עבודה זרה, פרק ג', משנה ז'. נושא המשנה הוא ההנאה מדבר שנאסר משום עבודה זרה או משום שהוא משמש ונלווה לעבודה זרה. המשנה נחלקת לשלושה חלקים, ובכל אחד מהם שלושה תת-מקרים: החלק הראשון עוסק בבניין, השני באבן, והשלישי בעץ.
שלושת התת-מקרים החוזרים בכל חלק הם:
הדבר עצמו נעשה מתחילתו לשם עבודה זרה.
חלק ממנו בלבד נעשה לשם עבודה זרה.
לא נעשה בו דבר, אלא שהוא משמש באופן זמני לאפשר עבודה זרה.
העקרונות הקודמים לביאור המשנה:
העקרונות הקובעים מתי נעשית עבודה זרה אסורה בהנאה מורכבים במקצת, ויש לפצלם לשני נושאים נפרדים: דינו של גוי ודינו של יהודי.
אצל גוי:
עשה גוי דבר מה מתוך מטרה מפורשת שיהיה חפץ של עבודה זרה - נאסר בהנאה מרגע עשייתו.
עשה את החפץ בסתם, ולא ייעדו בשעת הייצור לעבודה זרה, ורק לאחר מכן בחר להשתמש בו לעבודה זרה - עצם הייעוד וההזמנה אינם אוסרים אותו, ואינו נאסר בהנאה אלא משעה שנעבד בפועל.
משנאסר החפץ בהנאה, ביד הגוי לבטלו: לעשות בו מעשה המראה שאין הוא מתייחס אליו עוד ככוח עצמאי - לשוברו או לנהוג בו מנהג ביזיון, כפי שראינו קודם בפסל אפרודיטי שעמד מעל צינורות הניקוז. זהו ביטול, ומשביטלו הגוי - חזרה העבודה זרה להיות מותרת בהנאה.
אצל יהודי:
יהודי העושה דבר מה כדי שיהיה עבודה זרה אינו אוסרו בהנאה, וקל וחומר שאין הייעוד לבדו אוסר. אין החפץ נאסר אלא משעה שעבדו בפועל, ומאותה שעה נאסר לעולם. אין מושג של ביטול והפקעת הייעוד ביד יהודי: משעשאם עבודה זרה, עבודה זרה הם לעולם ואסורים בהנאה. אלו הם העקרונות, ולאורם נעבור על מקרי המשנה.
מקרה ראשון - בית:
"שלושה בתים הן" - שלוש רמות שונות של איסור הנאה, ושלוש דרכים שונות להתירו:
"בית שבנה מתחילה לעבודה זרה - הרי זה אסור" - בניין שבנאו גוי מלכתחילה כדי שישמש אובייקט של עבודה זרה, שהבניין עצמו ייעבד: האדם בא אל המקום כדי להתחבר לאליל, ומשתחווה כביכול לקירות הבניין, והמקום עצמו מקודש בעיניו. במקרה זה נאסר הבניין בהנאה מיד, אף אם אין בתוכו דבר, מעצם העובדה שנבנה למטרת היותו מקדש שייעבד.
"סידו וכיירו לעבודה זרה וחידש - נוטל מה שחידש" - בניין שנבנה בסתם, למגורים, והגוי מבקש להופכו למקדש. "סידו" - טח את פני הקירות בסיד לצורך העמדת המקום לעבודה, וטיח זה הרי הוא כיצירה חדשה ונאסר בהנאה מיד, עוד קודם שנעבד. "כיירו" - עשה בקירות מעשה סתתות: קישוטים, גומחות וכיוצא בהם לשם המקדש. "וחידש" - כל שיפוץ אחר המכשיר את המקום, כגון ריצוף חדש ההולם מקדש. כל אלו אוסרים כעת את הדירה כולה בהנאה, שהרי הדר בה נהנה מן הקישוטים או מן הריצוף החדש. אולם אם יהודי נוטל את כל שהוסף לשם הפיכת המקום למקדש - מסיר את הסיד מן הקירות, את הקישוטים או את הריצוף החדש - חזר הבית לקדמותו והותר בהנאה.
"הכניס לתוכה עבודה זרה והוציאה - הרי זו מותרת" - חדר כינוסים במלון, שדינו כדין בית הדירות שבמקרה הקודם. עולי רגל של עבודה זרה הלנים במלון מכניסים את פסלם לערוך בו את עבודתם בערב, ובבוקר נוטלים את הפסל וממשיכים בדרכם, ומותירים את החדר כשהיה. כל עוד היה הפסל שם, נאסר החדר כמשמש, כדבר הטפל לעבודה זרה ותומך בה; משהוצא הפסל, חזר החדר להיות חדר כינוסים רגיל, שמעולם לא נעבד, ומותר ליהודי ליהנות ממנו.
