עבודה זרה פרק א', משנה ט' - האחרונה שבפרק. משנה זו שבה אל דברי המשנה הקודמת, שקבעה כי ישנם מקומות ותרחישים שבהם מותר להשכיר בית לעובד עבודה זרה, ובאה לסייג היתר זה ולהגבילו.
לשון המשנה: "אף מקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה, שנאמר: ולא תביא תועבה אל ביתך".
כלומר: אף באותו מקום שבו הותרה ההשכרה לעובד עבודה זרה, לא הותרה השכרה לשם מגורים. הטעם הוא שהדייר עובד העבודה הזרה יכניס את האליל שלו אל תוך הבית שבבעלות היהודי והמושכר לו, ועל כך נאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" - אין אדם רשאי להכניס את התועבה אל תוך ביתו.
מקורו של האיסור - מחלוקת הראשונים:
תוספות והרא"ש: זהו איסור מן התורה, שאין אדם רשאי לאפשר הכנסת עבודה זרה לתוך ביתו, ואפילו אין הוא מתגורר בו אלא משכירו לעובד עבודה זרה.
הרמב"ן ודעימיה: אין זה אלא אסמכתא. פשוטו של הפסוק עוסק באיסור הנאה מעבודה זרה, והאיסור על עובד עבודה זרה המכניס אליל לבית שבבעלות ישראל והושכר לו הוא עניינו של הרמב"ן.
מכל מקום, לכל הדעות הדבר אסור, ואין אדם רשאי להשכיר את ביתו לעובד עבודה זרה לצורכי מגורים.
מכירה לעומת השכרה:
אף שהדבר נשמע כנוגד את האינטואיציה, במקום שבו מותרת המכירה - מותר למכור את הבית לעובד עבודה זרה אף לצורכי מגורים. הטעם: כל עוד הבית נותר בבעלות היהודי והוא רק משכירו, אין הוא רשאי לאפשר עבודה זרה בתוכו; אך משנמכר הבית שוב אין הוא ביתו, ואין הוא נושא באחריות למעשיו של הבעלים החדש בתוכו.
השכרת המרחץ:
המשנה מסתיימת בנקודה הנשמעת כקשורה לקודמתה, אך למעשה קשורה אליה ברפיון בלבד: "ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו". אין אדם רשאי להשכיר את בית המרחץ הציבורי שבבעלותו - מעין 'ספא' - כעסק לעובד עבודה זרה, ולמעשה לכל גוי שהוא. הטעם, כפשוטו: המרחץ המושכר כבר ידוע ומוחזק כשלו, והוא נקרא על שמו.
ביסוד הדברים: אסור באיסור חמור ליהודי להחזיק עסק ולשכור אנשים שינהלוהו עבורו בשבת. אמנם ישנן דרכים שבהן נכנס יהודי לשותפות עם גוי, ומותר לעסק לפעול בשבת כאשר הגוי הוא המקבל את רווחי השבת וכיוצא בזה. אולם הנחת המשנה היא שבזמנה היה זה נדיר ובלתי סביר שבעל עסק, כגון מרחץ, יעשה את הגוי שותף של ממש שירוויח בשבת; דרך המלך הייתה שכירת הגויים כעובדים בלבד.
נמצא, שאף אם הקים אדם הסדר המותר מבחינה הלכתית טכנית, הכול יסברו: "זהו המרחץ הציבורי של פלוני, והוא פועל בשבת - מחממים שם את המים בשבת". שהרי בפועל הללו עובדים בלבד, אינם שותפים ואינם מקבלים את רווחי השבת. משום כך יניחו הכול שבעל המרחץ מחלל שבת, ויש בכך חילול השם.
הדבר אינו שונה במהותו מזיכיון של רשת בתי קפה בימינו: העובדים המשרתים שם בשבת אחר הצהריים אינם שומרים לעצמם את הרווחים, אלא שכירים הם. מי שמע על סניף שבו העובדים מקבלים את הרווחים? אין זו דרך העולם. כך גם המשנה מניחה כדבר פשוט ומובן מאליו, שדרך הנהגתו של מרחץ באותו זמן ובאותו מקום הייתה שהעובדים בשבת שכירים בלבד. לפיכך כל ההסדר אסור, ולא זו בלבד שיש בו חילול שבת, אלא אף חילול השם, ולכן נאסר הדבר בכל מקום.
הלכה למעשה:
בעניין המרחץ: הכול תלוי במקובל באותו זמן ובאותו מקום. אילו היה מקובל שאנשים נכנסים לשותפות עם גוי, ובאופן כלשהו הגוי מפעיל את העסק ומקבל את כל רווחי השבת - היה הדבר מותר, שכן כך דרך הנהגת העסקים. הכול תלוי, אפוא, במציאות.
בעניין השכרת הדירה: כאן הדבר מורכב יותר. בוודאי בחוץ לארץ, רבים מחזיקים דירות ומשכירים אותן ואינם מדקדקים במי הם השוכרים מבחינת אמונותיהם הדתיות. ישנן קולות בעניין, וכפי שמביא הרמ"א. האם הטעם הוא שאין בני זמננו נחשבים עובדי עבודה זרה ברצינות שכזו - וזהו ספק; ואולי אין כאן אלא איסור דרבנן לכל היותר, כשיטות שראינו לעיל. עניין זה חורג ממסגרת שיעור זה.
מכל מקום, זו שאלה מעשית: המחזיק דירה להשכרה ויודע שמבקש לשוכרה מי שאינו נקי מעניין זה - יפנה אל רב מורה הוראה כדי לברר כיצד לנהוג.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף במקום שבו הותרה ההשכרה לעובד עבודה זרה, לא הותרה השכרה לשם דירה ומגורים, מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה - ונחלקו הראשונים אם איסור זה מן התורה או אסמכתא בעלמא. עוד למדנו שמכירה, במקום שהותרה, קלה מהשכרה, שהרי הבית יוצא מרשותו של המוכר. בחלקה השני עסקה המשנה באיסור השכרת המרחץ בכל מקום, מפני שהוא נקרא על שמו של הישראל, ויש בפעולתו בשבת משום חילול שבת וחילול השם.