משנה ו' בפרק ג' במסכת עבודה זרה דנה בדינו של מי שביתו שכן לבית עבודה זרה - כלומר, שהשניים חולקים כותל משותף. המדובר במקדש שיש לו מעמד של עבודה זרה בפני עצמו: לא רק החפצים שבתוכו נעבדים, אלא המקום והמבנה עצמם נערצים. ניתן לדמות זאת לאולם גדול וריק המשמש כמקדשה של עבודה זרה פלונית, שאליו באים המשתחווים כדי להתחבר אליה - ואף המבנה והמיקום עצמם נעבדים.
"מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה ונפל":
אדם שביתו סמוך לבית עבודה זרה וחולק עמו כותל, והכותל המשותף קרס - "אסור לבנותו", אין הוא רשאי לבנות את הכותל מחדש, שכן בכך יסייע לשיקומו של המקדש. לכל הפחות יש כאן משום "לפני עיוור", מפני שהוא מסייע לעובדי העבודה זרה בעבודתם; ואף למעלה מכך, שהרי הוא נהנה מן העבודה זרה במישרין, שכן הכותל עצמו הוא חלק ממקדש העבודה זרה.
ראוי להדגיש כי המקרה שבו עוסקת המשנה הוא כאשר היהודי קדם למקדש: הוא בנה את ביתו בהיתר, ורק לאחר מכן הפך המבנה הסמוך לבית עבודה זרה. אילו היה המקדש קיים תחילה, ממילא אסור היה לו לבנות את ביתו צמוד אליו, שהרי הוא נהנה מן הכותל המשותף. כאן, לעומת זאת, בנייתו הייתה בהיתר, ועתה נפל הכותל והוא מבקש לבנות את ביתו מחדש.
"כיצד יעשה?"
אומרת המשנה: "כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה" - עליו לסגת לתוך תחומו ארבע אמות (כשישה רגל), ורק שם לבנות את כותל ביתו החדש. הטעם לכך: אילו היה בונה על קו הגבול הקודם, היה המקדש השכן יכול להיבנות בחומרים מועטים יותר, להישען על הכותל או להשתמש בו במשותף - וכל אלה אסורים, כאמור. משום כך עליו להתרחק פנימה.
יש לציין כי בגרסאות רבות במשנה ובראשונים אין שיעור זה של ארבע אמות, אלא די בכך שיתרחק פנימה: משעומד הכותל ברשותו בפני עצמו, ואין שום מבנה שכן נוגע בו, שוב אין כאן סיוע לעבודה זרה. אך לפי הגרסה שלפנינו נדרשות ארבע אמות מלאות, ונמצא שנותר שטח ניכר פנוי.
מה ייעשה באותו שטח? מכיוון שהמקדש, בעת שייבנה מחדש, עלול להתפשט אל תוך גבול מגרשו, על בעל הבית לשמור על זכויותיו ולאכוף אותן, ולא לוותר על שום חלק מאדמתו. מאידך, אין הוא רשאי לבנות שם. הפתרון הוא למלא את המקום בדבר חסר תועלת השומר על הרכוש:
נטיעת שיחי קוצים באותו שטח.
עשיית המקום בית כיסא לשימוש קטנים בלבד - ולא למבוגרים, שכן אלה זקוקים לקירות המעניקים פרטיות, והרי בניית קירות במקום זה היא האסורה.
באופן זה מתמלא השטח בקוצים או בצואה וכיוצא בהם, ואין למקדש שום הנאה ממנו, ואף אין נותנים בידם להרחיב את בסיס עבודתם בשום צורה.
"היה שלו ושל עבודה זרה - נידון מחצה על מחצה":
אם הכותל עצמו, או הקרקע שתחתיו, היו מרחב משותף - למשל, כותל שעוביו שני רגל, שרגל אחת ממנו שלו ורגל אחת של המקדש - הרי מחצית עובי הכותל נחשבת לזכותו. "נידון כמחצה על מחצה": מחשיבים את הכותל כחצי-חצי, וכאשר עליו להתרחק פנימה שיעור מסוים, נכללת בחשבון גם אותה רגל שבה עמד הכותל קודם לכן. הכלל הוא שהאדם רשאי לכלול בחישוב את המרחב שלו, אך לא את מרחבו של מקדש העבודה זרה.
דין ההריסות:
בהריסות עצמן ישנם שני עניינים נפרדים:
איסור הנאה: כל דבר ששימש עבודה זרה, ואפילו כבסיס לה או כקישוט, אסור בהנאה.
טומאה מדרבנן: חכמים נתנו לעבודה זרה מעמד של דבר המטמא, וזהו החידוש שמציגה המשנה כאן.
