עבודה זרה, פרק ג', משנה ה'. השאלה היסודית שמשנה זו באה להשיב עליה היא מה דינו של הר שגויים מייחסים לו כוח עצמאי ועובדים אותו - תופעה שאינה נדירה כלל. האם ההר נאסר בהנאה? האם מותר לחצוב מסלעיו? האם מותר לנטוע עליו כרם? התשובה היא שהדבר מותר, שכן ההר מעשה ידי הקדוש ברוך הוא הוא, ואין ביכולתם של בני אדם להפכו לאובייקט של עבודה שייאסר בהנאה.
לעומת זאת, דבר שיש בעשייתו מעורבות אנושית - כגון עץ שאדם נטעו - נאסר בהנאה אף שהוא מחובר לקרקע, משום שהאדם היה שותף ביצירתו. זהו המאפיין המבחין העומד ביסוד המשנה.
אלא שהמשנה מורכבת יותר: הפסוק המדבר על ההרים והגבעות מזכיר באותה נשימה גם את העצים, ולכאורה כולם באותה דרגה. אם כן נשאלת השאלה מדוע הר שנעבד אינו נאסר בהנאה, ואילו עץ שנעבד - אשרה - נאסר. בשאלה זו נעסוק כעת.
לשון המשנה:
"הגויים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן מותרין ומה שעליהם אסורין". הזכרת "הגויים" אינה באה להוציא יהודי שעבד אותם, שכן אין בכך הבדל לדין, אלא זהו לשונו של הפסוק: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים... את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות". ההרים והגבעות עצמם נשארים במותרם - מותר לחצוב מהם ולנטוע בהם; אך מה שהונח עליהם, כגון קישוט שקישטו בו את ההר, נאסר.
ומקור הדבר, "שנאמר: 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת'" - המילה "עליהם" מלמדת שאף במקום שהעבודה זרה עצמה אינה נאסרת מסיבה כלשהי, הכסף והזהב שעליה אסורים. במקרה שלפנינו העבודה זרה היא ההר, שאינו נאסר, ואילו הדברים המונחים עליו ומקשטים אותו - אסורים.
דרשת רבי יוסי הגלילי:
מדוע העובד הר אינו עושה אותו עבודה זרה האסורה בהנאה? על כך דורש רבי יוסי הגלילי מלשון הפסוק: "אלהיהם על ההרים" - "ולא ההרים אלהיהם", ההרים הם הרים ואין להחשיבם כאלהיהם בהקשר זה. וכן "אלהיהם על הגבעות" - "ולא הגבעות אלהיהם", אין לגבעות עצמן מעמד של אלהיהם שייאסרו בהנאה.
ומפני מה אשרה אסורה?
עדיין לא נתיישבה השאלה, שהרי אותו פסוק עצמו מזכיר גם "עץ רענן", ואילו אשרה אסורה בהנאה. על כך משיבה המשנה: "מפני שיש בה תפיסת ידי אדם" - העץ לא צמח מאליו אלא ניטע בידי אדם, ומשיש לבני האדם מעורבות בו, בכוחם לעשותו אסור. שונה מכך ההר, הקיים ללא תלות באדם, וכן השמש והירח וכיוצא בהם, הקיימים ללא מעורבות אנושית ולפיכך נשארים מותרים.
וממשיכה המשנה וקובעת כלל: "וכל שיש בו תפיסת ידי אדם - אסור". דברים שנוצרו במעורבות אנושית, כנטיעת עץ, אף שהם מחוברים לקרקע ומחוברים להר, נתפסים באיסור הנאה מחמת היותם נעבדים, שהרי נעשו בידי אדם לפחות בחלקם.
דברי רבי עקיבא:
עדיין נותרה התמיהה מדוע הזכיר הכתוב עצים והרים באותו פסוק, כאילו מעמדם שווה. רבי עקיבא - שהיה צעיר מרבי יוסי הגלילי ובן הדור הבא אחריו - בא ליישב נקודה זו בקריאה מחודשת של פשט הפסוק. "אמר רבי עקיבא: אני אבין ואדון לפניך" - אבוא ואסביר לך את ההיגיון שמאחורי הפסוק.
לדבריו, אין הפסוק עוסק כלל במעמדם של הדברים ובשאלה מה נאסר ומה אינו נאסר, אלא נותן הכוונה מעשית: בבואכם לארץ ישראל מוטלת עליכם מצווה להשמיד את כל מקומות העבודה זרה, והיכן תמצאום? על ראשי ההרים, על הגבעות ותחת כל עץ רענן. וזו לשון המשנה: "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן - דע שיש שם עבודה זרה". אלו הם המקומות שבהם יש לתור ולחפש כדי לקיים את הציווי לבער את עבודת האלילים מן הארץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ההרים והגבעות שנעבדו נותרים מותרים בהנאה, ואילו מה שעליהם נאסר, כנלמד מ"לא תחמוד כסף וזהב עליהם". רבי יוסי הגלילי דרש "אלהיהם על ההרים - ולא ההרים אלהיהם", והכלל העולה הוא ש"כל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור" - ומשום כך אשרה שניטעה בידי אדם אסורה, בעוד ההר, שנברא בידי שמים, מותר. רבי עקיבא הוסיף כי הזכרת ההרים, הגבעות והעץ הרענן בפסוק אחד אינה קביעת מעמד הלכתי, אלא סימן היכן עתידים למצוא את מקומות העבודה זרה שיש לבערם.