לפנינו מסכת עבודה זרה, פרק ד', משנה ה' (סעיפים 4-6), ובה אנו מסכמים את הנושא של איסור ההנאה מעבודה זרה ושל הפקעתה מקדושתה - הביטול. לדברי הברטנורא כוללת המשנה שני מקרים שונים, שאינם קשורים זה לזה.
המקרה הראשון: עבודה זרה שהניחוה עובדיה:
המשנה פותחת: "עבודה זרה שהניחוה עובדיה" - עבודה זרה שנעזבה על ידי אלה שעבדו אותה עד עתה. בכך מבחינה המשנה בין שתי נסיבות:
"בשעת שלום - מותרת": העזיבה נעשתה מרצון. העובדים בחרו לנטוש אותה, עברו לביתם החדש והותירו את העבודה הזרה מאחוריהם. הדבר מוכיח שסיימו עמה, שאין הם מעוניינים בה עוד ואינם נוהגים בה מנהג חשיבות; משום כך הופקעה מקדושתה, והיהודי רשאי להשתמש בה ולקבל ממנה הנאה.
בשעת מלחמה: העזיבה נבעה מאונס. הגוי ברח על נפשו ונטש את עבודתו הזרה, ואין בכך ראיה שגמר עמה וביטלה. ייתכן שישוב ויטלנה לאחר זמן; הוא הותירה מפני שנאלץ לכך, ואין זה נחשב ביטול.
מכאן עולה שפעולת הביטול אינה מצריכה מעשה כלשהו בגוף העבודה הזרה. עצם היחס אליה שלא כאל עבודה זרה עוד, על ידי נטישתה, יש בו כדי להוות ביטול ולהתירה בהנאה. זו ראיה חזקה לכך שדי בכך שעובד העבודה הזרה יאמר בפיו "גמרתי עם הדבר הזה", ובכך יושלם הביטול.
המקרה השני: בימוסיות:
החלק השני של המשנה עוסק בעניין נפרד לחלוטין - בימוסיות. במונח זה עצמו כבר נפגשנו בפרק ג', משנה ז' (סעיף 37). שם מנתה המשנה שלוש קטגוריות של חפצים: בתים, אבנים ועצים, ובכל אחת מהן שלושה מקרים. מקרה האבנים האחרון (2ג') עסק בבימוס - אבן שמתחילתה הייתה סלע רגיל, ולאחר מכן הוסבה לשמש לעבודה זרה.
ברקע המשנה שלפנינו עומדת המציאות של אותם ימים: הדרכים היו מעטות, ושימשו כצירים הראשיים בין הערים, בשונה משבילי הליכה, שכן לא היו בהן אלא מרכבות וכרכרות מועטות. לאורך הדרכים היו מציבים כַּנִּים, וכאשר היה המלך עובר בדרך, היו הכוהנים המקומיים מניחים עליהם את אליליהם, והמלך היה משתחווה לפניהם. שימוש זה נעשה מפעם לפעם בלבד.
מהו, אם כן, מעמדם של אותם כַּנִּים? לפי הברטנורא, עמדת המשנה היא שאין הם מוצבים באופן קבוע לשמש לעבודה זרה, אלא הם כַּנִּים העומדים שם למטרות מגוונות ולכל שימוש שיידרש, ורק מדי פעם הם משמשים באופן זמני כבמות להעמדת עבודה זרה. נמצא שזהו אותו סוג של דין שראינו במשנה ז' בפרק ג': בשעה שהכן משמש מעמד לעבודה זרה - הוא אסור, אך משנוטלים ממנו את העבודה הזרה, חוזר הוא להיות כַּן רגיל לכל מטרה.
לפיכך שנינו במשנה: "בימוסיאות של מלכים" - הכַּנִּים המוקמים לצורך המלכים בעוברם בדרכים, כדי להניח עליהם עבודה זרה - מותרים ליהודי בשימוש בשעה שאין עבודה זרה מונחת עליהם. שימושם זמני ואד הוק בלבד: אם וכאשר יעבור מלך, יעמידו עליהם את העבודה הזרה, אך בשאר הזמן אינם משמשים לכך, ואין בכך די כדי להקנות להם מעמד של עבודה זרה. אין זה אלא דבר זמני הכפוף לעבודה זרה לשעתו, כמקרה 2ג' שבמשנה ז' בפרק ג', ומשום כך מותר ליהודי להשתמש בהם בשאר ימות השנה, כל עוד אין עבודה זרה מונחת עליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים נפרדים. הראשון - עבודה זרה שהניחוה עובדיה: בשעת שלום הרי זו נטישה מרצון המהווה ביטול, ומכאן שאין הביטול מצריך מעשה בגוף העבודה הזרה; ובשעת מלחמה הנטישה נעשית מחמת אונס ואינה ביטול. השני - בימוסיות של מלכים: כַּנִּים המשמשים לעבודה זרה באופן זמני בלבד, ולפיכך אינם נאסרים אלא בשעה שהעבודה הזרה מונחת עליהם.