מקרה שני - אבן:
"שלוש אבנים הן" - שלוש רמות של איסור בסלע או באבן שנחצבו מן האדמה:
"אבן שחצבה מתחילה לבימוס - הרי זו אסורה" - אבן שנחצבה מן ההר, ובשעת חציבתה נועדה להיות בסיס ובמה לעבודה זרה, כחלק בלתי נפרד ממנה, שהמשתחווים לעבודה זרה משתחווים גם לאותו בסיס. הואיל וכבר בשעת חציבתה זיהה אותה הגוי כאובייקט של עבודה - נאסרה מיד ולעולם, אלא אם כן ביטלה, כגון שניפצה.
"סידה וכיירה לשם עבודה זרה - נוטל מה שסייד וכייר" - אבן רגילה, חתיכת שיש שנטלה מן האדמה, שהיו לגביה כמה אפשרויות: מזרקה מעוטרת, ריצוף לביתו או עבודה זרה. הגוי בחר לייעדה לעבודה זרה והכשירה על ידי תוספת: "סידה" - מרח עליה סיד לקראת עשייתה עבודה זרה או במה לעבודה זרה; "כיירה" - עשה בה מעשה סתתות, קישוטים משובצים או קישוט על פני השטח, להכשירה להיות עבודה זרה או בסיס לה. האבן עצמה מותרת, שהרי מעולם לא נעבדה, אך התוספת אוסרת אותה עד שיוסר לגמרי כל שנוסף לשם עבודה זרה. ההסרה צריכה להיעשות בידי יהודי דווקא, שכן גוי המתחיל לגרד את הצורות - עצם הגירוד הוא ביטול, שהרי בכך הוא מודיע שלא תשמש עוד לעבודה זרה. לגוי די בגירוד מועט, ואילו היהודי חייב להסיר במלואו את כל שהוסף.
"העמיד עליה עבודה זרה וסילקה - הרי זו מותרת" - אבן או לבנה סתם, שהעמיד עליה צלם באופן זמני; משסילק את הצלם, חוזרת האבן להיתרה.
מקרה שלישי - אשרה:
"שלוש אשרות הן" - שלוש רמות באילן של עבודה זרה:
"אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה - הרי זה אסור" - עץ שניטע במיוחד כדי שייעבד. מרגע שניטע באדמה, כל הצומח ממנו, ואפילו נצר קטן, הרי הוא אשרה, שהרי כולו נעשה לשם עבודה זרה. אף שלמדנו קודם שדברים הגדלים מאליהם אינם אשרה, כאשר יש לאדם מעורבות ישירה - וזהו הנוטע - נעשה הדבר אשרה מלכתחילה. כל חלק ממנו אשרה לעולם, אלא אם כן יבטלנו הגוי בכריתתו; אך כל עוד הוא עומד ולא בוטל, כל צמיחתו אסורה מתחילתה.
"גידעו ופיסלו לשם עבודה זרה והחליף - נוטל מה שהחליף" - אילן שלא ניטע מתחילה לשם עבודה זרה, והגוי מבקש להופכו לעץ של עבודה זרה. "גידעו" - קצץ את הגזע באמצעיתו והותיר גדם, כדי שיצמח מחדש חזק, גדול וישר יותר, ואת הצמיחה הזו הוא עתיד לעבוד. "פיסלו" - מלשון פסולת, הוא הזימור: קיצוץ ענפים כדי שיצמחו מחדש והצמיחה החדשה תשמש לעבודה. בשני האופנים, כל שיצמח מכאן ואילך נעשה לשם עבודה זרה ואסור מתחילתו, אף קודם שנעבד. וכיצד יותר האילן בהנאה? "נוטל מה שהחליף" - יהודי מקצץ את כל הצמיחות החדשות שהחליפו את הישנות, וכשמסירן חוזר הדבר לעץ הישן, שלא יוחד לעבודה זרה, ולפיכך מותר.
"העמיד תחתיה עבודה זרה וביטלה - הרי זה מותר" - העמיד צלם תחת האילן, ולאחר מכן הסירו - הרי זה מותר.
המקרה האחרון הוא נושא של מחלוקת: כאשר מעמידים אליל תחת האילן ועובדים את האליל שם, האם נעשה גם האילן כאשרה, בהיותו זירת העבודה וכמקדש של עבודה זרה, או שמא אין הוא אלא מקום הנחה בעלמא? להגדירו אשרה משמעו שאין הוא רק מקום, אלא עץ אלילי ממש. התנא קמא והחכמים סוברים שגם האליל וגם האילן נאסרים, ואילו רבי שמעון סובר שאין אשרה אלא עץ שנעבד; אליל המונח תחת עץ הרי זה כחדר הכינוסים שבמלון - במה לעריכת העבודה בלבד, ומשהוסר האליל חוזר האילן להיות עץ רגיל ומותר.
