עבודה זרה, פרק ב', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו על מחלוקת רבי מאיר וחכמים בעניין הגבינה הבאה מבית עונייקי: מאחר שייתכן ששימשו שם קורבנות עבודה זרה כמקור לייצור הגבינות, סבור רבי מאיר שכל גבינה משם אסורה בהנאה, ואין ליהנות ממנה בשום צורה. אולם הכול מודים - רבי מאיר וחכמים כאחד - שגבינת גויים באופן כללי, שאינה מאותו מקום, אינה אסורה בהנאה אלא באכילה בלבד: אין היא כשרה. השאלה היא מדוע.
רקע הדברים:
המשנה מביאה דיון בין רבי ישמעאל לרבי יהושע. רבי ישמעאל היה צעיר לרבי יהושע, והתוספות מספרים כי בילדותו נשבה בידי הרומאים ורבי יהושע פדאו. רבי יהושע היה גדול הדור בתחילת תקופת יבנה, ואילו רבי ישמעאל היה דמות עולה שעדיין לא נמנתה על הסנהדרין באותה עת.
רבי ישמעאל מהלך עם רבי יהושע ומבקש להוציא מפיו מדוע חידשו חכמים לאחרונה את גזירת גבינת עכו"ם - גבינה שיוצרה בידי גויים. מלשון המשנה עולה שרבי יהושע אינו רוצה לגלות לו. הטעם לכך: ככלל נמנעו חכמים מלגלות את הרציונל שמאחורי גזירותיהם, לעיתים במשך שנים עשר חודש לפחות. תחילה על התקנה החדשה להתפשט בקרב הציבור, ורק לאחר מכן מגלים את טעמה. שכן אם לא יסכימו האנשים עם הרציונל, לא יקבלו על עצמם את החומרה, וחכמים מבקשים שהגדר תעמוד במקומה.
הנחת היסוד של השאלה:
בזמן המשנה נעשו כל הגבינות מחלב פרה, עז או כבשה; לא הייתה טכנולוגיה בזמן המשנה והגמרא לייצר גבינה ממקור אחר. מכאן הנחתו של רבי ישמעאל: הגבינה כולה חלב, ואין מוסיפים לה אלא אנזים (רֶנֶט) הגורם לחלב להיקרש ולהפוך לגבינה. שאר הרכיב זעיר ובטל, והחלב רב עליו הרבה יותר מפי שישים. אם כן, מאחר שכל החלב מגיע מבהמות כשרות והגבינה אינה אלא חלב - מדוע אין היא כשרה? זהו מקור שאלתו.
רבי יהושע ישיב לו כמה תשובות, ורבי ישמעאל ידחה אותן בזו אחר זו.
לשון המשנה:
"אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכים בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינת עובדי כוכבים?" - מדוע אסרו חכמים לאחרונה את הגבינה הבאה מן הגויים ועשאוה אסורה באכילה?
"אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה" - מפני שמקרישים אותה ומעמידים אותה במה שהמשנה קוראת קיבה.
קיבה, בהקשרים אחרים, היא אחד מחדרי מערכת העיכול של בהמה מעלת גרה (המכונה בלעז abomasum), שהיא מורכבת יותר ממערכת העיכול של האדם. בחדר זה מקבל החלב שינק העגל, הטלה או הגדי מאמו את האנזימים המקרישים אותו, כדי שיוכל בעל החיים הצעיר לעכלו. מן הקיבה, אפוא, מפיקים את האנזימים לייצור גבינה.
אלא שבמשנתנו אין הכוונה ב"קיבה" לאיבר עצמו ולא לבשרו, אלא לתוכנו: החלב המוקרש הנמצא בתוכו, שהוא למעשה מעין פסולת בדרכה החוצה. וכך היה הגוי מכין את גבינתו - לאחר שחיטת העגל היה פותחו, נוטל מעט מן החלב המוקרש שבקיבתו ומוסיפו אל החלב כדי להקרישו. הדבר דומה לנטילת מעט בצק ישן ומחומץ, עתיר שמרים, לצורך החמצת בצק טרי.
