אנו מגיעים למשנה השביעית שבפרק השני של מסכת עבודה זרה, המשנה האחרונה שבפרק. לאחר שהמשניות הקודמות מנו דברים שאסרו חכמים, באה משנתנו ומונה דברים שהיה מקום לחשוב כי גזרו עליהם איסור, ואף על פי כן "אלו מותרין באכילה" - הרי הם מותרים באכילה, ואין בהם איסור מדברי חכמים.
פירוט ההיתרים שבמשנה:
"חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו" - חלב שנחלב מן הפרה, מן העז או מן הכבשה בידי גוי, ויהודי עמד בסמוך ויכול היה לראותו אילו רצה - די בכך כדי שהחלב ייחשב כשר, ואין כאן חשש של חלב עכו"ם.
"והדבש" - דבש דבורים, כדרך שהוא לאורך כל המשנה. היה מקום לחשוש לבישול עכו"ם, שכן לצורך הפקת הדבש וזיקוקו היו הגויים מבשלים את הדבש או את חלת הדבש בקדרה. אלא שאין דין בישול עכו"ם נוהג במאכל הנאכל כמות שהוא חי, והדבש נאכל חי ואינו צריך בישול. ואף אם נבלעו בו טעמים מן הקדרה - טעמים אלו נותנים טעם לפגם, ואין בהם כדי לאסור.
"והדבליות, אף על פי שמנטפין" - הברטנורא מביא כאן שני פירושים:
חלות דבש, ואף שהדבש מנטף מהן, אין חוששים שמא נתערב בהן יין של גויים.
ענבים שנתבשלו יותר מדי, ומיץ מנטף מהם. היה מקום לחשוש למשקה זה משום יין נסך, שהרי אף מיץ ענבים בכלל האיסור. אלא שאין זה יין ממש, אלא כעין מיץ הנוטף מן הענבים, שעדיין לא הגיע לשלב הייצור שבו הוא נחשב יין הראוי להתנסך לעבודה זרה. לפיכך הענבים והמיץ הנוטף מהם מותרים.
"אין בהן משום הכשר משקה":
כאן מוסיפה המשנה הערת אגב: הנוזל הנוטף - בין מן הענבים ובין מכוורת הדבש - אינו מכשיר את הפרי לקבל טומאה. בקצרה: כדי שאוכל ייעשה מוכשר לקבל טומאה, עליו להירטב באחד משבעת המשקים (ראשי התיבות: י"ד שח"ט ד"ם), ואחד מהם הוא יין - היו"ד שב"יד". אלא שתנאי הוא, כלשון הכתוב "וכי יותן", שההרטבה תהיה לרצון הבעלים: או שהניחם שם בכוונה, או שנוח לו בכך שנרטבו. אך אם אין רצונו בהרטבה זו, אין היא נחשבת הרטבה המכשירה.
ומאחר שהמיץ הנוטף מן הענבים אינו לרצונו של אדם - רצונו שהענבים יישארו עסיסיים ככל האפשר, או למצער שייקלט המיץ לעשיית היין - אין נטיפה זו בכלל "וכי יותן", ולפיכך אין הענבים מוכשרים לקבל טומאה. עד כאן הערת האגב.
המשך ההיתרים בדיני הכשרות:
"וכבשין שאין דרכן לעשות לתוכן יין וחומץ" - כבשים הם מאכלים כבושים: גזר, בצל, מלפפונים, עגבניות וכיוצא בהם. כל עוד אין דרך המתכון להוסיף בתהליך הכבישה יין או חומץ - ולעיתים כובשים במי מלח בלבד - אין להניח שהוסיפו חומץ, שמקורו ביין והוא פוסל את המאכל. ומאחר שאין בפנינו כל סימן לכך, מותרת התוצרת הכבושה באכילה, אף שנכבשה בידי גוי.
"וטרית שאינה טרופה" - במשנה הקודמת נשנתה טרית טרופה, כלומר חתוכה לחתיכות קטנות. טרית היא מין דג, וכשהוא קצוץ יש לחשוש שנתערבו בין החתיכות דברים שאינם ניכרים לעין, מדגים שאינם כשרים. אך כשהחתיכות גדולות ואינן קצוצות, והראש וחוט השדרה ניכרים, ניתן לזהות שזו טרית, והטרית כשרה. ואף שאין הסנפירים והקשקשים נראים, די בכך שהדג ניכר בלעדיהם - בדומה לסלמון בימינו, שצורתו מובחנת ואפשר לזהותו אף ללא העור שעליו הקשקשים והסנפירים.
