עבודה זרה, פרק חמישי, משנה ז'. משנה זו כוללת כמה נושאים נפרדים: קבלת יין נסך כשכר עבודה, מכירת יין לגוי, ודין 'ניצוק חיבור'.
יין נסך כתשלום שכר:
הנושא הראשון עוסק ביהודי המקבל תשלום מגוי בצורת יין, שהוא בסופו של דבר יין נסך. כיוון שיין נסך אסור בהנאה, אין היהודי יכול לקבל בו את שכרו: אין הוא רשאי לשתותו ואף לא למוכרו הלאה. מה, אפוא, עליו לעשות?
תמצית דברי המשנה: אם המעביד הגוי מבקש לשלם לפועליו היהודים ביין נסך, רשאים הם לסרב ולומר - תן לנו דבר אחר תחת היין. אין זו החזרת סחורה ואין זו החלפה, אלא דחיית צורת התשלום ובקשת תשלום אחר. כלומר, אין כאן החלפת יין נסך תמורת ערך אחר, אלא אי-קבלה של יין הנסך מלכתחילה.
אולם לאחר שקיבלו הפועלים את התשלום בצורת יין, נעשה היין שלהם; ומרגע זה אסור להם להחליפו אצל הגוי בתמורה אחרת, שכן החלפה כזו היא הנאה מיין נסך - מכירת היין תמורת דבר בעל ערך, והדבר אסור.
ובלשון המשנה: "אומנין של ישראל ששילח להם עובד כוכבים מכבש של יין נסך בשכרן" - המעביד הגוי שילם לפועליו היהודים ביין האסור. "מותר לומר לו: תן לנו את דמיה" - רשאים הם לדחות תשלום זה ולתבוע את שווי היין, בכסף או בשווה כסף. "ואם משנכנס לרשותן - אסור" - משקיבלו את היין כתשלום וזכו בו, שוב אין הם יכולים להחליפו בדבר אחר בעל ערך, שהרי זו הנאה מן היין, כמכירתו ממש. וכשם שאסור לשתותו, כך אסור למוכרו. נמצא שמשקיבלוהו כשכרם אין להם בו כל תקנה של הנאה, ואין להם אלא להשליכו לים.
ראוי לדייק: לשון המשנה "משנכנס לרשותן" עלולה להטעות, כאילו די בכך שהיין הגיע פיזית לתחומם - שאילו מצאו יום אחד את חבית היין בחצרם, כבר נכנס לרשותם והרי הם קשורים בו. אין הדבר כן: חצרו של אדם קונה לו רק לטובתו, וכאן אין הפועלים חפצים ביין כלל, ולפיכך כפייתו עליהם באופן פיזי אינה עושה אותו שלהם. כוונת המשנה היא שקיבלוהו כתשלום ועשו בו קניין - ומאותו שלב שוב אין הם רשאים להחזירו או להחליפו.
מכירת יין לגוי:
חלקה הבא של המשנה הוא נושא חדש לגמרי: יין כשר של יהודי הנמכר לגוי. הקושי הוא שברגע שהגוי אוחז ביין נעשה הוא יין נסך, אסור בהנאה, ושוב אי אפשר למוכרו. נמצא שהמכירה חייבת להתרחש קודם לאחיזת הגוי ביין או באותו רגע עצמו, ולא לאחריה. כיצד ניתן לעשות זאת?
לשם כך יש לעמוד על מנגנון הקניין. קניין הוא העברת זכויות או העברת בעלות, ובבסיסו שני מרכיבים:
גמירות דעת: הסכמת שני הצדדים להעביר זכויות מסוימות תמורת תמורה מסוימת.
מעשה הקניין: הפעולה בפועל המחוללת את העברת הזכויות.
כך בקידושין: האישה מסכימה להעביר את זכויות הנישואין שלה, ובעלה לעתיד מסכים עמה שקבלת הטבעת תעשה אותה מקודשת ונשואה לו - וכשהיא נוטלת את הטבעת, מעשה הקניין פועל את העברת הזכויות. אך הנותן טבעת לאישה שאינה יודעת כי ניתנת היא לשם נישואין, אין כאן קידושין.
הוא הדין במקח וממכר: הפעולה המעבירה בעלות בסחורה היא בדרך כלל משיכה - נטילת החפץ פיזית ומשיכתו אליו, ודין זה שווה ביהודי ובגוי. אם מוכר היהודי בקבוק יין לגוי, נעשה היין של הגוי בשעה שהוא מושכו אליו. ואולם, מעשה הקניין תקף רק אם קדמה לו גמירות דעת שבה הוסכם המחיר, ושני הצדדים מבינים כי נטילת היין מחייבת בתשלום המוסכם.
מכאן שני מצבים:
פסקו את המחיר תחילה: משהסכים הקונה הנוכרי על המחיר, בשעה שהוא נוטל את היין נעשה היין שלו והוא מתחייב בתשלומו. הבעלות והחיוב חלים באותו רגע עצמו, ונמצא שהיהודי מכר לו יין כשר, שנעשה יין נסך רק ברגע שכבר נוצר השעבוד לשלם.
לא הייתה ביניהם גמירות דעת: הגוי הנוטל את היין עדיין עשוי לשאול מה מחירו ולהחזירו משייוודע לו. נטילה זו אינה מעשה קניין ואינה מחוללת את העסקה; היין אינו נעשה שלו, אך נעשה יין נסך, שהרי גוי טיפל ביינו של ישראל. מעתה שוב אין היהודי יכול למוכרו לו, שהרי נאסר בהנאה.
