עבודה זרה, פרק שני, משנה ו'. המשנה פותחת ואומרת: "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין, ואין איסורן איסור הנאה" - הדברים הבאים, הבאים מן העובדי כוכבים, אסורים באכילה בלבד ולא בהנאה. כלומר, מדובר בדברים שנאסרו מדרבנן, ובלשון מושאלת: אינם כשרים.
שני טעמים שונים עומדים ביסוד תקנות אלו:
חשש כשרות ממשי - קיים חשש אמיתי שהמאכל אינו כשר מדאורייתא, מחמת תערובת של דבר איסור.
איסור חתנות - אף אם ידוע שמרכיבי המזון כשרים והכלים כשרים, אסרו חכמים ליהנות מהם מחשש חתנות, נישואי תערובת. אין רצון שהיהודי יתרועע עם עובדי האלילים, ילמד מהרגליהם הרעים ולבסוף יבוא להתחתן עמהם. ויש ראשונים שנראה מדבריהם כי אין זה עניין של נישואי תערובת בלבד, אלא אף של התבוללות תרבותית - קליטת הרגליהם וגישותיהם של הנוכרים.
לפיכך יש לבאר כל פרט ופרט בפני עצמו.
"חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו":
הראשון שברשימה הוא חלב שנחלב בידי עובד עבודה זרה ואין יהודי משגיח עליו, הוא הנקרא חלב עכו"ם. אף שנקטה המשנה בלשון עובדי עבודה זרה, הדין חל על חלב שמקורו בכל נוכרי, שכן החשש הוא שמא עירבו בחלב חלב שאינו כשר - חלב חמור, גמל וכיוצא בזה. משום כך קבעו חכמים כי חלב שלא הושגח בידי יהודי אינו כשר.
ההשגחה הנדרשת כאן מינימלית היא: די בכך שהיהודי נוכח בסמוך למקום החליבה, ואין הוא חייב לראות בעיניו את הנוכרי חולב. די בכך שהוא נמצא באופן שביכולתו לקום ולהתבונן במתרחש אם ירצה, ודי בכך כדי להרתיע את הנוכרי, היודע את הכללים, מלערב חלב חמור וכדומה. מעיקר הדין ולכתחילה, ראוי שיהודי ישגיח מתחילת החליבה, ויבדוק מראש את הדלי המקבל את החלב שאין בו דבר אסור.
אולם ידוע שפוסקים אחדים, ובראשם הרב משה פיינשטיין, אף שבוודאי אין הוא היחיד, קבעו כי פיקוח ממשלתי המרתיע בתקיפות את חברות החלב מלערב יסודות אסורים - די בו. על יסוד זה, בארצות הברית, שבה קיימות תקנות מחמירות באשר לאספקת החלב ולתכולתו, התיר הרב משה לסמוך על כך ולשתות חלב שלא היה תחת השגחת יהודי, אף שהוא עצמו נהג להחמיר בכך. הציבור שומר המצוות באמריקה חלוק בעניין חלב עכו"ם, ואילו בארץ ישראל המחלוקת מצומצמת הרבה יותר, ורוב הציבור נוהג בכך בפשטות. ממילא, בארץ ישראל הדברים קלים יותר בכל ענייני הכשרות.
"והפת":
הדבר השני הוא לחם שנאפה בידי נוכרי. איסורו אינו מחמת חשש למרכיבים אסורים: אף אם ידוע שמרכיבי הלחם כשרים - קמח, מים וביצים - ואף אם הכלים בחזקת אינם בני יומם, שלא השתמשו בהם באיסור בעשרים וארבע השעות האחרונות, ומבחינה טכנית הלחם כשר, בכל זאת אמרו חכמים שאין אוכלים פת של נוכרי, שלא יתרועע היהודי עמהם, יקלוט מהרגליהם וישא מבנותיהם.