לפי הצעתו הראשונה של רבי יהושע, אותו חלב שנקרש בתוך הקיבה דינו כדין הבהמה עצמה. מאחר שהעגל נשחט בידי גויים הרי הוא נבלה האסורה באכילה, וממילא אף תוכן קיבתו אסור; ומשהוכנס רכיב אסור אל הגבינה, שוב אין הגבינה כשרה.
השגתו של רבי ישמעאל:
רבי ישמעאל דוחה את ההנחה שהחלב הקרוש שבתוך הנבלה דינו כנבלה עצמה. ראייתו: הכול מודים שמדאורייתא אין החלב הקרוש שבתוך קורבן עולה אסור בשתייה. והרי עולה שהוקרבה אסורה בהנאה - איסור חמור מנבלה, שאסורה באכילה אך מותרת בהנאה. אילו היה תוכן הקיבה כדין הבהמה, היה נאסר אף הוא בהנאה; ומאחר שמדאורייתא מותר לשתותו, מוכח שאין לו מעמדה ההלכתי של הבהמה. וממילא אין החלב שבקיבת הנבלה טרף, ואינו פוסל את הגבינה.
קריאת המשנה כאן מורכבת, שכן רבי ישמעאל מביא דעה שמותר לשתות חלב מוקרש כזה של עולה, ורבינו הקדוש, עורך המשנה, משבץ הערת אגב: לא הכול הסכימו לכך. לדעה החולקת אין לשתות את הנוזל שנמצא בתוך העולה, אך זו הרחבה דרבנן בלבד, שלא יקבלו הבריות רושם מוטעה. מכל מקום, הכול מודים שמדאורייתא מותר - וזו עצמה הראיה שאין הנוזל שבקיבת בהמת הקורבן במעמד הבהמה.
"והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה" - הקיבה שבתוך עגל של עולה חמורה מקיבת נבלה רגילה, שכן היא אסורה אף בהנאה ולא באכילה בלבד. "ואמרו: כהן שדעתו יפה סורפה חיה" - ואף על פי כן יש דעה שכהן שדעתו יפה, שאינו איסטניס, רשאי לגמוע את אותו נוזל כמות שהוא. ומאחר שמותר לשתותו, ברי שאינו חלק מן העולה, שאם לא כן היה אסור בהנאה.
"ולא הודו לו, אבל אמרו: אין נהנין ולא מועלין" - זו הערת העריכה של רבינו הקדוש: חכמים לא הסכימו לדעה שהכהן רשאי לשתות את החלב שבקיבת העולה, אך אף לדבריהם, אם נהנה ממנו אין בכך מעילה, כלומר אין זו עבירה מדאורייתא אלא איסור דרבנן. נמצא שהכול מודים שאין לתוכן הקיבה מעמדה של הקיבה עצמה, ולפיכך הרציונל שהציע רבי יהושע - שהחשש הוא לרכיב טרף שבגבינה - אינו עומד.
תשובתו השנייה - קיבת עגלי עבודה זרה:
"חזר ואמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה" - ניסיונו השני של רבי יהושע: החשש אינו לקיבת נבלה סתם, אלא שמא הקיבה ששימשה להקרשת החלב באה מעגל שהוקרב לעבודה זרה, שאז נאסר כולו וכל אשר בתוכו.
וכן הוא הדין, שהרי נאמר: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" - אין ליהנות בשום צורה מדבר הקשור בקורבן עבודה זרה. וכשהוקרבה הבהמה לעבודה זרה, שמח המקריב בכל התכולה שבמעיה ובקיבתה המשמינות אותה, והרי היא חלק מן הקורבן: מקריבים את כל נפחה ותכולתה של הבהמה, ובכלל זה הנוזל שבקיבתה. ממילא ייאסר גם החלב שנתערב בו.