וכך פירשו הרמב"ם והטור, שמקרה זה מקביל בדיוק למקרים א' ג' ו-ב' ג': בחדר הכינוסים, משהוסר הצלם חזר להיתרו; באבן, משהורד הצלם מותר להשתמש בה שוב; וכן באילן, שהעמיד תחתיו צלם באופן זמני, ומשהסירו חזר להיתרו.
ראוי לציין כאן את הערת התפארת ישראל: הלשון שנקטה המשנה היא "וביטלה", לשון ביטול והוצאה מכלל שימוש, ומכאן משמע שדין האילן שונה - וכן מוכיח עצם הכינוי אשרה. לדעתו, אין די בהסרת העבודה זרה מתחת לאילן, והאילן נותר באיסורו אלא אם כן יבטל הגוי במפורש את האילן כמקום לעבודה זרה. אולם אין ההלכה כן, אלא "ביטלה" שבחלק השלישי כמוהו כ"והוציאה" שבחלק הראשון וכ"וסילקה" שבחלק השני, ואין פירושו אלא הסרת העבודה זרה: משאין העבודה זרה שם, הרי זה מותר.
איזוהי אשרה?
המשנה מגדירה במה אמורים הדברים במקרה השלישי בלבד. לדעת תנא קמא, "כל שיש תחתיה עבודה זרה" - אף שהנעבד הוא הפסל בלבד, כיוון שהניחו תחת האילן נעשה האילן מקום עבודה ומקבל אף הוא מעמד של אשרה. רבי שמעון חולק ואומר: "כל שעובדין אותה" - אין האילן נעשה אשרה אלא אם כן עובדים את האילן עצמו, וכשהעבודה זרה מונחת תחתיו אין הוא אלא מקום הנחתה. זהו יסוד המחלוקת: לרבי שמעון אין אשרה אלא בעבודת האילן עצמו, ולדעת חכמים - וכן ההלכה - עץ שיש תחתיו פסל נעשה כפסל.
המשנה מביאה מעשה, ואין הוא בא אלא להוכיח שרבי שמעון אכן התכוון לדבריו ופסק כן במקרה ממשי, אך אין בו ראיה אם ההלכה כמותו אם לאו:
"מעשה בצידון באילן שהיו עובדין אותו" - צידון שוכנת לחוף לבנון, והיא ארץ הפיניקים שממנה יצאה האשרה במקורה, כפי שעולה מסיפורם של איזבל ואחאב. "ומצאו תחתיו גל" - תחת האילן נמצאה ערימת אבנים. אמר להם רבי שמעון לתלמידיו: "בדקו את הגל הזה", "ובדקוהו ומצאו בו צורה" - מצאו תחת האבנים פסל של עבודה זרה.
אמר להם: "הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להן את האילן" - הואיל ואותם עובדי אלילים עובדים את הפסלון שתחת האבנים ולא את האילן עצמו, מותר ליהנות מן האילן ואף לשבת בצילו. אף שהעדה מתכנסת שם ועובדת שם עבודה זרה, אין הם עובדים את העץ כשלעצמו, אלא את הפסלון בלבד; ולפיכך הפסלון אסור והאילן אינו אשרה.
ואילו לדעת תנא קמא, משנעשה האילן מקום שבו נערכת עבודת האלילים, לא הפסלון בלבד נאסר אלא גם האילן עצמו נעשה אשרה, עץ אלילי. לפיכך אסור ליהנות מן האילן, כגון לשבת בצילו, כל עוד יושב האליל תחתיו, אף שהאילן עצמו לא נעבד; ומשהוסר האליל מתחתיו, חוזרת הישיבה בצילו להיתרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים - בית, אבן ואילן - ובכל אחד מהם שלוש דרגות: מה שנעשה מתחילתו לשם עבודה זרה ואסור לעולם; מה שנוספה בו הכשרה לשם עבודה זרה, שדי בנטילת התוספת כדי להתירו; ומה ששימש לעבודה זרה באופן זמני בלבד, שמשהוסרה העבודה זרה חזר להיתרו. כן עמדנו על העקרונות הקודמים למשנה - ההבדל בין גוי ליהודי בעשייה, בייעוד ובביטול - ועל מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בהגדרת אשרה, ועל המעשה בצידון שממנו למדנו את שיטת רבי שמעון הלכה למעשה.