מאחר שמדובר במקדש שהמבנה עצמו נעבד בו, האבנים עצמן אסורות בהנאה. לפיכך, אבנים וחומרי בנייה שהאדם מזהה כשלו - רשאי לשמרם ולהשתמש בהם מחדש; אך כל שאינו מזוהה הרי הוא תערובת של איסור והיתר, ומכיוון שהאיסור הוא איסור הנאה, נאסרת התערובת כולה בהנאה, ואין ליטול ממנה דבר.
עם זאת, רשאי הוא למכור את חלקו בהריסות לבית העבודה זרה שממול, שכן אין הוא נהנה מן העבודה זרה אלא ממה שהיה שלו מלכתחילה. לדוגמה: אם שוות ההריסות כולן מאה דינרים, ומחציתן שלו אך אין הוא יודע איזו מחצית - אין הוא יכול ליטול את האבנים עצמן, אך רשאי לומר להם: תנו לי חמישים, וההריסות שלכם.
אופן העברת הטומאה:
המשנה מלמדת שהעפר עצמו מטמא, ודין זה נפרד מאיסור ההנאה ומקורו מדרבנן. השאלה היא באילו פרמטרים הוא מטמא: האם במגע ישיר בלבד, או אף במגע עקיף - בנשיאת משקלו, שהוא משא. שני אבות טיפוס עומדים כאן זה מול זה:
שרץ: אחד משמונת השרצים שמנתה התורה במפורש. במותם הם מטמאים במגע בלבד; הנושא שרץ מת בתרמילו בלא שנגע בו - אינו נטמא.
נידה: מטמאה לא רק במגע ישיר, אלא אף בנשיאת משקלה. הנושא את משקלה - נטמא.
מאחר שהדין מדרבנן, נחלקו התנאים באיזה פסוק להשתמש כאסמכתא - לא כמקור המלמד את הדין, אלא כרמז שעליו תלו חכמים את תקנתם.
לדעת תנא קמא, דין העבודה זרה כדין שרץ: "אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ" - האבנים, הקורות והעפר שבאותו כותל מטמאים כשרץ, כלומר במגע ישיר. ואין הכוונה שהשיעור הוא כעדשה כשיעור שרץ, אלא כזית, כשיעור טומאת מת, שהרי במקומות אחרים מתייחסים הכתובים לעבודה זרה בחומרה כאל מת. ההשוואה לשרץ היא באופן ההעברה בלבד: במגע ישיר בלבד, ולא כמת המטמא אף בדרכים אחרות.
"שנאמר" - זו האסמכתא מן הפסוקים. נאמר בספר דברים (ז', כ"ו): "שקץ תשקצנו" - שיהא האליל מתועב ומאוס בעיניך. המילה "שקץ" קרובה בעניינה ל"שרץ": שקצים הם כל הרמשים המאוסים, ובכללם גם מה שאינו נמנה עם שמונת השרצים (כטרנטולה), ואילו שמונת השרצים הם רשימה מסוימת שבתוכם. מכיוון שהפסוק בדברים משווה את האליל לשקץ, אומרים אנו שהוא כשרץ המטמא במגע.
רבי עקיבא מחמיר יותר וסובר כי תקנת חכמים בטומאת עבודה זרה אינה במגע בלבד אלא אף במשא, כדין נידה. "שנאמר" - הפסוק בישעיה, המדבר על הרחקת העבודה זרה ומיאוסה: "תזרם כמו דוה, צא תאמר לו" - פזר והרחק אותם ממך כדרך שמרחיקים את האישה הדווה היושבת בנפרד, ואמור לעבודה זרה: צא מכאן. מכיוון שנקט הכתוב לשון "דוה", למדנו שאף אופן הטומאה כדין נידה: "מה נידה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא".
להלכה נפסק שעבודה זרה מטמאה במגע ישיר בלבד, כתנא קמא, ולא כרבי עקיבא.
נקודה נוספת - דין ברירה:
לדברי חכמים שאבני בית העבודה זרה הן מקור טומאה, יש מקום לשאול: אמנם באיסור ההנאה, שהוא מדאורייתא, מובן שבתערובת אבנים אין להשתמש בשום אחת מהן, שהרי אין ברירה בדאורייתא - אי אפשר להקצות למפרע ולומר שמחצית האבנים שלי ומחציתן שלה, ואת המחצית שאינה שלי אחשיב כאסורה. משום כך אין להשתמש אלא באבנים המזוהות, וכל שאינו מזוהה יש להחזיקו כאסור.
אך מאחר שדין הטומאה מדרבנן, היה מן הראוי להתיר בו ברירה, ולומר: טול את מחציתך מן האבנים ואל תחשיבנה כטמאה, ואילו המחצית האחרת תיחשב כטמאה. מכאן למדים שהחמירו חכמים מאוד בטומאת עבודה זרה ולא הניחו לברירה לחול, ולפיכך אנו מחזיקים את כל האבנים כטמאות, אף שאין זה אלא מדרבנן, ואין מיישמים כאן את עקרון הברירה.