בהיקפו של איסור זה, להלכה למעשה, קיים טווח של דעות. מנהג כלל ישראל היה להקל במה שנקרא בגמרא פת פלטר, היינו פת של נחתום, לחם מסחרי: אם ידוע שהמאפייה משתמשת במרכיבים כשרים ובכלים כשרים, ניתן לסמוך על כך ולקנות לחם שיוצר במאפייה של נוכרי אף ללא השגחה יהודית. יש דיון מה הדין כאשר ניתן להשיג לחם של יהודי, אלא שאין הוא באיכות טובה. אף לחם שלא בא מנחתום אלא מאדם פרטי, מותר בתרחישים מסוימים, כגון שעת הדחק, או כשאין מזון אחר מצוי, כמי שעובר במקום. הרחבה בהלכה למעשה חורגת ממסגרת שיעורנו.
"והשמן":
אף שמן הזית שלהם נאסר. הגמרא מבארת ששמן, כלחם, נאסר כדי שלא יתערב היהודי בחברה הנוכרית: משנאסרו שמן, לחם ויין, שהיו מוצרי היסוד של התזונה באותם ימים, שוב לא יסעד היהודי דרך קבע עם שכניו הנוכרים, שכן הדבר אינו נוח. על כן רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, ובית דינו שבדורו, ביטלו את האיסור בשמן והתירו לצרוך שמן אף שמקורו מן הנוכרים, לפי שראה שהציבור אינו עומד בגזירה זו ולא קיבלה על עצמו.
אף שהכלל הרגיל הוא שאין בית דין מאוחר יכול לבטל תקנת חכמים של דור קודם אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמניין, דבר שאינו מצוי, כאן פועל כלל נוסף: גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, או שלא פשטה ולא נתקבלה בעם, אינה מחייבת וניתן לבטלה, וכך אירע כאן. להלכה למעשה, החי מחוץ למרכזים היהודיים הגדולים, נניח בשטוקהולם או באתונה, נכנס לחנות וקונה שמן זית טהור בכבישה קרה ללא הכשר, וכך נוהגים הכל, והשמן נחשב כשר לחלוטין - וסומכים בכך על עיקרון זה.
"והשלקות":
קשה לתרגם מונח זה. תרגומו המילולי הוא ירקות מבושלים, אך תרגום זה מטעה, שכן מדובר כאן בכל מכלול ההגבלות הנקראות בישול עכו"ם - מאכל שבושל והוכן בידי נוכרי. אף כאן אין זו בעיה של כשרות אלא של חתנות והתבוללות. חשוב להדגיש כי הגבלות בישול עכו"ם חלות בשני תנאים בלבד: על מאכלים שאינם נאכלים חיים, שאילו היה אפשר לאוכלו חי אין האיסור חל; ועל מאכלים הראויים לעלות על שולחנם של אירועים חברתיים חשובים, כגון סעודת חתונה - שאם הוא מסוג הדברים המוגשים על השולחן לאכילה במעמד כזה, אפילו כתבלין, הרי הוא אסור כשנעשה כולו בידי נוכרים.
נחלקו הדעות מהי מידת המעורבות היהודית המספקת כדי להוציא את המאכל מכלל בישול עכו"ם, ולדבר השלכות מרובות על אופן ההשגחה של המשגיח במסעדות וכדומה. בקצרה, קיים חילוק בין הפוסקים האשכנזים לספרדים:
שיטת האשכנזים והרמ"א: מקילים הרבה יותר. די בכך שהיהודי עשה פעולה קטנה אחת, כגון הדלקת האש או השלכת זרד לתוכה כדרך שהיה בזמן המשנה, ובכך נחשבת מעורבותו מספקת.
שיטת הפוסקים הספרדים והמחבר: נדרשת מעורבות משמעותית של היהודי בבישולו הממשי של המאכל, וזהו עולם אחר לגמרי.
על כל פנים, אם בישל היהודי את המאכל בישול חלקי ממשי, אין זה בישול עכו"ם, והמאכל מותר אם הוא כשר מיתר הבחינות.
