לפנינו משנה ה' בפרק ד' במסכת עבודה זרה. במשנה הקודמת למדנו שגוי העובד עבודה זרה רשאי לבטל את האליל שלו, וכעת באה המשנה לפרט כיצד נעשה הביטול בפועל: מה על הגוי לעשות כדי להוציא את הפסל משימוש ולהפקיעו מקדושתו.
"כיצד מבטל?":
המשנה מונה שלוש פעולות: "קטע ראש אזנה, ראש חטמה, ראש אצבעה" - הגוי קוטע חלק מאוזנו של האליל, מקצה חוטמו או מקצה אצבעו. שלוש אלו נמנות בסדר עולה של חידוש:
"ראש אזנה": בתקופה הרומית, כאשר עבד שברח הוחזר לבעליו, נהגו לקצוץ חלק מאוזנו כדי לסמנו כעבד ולהראות מיהו הבעלים. לפיכך, כאשר עובד העבודה זרה קוצץ את אוזן פסלו, הוא מגלה בעליל שהוא עצמו הבעלים על הפסל, ובכך הוא מבטלו.
"ראש חטמה": קטיעת האף נעשית כדי לנוול את הפנים, וגלוי וברור לעין כל שאין הפסל נחשב עוד לעבודה זרה.
"ראש אצבעה": חידוש גדול יותר, שכן קצה האצבע בולט הרבה פחות. ואף על פי כן, משעה שהגוי קוטע ממנו, שוב אין הוא נוהג בו מנהג אלוקות אלא מתייחס אליו כאל פסל דומם בעלמא.
זוהי משמעות הביטול: הפקעת הקדושה מן העבודה זרה, עד שתיעשה פסל סתמי. מאותה שעה מותר ליהודי ליהנות ממנה - אם היא עשויה כסף, רשאי הוא להתיכה ולעשות ממנה פמוטים; ואם היא עשויה עץ, רשאי הוא לשורפה ולהשתמש באש. קודם הביטול, לעומת זאת, מוטלת על היהודי מצווה לבער את העבודה זרה - להתיכה, להטילה לים המלח או לשורפה באש - אך אסור לו ליהנות ממנה, לא מן האש ולא מן הכסף שבה.
"פחסה אף על פי שלא חיסרה":
ממשיכה המשנה: אם השחית הגוי את פני האליל ופגם בהם עד שאינם ניכרים עוד כפרצוף, הרי זה ביטול - "אף על פי שלא חיסרה", כלומר אף שלא נטל מן החומר עצמו דבר, אלא רק עיוות וכיער את הפנים. די בכך כדי לבטל את העבודה זרה ולהתירה בהנאה ליהודי.
ודווקא הפרצוף הוא שצריך להיות מרוסק. אם ריסק את היד או את הרגל, ואין הדבר ניכר די הצורך, אין זה נחשב ביטול.
מעשי ביזיון שאינם מבטלים:
מאידך, "רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, וזרק בה את הצואה - הרי זו אינו ביטול". אף שירק עליה, השתין מולה, גררה בבוץ דרך ביזיון או זרק בה צואה, אין בכך ביטול. הטעם: ייתכן מאוד שעובד העבודה זרה כעס על האליל שלו מסיבה כלשהי, והוא מבטא את כעסו בדרכי ביזיון אלו, ואילו למחר יתפייס עמו וישוב להתפלל אליו. ביזיון זמני וחד פעמי אינו מעיד על הפקעת הקדושה, אלא על מידותיו הרעות של העובד בלבד.
מכאן מבואר בתוספות, אף שאין המשנה אומרת זאת במפורש, שאם ייעד הגוי את האליל מחדש לשימוש בזוי דרך קבע - שעשאו כלי לירוק בו או כלי לשתן - הרי זו קביעות, וזה ייחשב ביטול, והעבודה זרה תהיה מותרת בהנאה ליהודי.
"מכרה או משכנה":
המקרה האחרון שבמשנה שנוי במחלוקת: מה הדין אם מכר הגוי את האליל או נתנו במשכון? משכון הוא ערבון או בטוחה הניתנים בשעת נטילת הלוואה, ובדרך כלל חוזרת הבטוחה לבעליה עם פירעון החוב. אלא שכאן מדובר במקרה הקרוב יותר למכירה: הפריט נמסר לבית עבוט, ולאחר שלושים יום מאבד הלווה את זכותו בו. וכידוע, אנשים מאבדים את חפציהם ובית העבוט מתפרנס מכך, כך שההנחה היא שקרוב לוודאי לא יקבל את הפסל בחזרה.
רבי אומר: ביטל - עצם נתינת העבודה זרה מלמדת שסיים עמה, ולפיכך בטלה.
וחכם אומר: לא ביטל - ייתכן שבכוונתו לקנותה בחזרה במחיר גבוה יותר; ומעבר לכך, הוא סבור שהקונה או בעל בית העבוט ישתמש בה כעבודה זרה שלו. וכיוון שהקונה עשוי בהחלט לעובדה, אין המכירה כשלעצמה מהווה ביטול.
הברטנורא מדבר במקרה שעובד העבודה זרה מוכר את פסלו ליהודי. אם מדובר ביהודי מן השורה, שעשוי למוכרו חזרה לגוי, אין בכך די; אך אם היהודי צורף והפסל עשוי כסף, שאז ברור וידוע שהפסל עומד להימס ולהיעשות פמוטים, אף חכמים יודו שזהו ביטול. ראוי לציין כי נחלקו בכך הראשונים, והשולחן ערוך מביא את שתי הדעות בלשון "יש אומרים", אם נחשב הדבר ביטול כשמוכרו לצורף יהודי.
להלכה למעשה:
נחלקו המפרשים אם כללים אלו נאמרו דווקא בעובד עבודה זרה הנתון באונס. אך כשהוא פועל מרצונו החופשי, יש הסוברים שאין הוא נצרך למעשה כלל, ודי לו בביטול בפה: באמרו "סיימתי עם עבודה זרה זו, ומעתה היא בטלה". לדעה זו, כאשר אין מכריחים אותו, עצם האמירה משנה את מעמדה של העבודה זרה ומורידה אותה לדרגת פסלון חסר תועלת. ויש חולקים וסוברים שאין די בכך.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי הביטול של עבודה זרה בידי גוי - קטיעת ראש האוזן, החוטם או האצבע; ופחיסת הפנים אף בלא חיסרון בחומר. עוד למדנו שמעשי ביזיון חד פעמיים, כרקיקה, השתנה, גרירה וזריקת צואה, אינם מבטלים, שמא אינם אלא ביטוי כעס חולף, אלא אם כן ייעד את הפסל לשימוש בזוי דרך קבע. ולבסוף עמדנו על מחלוקת רבי וחכמים במוכר או ממשכן את אלילו, ועל דברי הברטנורא במכירה לצורף יהודי.
במשנה הבאה נפתח בנושא רחב יותר: האם נדרשת פעולה ממשית כדי לבטל עבודה זרה, או שדי בביטול שאין עמו מעשה.