עבודה זרה, פרק ג', משנה ד'. עד כה עסקנו באיסור ליהנות מעבודה זרה, מכל דבר המלווה אותה, מקשט אותה או שהוגש לה. במשנה שלפנינו מובא סיפור מפורסם, המאיר כמה מן הפרטים הללו ומלמד כיצד הדברים פועלים למעשה.
"שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי":
פרוקלוס בן פלוספוס היה כומר עובד עבודה זרה, והגמרא מוסיפה שהיה אף הגמון, כלומר בעל סמכות שלטונית בעכו. במרחץ שבו רחץ רבן גמליאל עמד פסלה של האלה היוונית אפרודיטי (היא ונוס הרומית), ומשום כך נודע המקום כ"מרחץ של אפרודיטי". רבן גמליאל נכנס למרחץ, והכומר רדף אחריו כדי להקשות עליו: כיצד ייתכן שאתה רוחץ כאן?
"אמר לו: כתוב בתורתכם 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם', מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?" - פסוק זה כבר הוזכר פעמים רבות בפרקנו, והוא אחד משני הפסוקים שמהם נלמד כי כל דבר הקשור לעבודה זרה אסור בהנאה. כפשוטו: לא יידבק בידך אפילו מעט שבמעט מן החרם, והדברים נאמרו בעניין עיר הנידחת שהלכה אחר עבודה זרה. טוען אפוא הכומר: כיצד מותר לך לשבת ולהתרחץ במרחץ המחובר לעבודה זרה?
"אמר לו: אין משיבין במרחץ":
תחילה משיב רבן גמליאל שאין מקום לדון בשאלה בתוך המרחץ, שכן אין לומר דברי תורה במקום זה.
להבהרת הדברים: בבית המרחץ היו שלושה אזורים נפרדים:
האזור החיצוני - שבו האנשים לבושים.
האזור האמצעי - שבו האנשים מתפשטים.
האזור הפנימי - שבו כולם אינם לבושים, רוחצים ועושים צרכיהם.
הדין הוא שבאזור החיצוני מותר לדבר בדברי תורה, ואילו באזור הפנימי הדבר אסור. מקור האיסור בשני חלקיו של פסוק אחד:
"לא יראה בך ערוות דבר" - איסור לדבר בדברי תורה בפני ערווה, אפילו כשאדם מדבר בפני חברו שאינו לבוש, ואפילו כשהוא עצמו אינו לבוש.
"והיה מחניך קדוש" - איסור לדבר בפני לכלוך, מי רגליים ודברים מסריחים.
הגבלה זו מצמצמת דיבור בלבד, ולא הרהור בדברי תורה. אלא שהחדר הפנימי של המרחץ, המיועד מעצם טיבו לערווה, חמור יותר, ואף הרהור בדברי תורה אסור בו. לפיכך אף אמירת "אין באפשרותי להשיב לך כאן" אסורה, שכן יש בה הרהור בטעם שמחמתו נמנע מלדון בדבר.
מוכרח אפוא לומר שהכומר שאל את רבן גמליאל בעודו יושב במרחץ פנימה, ורבן גמליאל לא השיב לו כלל. רק כאשר נסוג אל חדר ההלבשה אמר לו שאין מקום לדון בכך שם, אלא ימתין עד שיצאו החוצה. מדוע טרח להשיבו כלל? מפני אחד משני טעמים:
שלא יסבור הכומר כי אין בידו תשובה.
חשש מפני הכומר, שהיה ההגמון שלו וסכנה בצדו.
משיצא לגמרי מחדר ההלבשה, אל המקום שבו מותר לדבר בדברי תורה, השיב לו רבן גמליאל שלושה טעמים להיתר.
הטעם הראשון: "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי":
בית המרחץ קדם לפסלה של אפרודיטי - לא רבן גמליאל בא אל תחומה, אלא היא באה אל תחומו. מרחץ ציבורי הוא, שנבנה מכספי מיסים, ולציבור זכות שימוש בו, ואין בכוחה של עבודה זרה לאסור דבר שכבר יש לאדם זכויות בו. הדבר דומה במידת מה לכך שאם ישתחווה אדם לפרתו של חברו, אין הפרה נאסרת על הבעלים, שכן אין בידו כוח לאסור את שאינו שלו. אף פסל אפרודיטי, ואפילו עבדוהו, אין בכוחו לאסור על הציבור מרחץ שהוא רכוש ציבורי.
הטעם השני: "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ":
אף אם נניח שהפסל קדם ובית המרחץ נבנה סביבו, אין אדם אומר: כיצד נקשט את העבודה זרה אפרודיטי? נבנה לה בית מרחץ. אלא אומרים: יש בידינו בית מרחץ, נייפהו ונקשטו ונעמיד בו פסל של אפרודיטי. השאלה היא מהו העיקר ומהו הטפל: בית המרחץ הוא העיקר, והפסל אינו אלא אלמנט קישוטי שבתוכו. משום כך אין זו עבודה זרה ואף לא נוי הטפל לעבודה זרה, ולפיכך מותר.
הטעם השלישי: "דבר אחר, אם נותן לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין לפניה":
אפילו בעד ממון רב לא היית מכניס את אלילך למקום שבו האנשים ערומים, בעלי קרי ומשתינים לפניו. "וזו עומדת על פי הביב, וכל העם משתין לפניו" - פסל זה ניצב ממש מעל תעלת הניקוז, וכל העם משתינים לפניו. הרי שאין מתייחסים אליו כאל מושא הערצה, אלא כאל פריט קישוטי בלבד. ואף אם היה זה אליל, אין הבריות נוהגות בו מנהג אלוה: השתנה לפניו אינה דרך עבודתה של אפרודיטי, ובכך מוציאים אותו מגדר אליל ומותירים אותו פסל בעלמא.
ולראיה מביא רבן גמליאל את לשון הכתוב: "לא נאמר אלא 'אלהיהם'". הפסוק בדברים (פרק ז, פסוק כה) אומר: "פסילי אלהיהם תשרפון באש" - הרי שהאיסור אמור דווקא בדבר שנוהגים בו מנהג אלוה:
"את שנוהג בו משום אלוה - אסור" - דבר שמתייחסים אליו כאל אלוה, אסור בהנאה.
"ואת שאינו נוהג בו משום אלוה - מותר" - פסל שאין נוהגים בו מנהג אלוה, כבמקרה שלפנינו שהעם משתינים לפניו, מותר בהנאה.
להלכה: הדברים נפסקו להלכה, אף שאין להם היום נפקות מעשית רבה, שכן אין העולם עוסק בעבודה זרה כבעבר. רלוונטי יותר בימינו הוא הדין הנוסף שעלה מן המשנה: איסור אמירת דברי תורה במקום שאינו קדוש - כמקלחת ציבורית, בית כיסא וכל מקום המיועד לערווה, בין שהאנשים אמורים להיות בו ערומים ובין שהם מופשטים מבגדיהם בפועל. במקומות אלו אין לומר דברי תורה, ובחמורים שבהם אף ההרהור בהם אסור.