אלא שגם תשובה זו נדחית מכוח המשנה הקודמת: שם נחלקו בגבינה שבאה מעוניקי בלבד, ואילו בכל שאר המקומות הכול מודים שגבינת עכו"ם אסורה באכילה בלבד ולא בהנאה. אילו חששנו שמעורבים בגבינה רכיבים שבאו מקורבן עבודה זרה, הייתה נאסרת אף בהנאה, ולא כך אופייה של הגזירה.
"אמר לו: אם כן, למה לא אסרוהו בהנאה?" - אם אכן זהו החשש, מדוע לא אסרו את הגבינה בכל הנאה, אלא הסתפקו באיסור אכילה? זהו מעין מט שהעמיד רבי ישמעאל לפני רבי יהושע.
"הסיעו לדבר אחר":
מה עושה רבי יהושע? מסיח את דעתו של רבי ישמעאל ומעביר את הדיון לנושא אחר לגמרי, כדי למנוע ממנו להוסיף ולשאול. בסופו של דבר נשוב לכך ונראה כיצד מבינים האחרונים שאותו נושא צדדי הוא דרך עקיפה, ולא ישירה, להשיב לרבי ישמעאל; אך על פני הדברים אנו עוברים לעניין אחר.
השאלה נסבה על ניקודה של מילה אחת בשיר השירים. תחילת הפסוק מדברת בבירור בלשון כנסת ישראל, הנקבה, הפונה אל הקדוש ברוך הוא: "ישקני מנשיקות פיהו", וחז"ל מפרשים שהבקשה היא לגילוי סודות תורתו. השאלה היא בהמשך הפסוק, ושתי קריאות לפנינו:
"כי טובים דודֶיךָ מיין" - בלשון זכר: אהבתך, ה', טובה לנו מיין.
"כי טובים דודַיִךְ מיין" - בלשון נקבה: הקדוש ברוך הוא אומר לנו שאהבתנו חביבה עליו מיין.
"אמר לו: ישמעאל, כיצד אתה קורא?" - "אמר לו: כי טובים דודַיִךְ", בלשון נקבה, והדובר הוא הקדוש ברוך הוא, כביכול ציטוט בתוך ציטוט, שאהבתנו טובה לו מיין. וטעמו של רבי ישמעאל: חציו הראשון של הפסוק נאמר בלשון נסתר - "מנשיקות פיהו", ולא "פיך" - שם מדברת כנסת ישראל אל הקדוש ברוך הוא; ואילו המשך הפסוק בלשון נוכח, ומשמע שהתחלף הדובר וזו תגובה שכנגד.
"אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו - לריח שמניך טובים" - סופו של הפסוק הבא מלמד על תחילתו: "לריח שמניך טובים... על כן עלמות אהבוך". "עלמות" הן נשים, ומקבל אהבתן הוא הקדוש ברוך הוא בלשון זכר. מכאן שאף "כי טובים דודֶיךָ" נאמר בלשון זכר ולא בלשון נקבה. בזה נסתיים הדיון, רבי ישמעאל הוסח מן העניין, וכאן מסתיימת המשנה.
ואולם המסר שביקש רבי יהושע להעביר בעקיפין הוא זה: חציו הראשון של הפסוק עוסק בגילוי סודותיו של הקדוש ברוך הוא לנו במישרין - "ישקני מנשיקות פיהו"; וחציו השני, "כי טובים דודיך מיין", עוסק באוהביו של הקדוש ברוך הוא, הם החכמים וגזירותיהם, שהן טובות ומועדפות מן היין - רמז לפסוקים עצמם. כלומר, מאחר שגזירות דרבנן באות מיראת ה', יש בהן צד של חביבות אף על הפסוקים עצמם. בכך רומז רבי יהושע לרבי ישמעאל שדברי חכמים חשובים עד מאוד, ואין להרבות בשאלות, אלא לקבל את הגזירה בעניין גבינת עכו"ם, שכן היא נובעת מיראת ה' וזו הדרך הנכונה.
