לפנינו משנה בפרק החמישי, העוסקת בדינה של תערובת שנתערב בה יין נסך ביין כשר. בקצרה: תערובת כזו אסורה אף אם נתערבה בה כמות זעירה ביותר של יין נסך. כדי לעמוד על החידוש שבדבר, נקדים את יסודות דיני התערובות.
רקע: יסודות דיני התערובות:
יבש ביבש: מדאורייתא, תערובת של פריטים נפרדים ובדידים - כגון שלוש חתיכות עוף, שתיים מהן נשחטו בשחיטה כשרה ואחת לא נשחטה כראוי - יכולה להיחשב מותרת, מדין ביטול ברוב: המיעוט מאבד את מעמדו וזהותו נבלעת בתוך הרוב.
לח בלח: כאשר טעם הדבר האסור מתערב בטעם הדבר המותר, הדבר מורכב יותר. הכלל הוא ש"טעם כעיקר" - כל נוכחות של טעם האיסור נחשבת כאילו הדבר האסור עצמו מצוי בתערובת, ואין הוא בטל. נחלקו הראשונים אם דין זה מדאורייתא או מדרבנן.
כל עוד הטעם ניכר בתערובת - התערובת אסורה. בהיעדר 'קפילא ארמאה', נכרי בעל חיך מיומן הטועם את התערובת (ואין בידינו כיום להיעזר בו), נקבעה הנחת יסוד שסף תפיסת הטעם הוא אחד חלקי שישים: אם חלק אחד משישים מן התערובת הוא חומר אסור - התערובת אסורה; ואם יש שישים חלקים מותרים כנגד חלק אחד של איסור - כולה מותרת.
כאשר הטעמים זהים - מין במינו:
משנתנו דנה במקרה שאין בו כלל אפשרות להבחין בטעם, שכן שני הטעמים זהים לחלוטין: יין ויין, אלא שהאחד יין נסך והאחר יין כשר. מדאורייתא הכלל בתערובת כזו הוא ביטול ברוב - הרוב קובע והמיעוט מאבד את זהותו. מדרבנן החמירו בכל המקרים שיהיו לכל הפחות שישים חלקי היתר כנגד האיסור, גזירה דרבנן שמא יתחלף הדבר בתערובת של מין בשאינו מינו, שטעמיהם שונים.
לפי הכללים הרגילים, אפוא, היה מקום לומר שתערובת של יין מותר ואסור מותרת מדאורייתא כל עוד הרוב כשר, ומדרבנן נדרשים שישים חלקי היתר כנגד היין האסור. אולם מכיוון שהתורה החמירה כל כך באיסור יין נסך, החמירו אף חכמים וקבעו שאפילו הטיפה הקטנה ביותר של יין נסך שנתערבה אוסרת את כל התערובת.
להלכה למעשה הדבר מורכב מעט יותר מן העולה מן המשנה, ותלוי במה נשפך לתוך מה: האם טפטוף של איסור נפל לתוך היתר או להיפך. מכל מקום, לצרכינו כאן נאמר שהתערובת אסורה בכל שיעור, בנוכחות כל כמות שהיא של יין נסך.
לשון המשנה:
"יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא" - היין אסור בעצמו, ואף הופך תערובת לאסורה בהימצאו בכל כמות שהיא; אפילו כמות זעירה שבזעירות, כמולקולה אחת של יין נסך, אוסרת את כל התערובת.
"יין ביין ומים במים - בכל שהוא" - בין ביין ששימש לניסוך ובין במים ששימשו לניסוך. כשמים מעורבים במים או יין ביין, אין אפשרות לטעום את ההבדל בין האסור למותר, ולפיכך כל התערובת אסורה, ללא קשר ליחס שבין המותר לאסור.
"יין במים ומים ביין - בנותן טעם" - כאן מדובר במין בשאינו מינו, דברים מסוגים שונים: אם טעם הדבר האסור ניכר - התערובת אסורה, ואם אינו ניכר - מותרת. סף ההיכר הוא אחד חלקי שישים.
"זה הכלל: מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם":
המשנה מוסיפה כלל שלכאורה אין בו חידוש: שני דברים בעלי אותו טעם שנתערבו - אפילו הכמות הקטנה ביותר של איסור אוסרת את כולם; ושני טעמים שונים שנתערבו - אם הטעם מורגש אסור, ואם לאו מותר. אלא שכאשר המשנה נוקטת "זה הכלל", שואלת הגמרא "לאתויי מאי" - כלל זה בהכרח בא להוסיף מקרה מסוים. ביין כבר עסקנו, ובשאר האיסורים אין הכלל מדויק: מין במינו אינו אסור במשהו, אלא לכל הפחות מדרבנן בשישים ולא יותר. מה, אם כן, באה המשנה להוסיף?
מבארת הגמרא שהכלל בא להוסיף איסור חמור נוסף - טבל, תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות. אם נתערב טבל בתבואה שהופרשו ממנה מעשרות, כל התערובת אסורה. הטעם לכך הוא שתבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מכילה בתוכה תרומה ומעשר. תרומה שאכלה זר - איסורה חמור ביותר, ועונשו מיתה בידי שמים; ולדעת רש"י הדין כן אף במעשר.
מכיוון שכדי להוציא תרומה מן התערובת די מדאורייתא בגרעין אחד, בגרגר אחד או בטיפה אחת, נאמר הכלל "כהיתרו כך איסורו": כשם שאנו מתייחסים לחתיכה קטנטנה אחת כמשמעותית דיה כדי להתיר את הטבל, כך אם נפל מעט טבל לתערובת - נאסרה כולה. זהו החידוש שבאה המשנה להוסיף: טבל שנתערב במינו, בטבל מסוג אחר או בשאינו טבל, אוסר את הכול.
ראוי לציין כי דין טבל שונה במקצת מדין תרומה. תרומה שנתערבה בחולין אינה בטלה ברוב, ונדרש ביטול ביותר ממאה חלקי היתר כנגד חלק אחד של איסור. יסודו של דין זה אינו לענייננו כעת, אך זהו שיעור דרבנן שונה וחמור יותר מן השיעור הרגיל של שישים.
לסיכום: זהו סיכום בסיסי של דיני תערובות. נושא התערובות מורכב מאוד, ולפיכך אם מתעוררת שאלה למעשה מעבר לאמור כאן, ואף אם היא נשמעת דומה לדברים שנאמרו כאן, יש לשאול את הרב האורתודוקסי המקומי.