המשנה שלפנינו, פרק ה' משנה ו', עוסקת בשאלה כיצד יש להתייחס לכלי יין בעיר ששהו בה חיילים עובדי עבודה זרה. יש לחלק את הדיון לשני מקרים נפרדים: שעת שלום ושעת מלחמה.
המקרה הראשון - הצבת חיילים בשעת שלום:
אירוח החיילים היה נוהג עתיק יומין, מאז שנברא העולם, שבו ציפו מן האוכלוסייה המקומית לספק מזון וקורת גג לחיילי הצבא המקומי. זו הייתה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות של האמריקאים במהפכה האמריקאית כנגד החיילים הבריטיים, ובעקבותיה אף נקבע תיקון בחוקת ארצות הברית - התיקון השלישי - האוסר נוהג זה בנסיבות רגילות.
מאחר שהציפייה מן האוכלוסייה המקומית היא לספק לחיילים את צורכיהם, סבורים החיילים כי הרשות בידם ליטול לעצמם. לפיכך, אם השאלה היא האם יש לחשוש שהחיילים ששוכנו בעיר נגעו ביין, נטלו ממנו או שתו ממלאי היין - התשובה חיובית בהחלט, שכן הם מרגישים כבני בית. מנגד, אין סיבה להניח שיעשו זאת בסתר וינסו להסתיר את גישתם אל היין, כפי שראינו במשנה הקודמת.
מכאן שלושה מצבים:
חביות פתוחות - יש להניח שהחיילים נגעו בכל אספקת היין הפתוחה או נטלו ממנה, ולפיכך כולה אסורה.
חביות סתומות - מותרות, שכן אין דרכם לחתום מחדש את הכלי כדי להסתיר את מעשיהם.
כלים בעלי מכסה או פקק הניתן להחזרה - אסורים כדין חבית פתוחה, שכן דרכו של אדם לשתות מן הבקבוק ולהחזיר את הפקק למקומו.
בלשון המשנה:
המשנה נוקטת בלשון "בולשת", שפירושה מילולית חבורת מחפשים. "לבלוש" בארמית הוא תרגומו של "לחפש" ולתור אחר דבר, ואף בעברית המודרנית "בלש" הוא חוקר. חיילים עובדי עבודה זרה נחשבים כבולשת: הם מחפשים שלל ונוטלים לעצמם כל שביכולתם וברצונם.
"בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום - חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות" - אם נכנסו החיילים לעיר בשעת שלום, ואין כאן אלא עניין של השכנתם, כל חביות היין הפתוחות שבעיר נחשבות כאילו נגעו בהן או שתו מהן, ולפיכך כולן אסורות; ואילו החביות הסתומות היטב מותרות, משום שאין סיבה להניח שינסו להסתיר את מעשיהם.
המקרה השני - שעת מלחמה:
בשעת מלחמה, החיילים העוברים דרך העיר ממהרים ואינם מתעכבים, שכן הם חוששים לחייהם ועלולים להיהרג. לפיכך "בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך" - כל כלי היין מותרים, בין פתוחים ובין סתומים, משום שיש להניח שלא היה בידם פנאי להתעסק ביין ולנסכו. הם עוברים דרך העיר, חוטפים דבר החביב עליהם ונוטלים אותו עמם; אך להתעכב על היין, לשתות ממנו ולשחק בו - אין זה חשש.
יש לומר כמובן, שאם לפני כניסת החיילים היו הכלים חתומים ולאחר צאתם נמצאו פתוחים, הרי זו ראיה שנגעו בהם, ואותו יין נאסר. אך כל יין שאין בו ראיה שנגעו בו - אנו מניחים שלא נגעו בו, שהרי אין לחיילים אלו פנאי להתעסק בדברים מסוג זה באמצע מלחמה.
לסיכום: משנתנו מבחינה בין חיילים המוצבים בעיר בשעת שלום, המרגישים כבני בית ונוטלים לעצמם בגלוי - ולכן נאסר כל יין פתוח או מכוסה בפקק, ומותר רק היין הסתום; לבין חיילים העוברים בשעת מלחמה, שאין להם פנאי לנסך, ולפיכך הכול מותר, אלא אם כן יש ראיה ברורה שנגעו ביין.