התמונה המעשית: לסוחר היהודי חבית גדולה של יין, והוא מודד ממנה בכלי מדידה אל תוך כליו של הנוכרי. אם נקבע המחיר מראש - ליטר יין בסכום פלוני - והנוכרי הסכים, הרי משעה שקיבל את היין לכליו והגביהו או הזיזו, נעשה מעשה הקניין, היין נעשה שלו ועליו לשלם עבורו. תמורה זו מותרת, משום שבשעה שזכה בו עדיין היה יין כשר ולא יין נסך.
ובלשון המשנה: פסק את הדמים קודם שמדד - התמורה שמקבל הסוחר היהודי מותרת. מדד קודם שפסק - הרי היין כבר בידי הגוי ונעשה יין נסך, ואין כאן מעשה קניין, שהרי לא קדמה גמירות דעת ולא הוסכם המחיר. ואף אם יסכימו על המחיר לאחר מכן, מאוחר הדבר: היין הנדון כבר יין נסך הוא, ואף שיינו של ישראל הוא, יין נסך של ישראל לפנינו, ואסור ליהודי לקבל תשלום עבורו. לפיכך התמורה אסורה.
ניצוק חיבור:
חלקה הבא של המשנה מחדש נקודה נוספת. דרכו של הסוחר היהודי למזוג את היין מכליו אל כלי הגוי באמצעות משפך, כדי שלא יינתז היין על הרצפה: היין נשפך אל תוך המשפך, ומשם אל הצלוחית - הכד הקטן של הגוי. והנה, אם בתחתית כלי הגוי נותרו שאריות יין משימוש קודם, יין זה יינו של הגוי הוא, ודינו יין נסך.
ההלכה דנה בכך על פי העיקרון הקרוי 'ניצוק חיבור'. ניצוק הוא זרם נוזל שאינו נפסק, ואנו אומרים שזרם רצוף מחבר את כל הנוזל לחטיבה אחת, עד שהכול נחשב תערובת וּמיזוג אחד. וכפי שנראה במשנה הבאה, אפילו טיפה אחת של יין נסך שנתערבה ביין כשר אוסרת את כולו. לפיכך, לסוברים שניצוק חיבור - שזרם נוזל שאינו נפסק מחבר את כל המחובר לאותו זרם, או לכל הפחות שלב אחד ממנו - נאסר הכול: לא רק היין שבכלי הגוי, אלא עד המשפך והמשפך עצמו.
ואם המשפך משייר בתוכו מקצת מן הנוזל - למשל, כשיש בתחתיתו שפה העוצרת מעט יין - הרי אף לאחר שסיים להשתמש בו נותר על המשפך נוזל אסור. ואם ישתמש במשפך פעם שנייה כדי למלא בקבוק יין כשר של ישראל, ייאסר אף אותו יין, שהרי נתערבה בו כמות זעירה של יין אסור ששרדה על שפת המשפך.
ובלשון המשנה: "נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים" - הסוחר היהודי נוטל את משפכו ומודד ומוזג יין מכליו אל המשפך, ומן המשפך אל כלי הגוי (צלוחית היא כמין כד). אם היו בתחתית כלי הגוי שיירי יין נסך, כל הזרם מתחבר ועולה מן הבקבוק אל המשפך, והכול נאסר. "וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל" - ואם חזר ומדד באותו משפך כדי למלא את כלי הישראל, "אם יש בו כבש יין - אסור": 'כבש' פירושו עצירה, שפה שבתחתית המשפך העוצרת בתוכה מעט יין. ואם נותר בו יין, אף היין שנשפך לכלי הישראל אסור, שהרי נתערב בו מעט מן היין שנאסר על המשפך מדין ניצוק חיבור, בהתחברו לטיפות היין האסור שבתחתית כלי הגוי ששימש קודם לכן.
כל זה כשהיה זרם רצוף. אך "המערה מכלי לכלי" - השופך מכלי אחד לכלי נפרד באופן שאין בו ניצוק, בלא זרם רצוף אלא בהתזה, כך שאין זרם המחבר את היין האסור שבקצה האחד למקור היין שבקצה השני - "את שעירה ממנו - מותר": היין שנשאר בכלי שממנו נשפך, הכלי העליון, נשאר בהיתרו, משום שלא היה כאן ניצוק ולא זרם רצוף היוצר חיבור וקשר.
"ואת שעירה לתוכו - אסור" - אבל כל היין שבכלי התחתון, הכלי שאליו נשפך היין, אם היה בו אפילו טיפה אחת של יין נסך מקודם, נאסר הוא וכל היין שנתערב בו. שהרי, כפי שנראה במשנה הבאה, יין נסך אוסר בכל שהוא ואפילו בטיפה אחת; ולפיכך אם משמש הכלי פעם שנייה, ובפעם הראשונה היה בו יין נסך, כל תכולת אותו כלי אסורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה עניינים: פועלים יהודים שהמעביד הגוי שילם להם ביין נסך רשאים לדחות את התשלום ולתבוע את דמיו, אך משזכו בו בקניין שוב אסור להם להחליפו, שהרי אסור הוא בהנאה; במכירת יין לגוי הכול תלוי בגמירות הדעת - פסק קודם שמדד, דמיו מותרין, שהיין נקנה לגוי בעודו כשר; מדד קודם שפסק, נעשה היין נסך בלא שנקנה לו, ודמיו אסורין; ובדין ניצוק חיבור - זרם רצוף מחבר את כל הנוזל, ולפיכך נאסרים המשפך והיין שבו, ואילו המערה מכלי לכלי בלא ניצוק, את שעירה ממנו מותר ואת שעירה לתוכו אסור.
במשנה הבאה נעסוק בכך שיין נסך אוסר בכל שהוא, אפילו בטיפה אחת המתערבת ביין כשר.