הלכה למעשה - הטעם האמיתי לגזירה:
הטעם שבגללו נכנסה גזירת גבינת עכו"ם לתוקפה, שנתגלה במועד מאוחר יותר, אינו החשש לנוזל שבתוך הקיבה, אותו חלב מוקרש. החשש הוא שנטלו את הקיבה עצמה - חתיכה מבשרו הממשי של אותו איבר - והניחוה בתוך החלב כדי להקרישו, שכן גם על דופנות הקיבה מצוי אותו רֶנֶט, וכך אכן ייצרו גבינה. הבעיה: הבשר עצמו דין נבלה לו אם בא מבהמה שלא נשחטה כהלכה, ולפיכך הגבינה אינה כשרה.
שתי נקודות בעניין זה:
בהבחנת הלשון: אף שהאיבר כולו נקרא קיבה, במשנתנו "קיבה" מתייחסת לנוזל הנמצא בתוך האיבר; ואילו האיבר עצמו, הבשר בפועל, מכונה "עור הקיבה" - עורה של הקיבה.
בעניין בשר בחלב: אין כאן חשש של בשר בחלב. לאחר שמוציאים את חתיכת הבשר מן הגבינה, כמות הקיבה שהגיעה ממנה זעירה ביחס לנפח החלב, הרבה יותר מפי שישים, ואין בה נתינת טעם כלל. איסור בשר בחלב תלוי בעירוב טעמים, וכאן אין טעם. לפיכך, אם משתמשים בקיבה של בהמה כשרה שנשחטה כראוי, או בחתיכה ממנה, מותר הדבר - וכך אכן ייצרו גבינה: נטלו חתיכה מקיבת עגל כשר, הניחוה בחלב, הקרישו אותו והוציאו את הבשר, והגבינה כשרה אף שהיה בתוכה בשר, שכן אין כאן עירוב טעמי בשר וחלב.
דבר המעמיד:
ואם כך, מדוע יש בעיה כשמשתמשים בחתיכת בשר של נבלה ומכניסים אותה לחלב, והרי לבסוף מוציאים אותה ואין בה טעם? התשובה היא שיש תרחישים שבהם, אף שאין טעם מורגש של האיסור, אין אומרים שבטל. כאשר האיסור משמש כ"דבר המעמיד" - זרז הגורם למאכל להיווצר בצורתו - אף שהוסר ואף ששיעורו זניח באחוזים, אי אפשר לומר שבטל והלך, שכן התערובת עצמה מכריזה על נוכחותו: מה שהיה חלב הפך לגבינה, ובהכרח יש כאן רֶנֶט. ואם אין הרֶנֶט כשר, אינו בטל.
זו אמנם מחלוקת גדולה בראשונים, אך אנו נוקטים כדעת הרמב"ם, וכן פסק המחבר בשולחן ערוך והרמ"א הסכים לכך, שדבר המעמיד אינו בטל. לפיכך, כשמייצרים גבינה בעזרת חומר מעמיד, אם מקורו אינו כשר - הגבינה שנעשתה בו אינה כשרה.
שורה תחתונה: אף הסומכים על מה שנכנה, במרכאות, "הקולא של רב משה" בעניין חלב עכו"ם - שחלב המיוצר במפעל ונחלב תחת פיקוח ממשלתי אינו בכלל הגזירה, שכן אין חשש לעירוב, ורבים באמריקה סומכים על כך שלא לדקדק בחלב ישראל - היתר זה אינו חל על גבינות. אף האוכל חלב ללא השגחה אינו יכול לאכול גבינה בלא הכשר ראוי, שכן זהו חשש נפרד, ומקובל לייצר גבינות ברכיבים שאינם כשרים, ובכללם אבקת מעמיד (רֶנֶט) שמקורה מבעלי חיים טמאים או מבעלי חיים שלא נשחטו כהלכה.