מכאן שבה המשנה למנות דברים שהחשש בהם הוא חשש כשרות ממש, תערובת של איסור:
"וכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ" - מאכלים כבושים. בזמן המשנה נכבשו מאכלים רבים, מחמת היעדר קירור. אם מתכון הכבישה כולל יין או חומץ שמקורו ביין, חוששים שמעורב במאכל חומץ יין של איסור, ולפיכך הוא אסור מחשש כשרות אמיתי.
"וטרית טרופה" - דג הטרית שנקצץ לחתיכות קטנות. כל עוד ניתן לזהות את הדג, כשר הוא; אך משנקצץ לחתיכות ולפירורים, שוב אין לראות מה מעורב בו, ושמא נתערבו שם פירורים של דגים אחרים שאינם כשרים. לפיכך דג קצוץ אינו כשר, מחשש לגיטימי של תערובת איסור.
"וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו" - ציר הוא מיץ של דגים כבושים. הכלבית היא דג שאינו כשר, אך אם היא שוחה וחיה בתוך הציר, סימן הוא שהציר כשר, שכן הכלבית מסוגלת לשרוד רק בציר של דגים כשרים ולא בציר של דגים טמאים. הרי היא כגלאי המזהה ציר כשר. משאין כלבית שוחה בתוכו, יש לחשוש שהציר אינו כשר, שמא מעורב בו מיצם של דגים אסורים.
"וחילק" - מין דג אחר, שהוא כשר במהותו, אלא שבקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת, והקשקשים מופיעים בו רק כשהוא מתבגר. משום כך, כשהדגים קטנים ומרובים, אין דרך לברר אם אכן כולם מדג החילק, ושמא נתערבו בהם דגים אחרים שאינם כשרים, והתערובת אסורה.
"וקורט של חילתית":
חילתית היא מין תבלין, המשמש עד ימינו באזור הים התיכון ובמטבח התימני, והוא דבר חריף וחד ביותר. יסוד ההלכה כאן הוא שדבר חריף כוחו יפה להוציא טעמים ולהחיותם מחדש, אף אם הטעמים בני יותר מעשרים וארבע שעות, אף אם הסכין נקייה והמאכל קר. הדוגמה המוכרת ביותר היא הבצל שבמטבח, וכיוצא בו צנון וחזרת: החותך בצל בסכין חלבית, הרי הבצל נעשה חלבי, ואם הסכין טרפה, נעשה הבצל טרף. כך גם בחילתית: אם קצצה הנוכרי בסכינו, שחתכה קודם לכן דברים אסורים, חוששים שאף שהכול קר ואף שהסכין אינה בת יומה, כוחו של החריף לעורר את הטעמים ולהוציאם אל תוך החילתית, והיא בולעת את הטעם האסור ונאסרת. משום כך אין לקנות חילתית קצוצה. "קורט" פירושו חתיכה קטנה, כגרגר או כגרעין.
"ומלח סלקונטית":
מין מלח הוא. הברטנורא מבאר שבתקופת הרומאים היה מלח מיוחד, גס ולבן בוהק, שנחשב מעדן, והיה מעורב בשומן חזיר או בשמנים של דגים אסורים, ותערובת זו נאכלה כתבלין בקרב בני המלוכה - כעין הקוויאר של ימינו, גרגרי מלח בטעם דגים. מאחר שחוששים שמעורב בו שומן חזיר ממש או שמני דגים אסורים, נאסר מלח סלקונטית, אף שלמראית עין אין הוא אלא מלח.
לסיכום: המשנה חותמת: "הרי אלו אסורין, ואין איסורן איסור הנאה" - כל הדברים הללו אסורים באכילה, אך לא בהנאה, וניתן למשל למוכרם. בפריטים האחרונים טעם האיסור הוא חשש תערובת של איסור ממש, ואילו בראשונים - ובמיוחד בעניין בישול עכו"ם ופת עכו"ם, ולזמן מה אף בשמן עכו"ם עד שבוטל - טעם האיסור הוא החשש מפני התבוללות, נישואין עם הנוכרים ולמידה מדרכיהם.