"וציר שיש בה דגה" - ציר הוא מיץ היוצא מן הדגים. במשנה הקודמת נזכר דג הכילבית, שדרכו לשרוד בציר רק כשהציר בא מדגים כשרים, ואילו ציר של דגים טמאים ממיתו. נמצא שהכילבית השוחה בציר משמשת סימן וגלאי לכשרותו, ולפיכך מותר הציר באכילה.
"ועלה של חילתית" - שלא נחתך. החילתית היא תבלין, וניתן להשיגה אף בימינו; היא משמשת במטבח הים תיכוני ובמטבח התימני, והיא דבר חריף. מחמת חריפותה, כשהיא חתוכה יש לחשוש לבליעה, כמבואר במשנה הקודמת. אך בחתיכה שלמה שלא נחתכה אין מקום לחשש זה, ולפיכך מותר לקבלה מן הגוי ולאוכלה.
"וזיתים גלוסקאות המגולגלין" - כוונת הלשון לגושי זיתים שנדחסו יחד כדי לרככם ולהוציא מהם את השמן. "גלוסקא" היא כעין לחמנייה, מאפה, ו"מגולגלין" - שגלגלום יחדיו עד שנתרככו. היה מקום לחשוב שרכותם המרובה באה מחמת שהוסיפו להם יין, ואם עשה זאת הנוכרי - יש כאן חשש יין נסך. אומרת המשנה שאין לחשוש לכך: הזיתים נתרככו מאליהם, מכך שעמדו זמן רב והחלו להתפרק, עד שאפשר לסוחטם.
"רבי יוסי אומר: השלוחין אסורין" - אם הזיתים רכים כל כך עד שהגלעינים נשמטים ומחליקים מתוכם ("שלוחין" מלשון שילוח והוצאה), יש לתמוה כיצד נעשו רכים כל כך, ולחשוש שנעשה הדבר על ידי יין. לדעת רבי יוסי, אפוא, זיתים אלו אסורים.
"החגבים הבאים מן הסלולה אסורין, מן ההפתק מותרין":
יש מיני חגבים כשרים, ואף שאין בידינו מסורת בזיהוים, מצד הדין ניתן לקנותם ולאוכלם, וחגבים למאכל נמכרים בשווקים גם בימינו. החשש הוא זה: כדי שייראו החגבים טריים, עסיסיים ומלאים, עלול המוכר הגוי להוסיף עליהם מיינו.
לפיכך חילקה המשנה: הבאים מן ה"סלולה", הסל הקטן שבו מחזיק המוכר כמות המספיקה למכירת יום אחד, אסורין - שיש לחשוש שהוסיף בהם יין כדי לתפחם. אך הבאים "מן ההפתק", ממחסן האחסון הגדול שבו שמורים אלפי חגבים, מותרין: אין סוחר מוסיף יין לכמות גדולה המונחת באחסון, שכן עם הזמן היא מתעפשת, מסריחה ומתקלקלת. ומאחר שאין חשש להוספת יין בכמות גדולה, מותר לקנות חגבים מן המקום שבו הם מוחזקים בכמויות מרובות.
"וכן לתרומה":
עניין זה שונה לגמרי: מדובר בכהן שאינו הגון, החשוד למכור תרומה בחזקת חולין. הכהן מקבל את התרומה בחינם, אך בשוק הפתוח אין ערכה רב, שכן הביקוש מועט - רק כהן רשאי לקנותה. אם יימכרנה כחולין, יבואו הכול לקנותה והיא תימכר במחיר השוק המלא. ואולם חומרת הדבר גדולה, שהרי אכילת תרומה בידי מי שאינו כהן עונשה מיתה בידי שמים, ובעניין זה חמורה התרומה אף מבשר חזיר.
לפיכך הטילו חכמים קנס על כהנים שאינם הגונים: כל מלאי המזון שהוא מוכר בטענת חולין - כוחו של בית דין יפה להפקירו, מדין הפקר בית דין הפקר, ובכך מחרימים למעשה את כל סחורתו. מעתה, בכמות קטנה עשוי הכהן ליטול את הסיכון, שכן אם ייתפס הפסדו מועט, ולפיכך אין לקנות ממנו ולסמוך על טענתו שהמאכל חולין. אך כאשר הוא מוכר מתוך מלאי גדול, ניתן להאמין לו: אילו היה נתפס והיה מתברר שמכר תרומה, היה כל מלאו העצום מופקר ואבוד ממנו, הפסד גדול מכדי שיסתכן בו. נמצא שבתרומה הדין הפוך: מכמות קטנה אין לקנות, ומן המקורות שבהם מצויות כמויות גדולות - מותר.