עבודה זרה, פרק חמישי, משנה חמישית. משנה זו ממשיכה את קו המשניות הקודמות: יהודי שברשותו יין כשר, ונוכרי המצוי בקרבת מקום ובעל גישה פוטנציאלית אליו. כמו במשניות הקודמות, מתואר הנוכרי כמי שמונע משני כוחות מתחרים:
מצד אחד: הוא משתוקק לשים את אצבעותיו על כל טיפת יין כדי לנסכה לעבודה זרה.
מצד שני: לעולם לא יעשה מעשה שיציג אותו כנוהג שלא כשורה - פולש לרשות שאינה שלו או נוגע בדבר שאינו שייך לו.
העמדת המשנה:
היהודי מארח את הנוכרי בביתו; שניהם מסובים יחד לשולחן ושותים יין. בתקופת המשנה נהגו להניח חלק מן המאכלים על השולחן עצמו, וחלק על שולחן צדדי - מעין מזנון - שממנו נטלו המארחים את המאכלים והגישו אותם לאורחים. האורח חש בנוח ליטול את המונח על השולחן שלפניו, אך לעולם לא היה קם אל השולחן הצדדי ונוגע במונח עליו, שכן אין לו כל עניין שם.
ובלשון המשנה: "האוכל עמו על השולחן" - היהודי שאכל עם הנוכרי על אותו שולחן, "והניח לוגין על השולחן" - והשאיר כלי יין אחד על השולחן, "ולוגין על הדולבקי" - וכלי יין שני על אותו שולחן צדדי. (בגרסאות אחרות: "גולפקי". מילה זו, בדמות 'דולפק', מצאה את דרכה אף אל העברית המודרנית, במשמעות של מעמד.)
"והניחן ויצא":
המארח יוצא לזמן קצר ומותיר את הנוכרי לבדו ליד השולחן. כאן מחלקת המשנה בין שני הכלים:
"מה שעל השולחן אסור" - היין שהונח על השולחן, אף שהיה כשר, חזקה שהנוכרי נטל ממנו ואפשר שניסך בו. שהרי אילו היה היהודי נכנס ומוצא את אורחו מטפל ביין זה, לא היה בכך דבר תמוה: היין מונח על השולחן, והמצופה מן האורח שיטפל בו. לפיכך יש להניח שאכן נגע בו, והיין נאסר בהנאה.
"ומה שעל הדולבקי מותר" - היין שעל השולחן הצדדי: מאחר שאין לאורח כל עסק לגעת במונח שם, ומעשה כזה אינו הולם כלל, מניחים שלא היה עושה כן. לפיכך נשאר יין זה בהיתרו, אף אם היה פתוח.
ואולם כל זה אמור כאשר יצא היהודי מתוך ציפייה שהאורח יישאר במקומו.
"ואם אמר לו הוי מוזג ושותה":
אם אמר לו היהודי בצאתו "מזוג לעצמך ושתה" - כלומר, מזוג לעצמך את מזיגת היין והמים כמנהגך ושתה, ובעצם: קח לעצמך - משתנה הדין:
היין שעל הדולבקי: אף הוא נחשב כמי שנגע בו הנוכרי, שכן כעת ירגיש בנוח ליטול ממנו; ואם ייכנס היהודי ויתפסנו, ישיב לו: "אמרת שאוכל ליטול לעצמי משקה, וסברתי שכוונתך גם לזה".
כל יין פתוח שבבית: כל כלי יין המצוי בכל מקום שהאורח יכול להגיע אליו - יש להניח שיקום ממקומו, ייגש וייגע בו לנסכו, אם רק תהיה לו גישה אליו. שהרי אם ייתפס, יאמר: "סברתי שהתכוונת שאטול לעצמי, וסברתי שכוונתך גם ליין זה, וטעמתי ממנו", או כל תירוץ אחר. לפיכך כל היינות הפתוחים אסורים.
אף יין סתום וחתום: אם שהה היהודי מחוץ לבית שיעור זמן המספיק לנוכרי להסיר לגמרי את החותם מן היין, להכניס את אצבעותיו ולנסך, לחתום מחדש ולהניח לחותם להתייבש - אף יין זה נאסר. שיעור זמן זה כבר נתבאר במשניות הקודמות, אלא שכאן נוקטת המשנה בו כדעה הסטנדרטית, בלי להזכיר את הדעות שהובאו שם.
לסיכום: משנתנו מחלקת בין יין המונח על השולחן, שהאורח רשאי ליטול ממנו ולפיכך הוא נאסר, לבין יין המונח על הדולבקי, שאין לאורח כל עסק בו ולפיכך הוא מותר. אך משאמר לו המארח "הוי מוזג ושותה", רשאי האורח לגעת בכל הבא לידו ולשמור על כבודו בהסבר סביר למעשיו - ולפיכך יש לחשוש שאכן עשה את כל האמור, בכל מקום שהדבר אפשרי באופן סביר.