עבודה זרה פרק ה', משנה ד'. אנו ממשיכים מן המקום שבו הפסקנו: לפנינו מקרים נוספים שבהם יהודי מותיר את יינו במקום שנכרי יכול לגעת בו, ושאלת המשנה היא מתי אנו מניחים שאכן נגע בו.
"המניח יינו בקרון או בספינה":
יהודי המניח את יינו הכשר והחתום בקרון או בספינה יחד עם נכרי, "והלך לו בקפנדריא" - הלך לו, אך דרך קיצור דרך.
המילה "קפנדריא" מופיעה גם בפרק התשיעי במסכת ברכות, ומשמעותה קיצור דרך: ההלכה שם אוסרת להשתמש בבית הכנסת כקיצור דרך, אלא יש להקיף ולא לעבור בתוכו. בהקשר המשנה שלפנינו הכוונה שהיהודי הולך באופן היוצר רושם שהוא מתרחק מרחק קצר בלבד, ומותיר את הנכרי בקרון או בספינה מתוך הנחה שישוב בכל רגע.
מכיוון שכך סבור הנכרי, אפילו "נכנס למדינה ורחץ" - אף אם בפועל שהה היהודי זמן ממושך, נכנס אל תוך העיר והתעכב שעה ארוכה בבית המרחץ - היין מותר בשובו. הנכרי אינו חושף את עצמו ואינו נוגע ביין, שכן בעל היין עלול לשוב בכל רגע.
שני חידושים במשנה זו:
לנכרי אין כאן כל עסק ביין מלכתחילה, ולפיכך נראה שאף אם לא הייתה החבית סתומה כלל לא היה נוגע בה. שונה הדבר מן המשנה הקודמת, שבה היה הנכרי פועל אצל היהודי, ואז יש בידו עילה לגעת ביין ולהסביר את מעשיו. זהו הצד הפחות משמעותי שבחידוש.
החידוש העיקרי: אם העקרונות זהים לאלו של המשנה הקודמת, מדוע נצרכה משנה זו? היית עלול לחשוב שהנכרי יוכל להסתיר את מעשהו בכך שיזיז את הקרון או את הספינה בשעה שהוא מנסך, וכשישוב היהודי לא ימצא את הקרון במקומו ולא יתפוס אותו; ואם ידרוש ממנו דין וחשבון - "מה קרה כאן? היכן הקרון? מה עשית?" - יתרץ הנכרי שנאלץ למצוא מקום חניה אחר. משמיעה המשנה שאין חוששים לכך.
מובן שאם מצא היהודי כי הקרון נעדר ממקומו, או שנגעו ביין - זה סיפור אחר. אך כל עוד לא נמצאה ראיה כזו, היין כשר.
הודיע לנכרי שהוא מפליג:
אולם אם הודיע היהודי לנכרי שנותר בקרון או בספינה כי הוא הולך לזמן ממושך, והזמן שנעדר בפועל מספיק כדי שיקדח הנכרי חור, יאטמנו מחדש והסתימה תתייבש - היין נאסר. השיעורים הם אותם שיעורים שנשנו לעיל: להסיר את החותם לגמרי, להניח חותם חדש ולהמתין עד שייבש. משעה שהנכרי סבור שיוכל להעלים את מעשהו, ופרק הזמן אכן מספיק לכך, יש להניח שניסה לעשות כן, והיין נאסר.
המקרה השלישי: חנותו של יהודי ובה פועל נכרי:
יהודי שיש לו חנות ובה פועל נכרי - מטאטא את הרצפה, ממלא את המדפים וכיוצא בזה - והיין שבחנות שייך ליהודי. האם יש לחשוש שבשעה שאין היהודי מביט יתחוב הפועל את אצבעו לתוך היין? באופן כללי התשובה שלילית: היהודי שם ליבו ליינו, והנכרי יודע שאסור לו לנגוע בו, ולפיכך לא יעשה כן.
אף אם היהודי יוצא ונכנס לחנותו במשך כל היום, כדרכם של בני אדם, מכיוון שהוא עשוי לשוב בכל רגע, ומכיוון שאין לפועל הנכרי כל עסק ביין, בטוח להניח שלא תחב את אצבעו לשם ניסוך.
אולם "אם הודיעו שהוא מפליג" - שבעל החנות מודיע כי הוא הולך לזמן מה וישוב מאוחר יותר במהלך היום - ונעדר שיעור זמן מספיק, נחלקו התנאים:
תנא קמא - "כדי שישתום ויסתום ויגוב": שיעור הזמן הדרוש לקדוח חור, לאוטמו מחדש ולהמתין שייבש. בשיעור זה יש לחשוש שעשה כן, והיין נאסר.
רבן שמעון בן גמליאל - "כדי שיפתח ויגוף ויגוב": שיעור הזמן הדרוש להסיר את החותם לגמרי, לאטום מחדש ולהמתין עד שייבש החותם.
נימוקו של רבן שמעון בן גמליאל זהה לנימוקו במשנה הקודמת: אם קודח אדם חור מלמעלה בלבד, נותרת לאחר מכן עדות מבפנים או מלמטה שנגעו בחבית, ולפיכך לא יעשה כן. ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ונמצא ששיעור הזמן ארוך במקצת.
מדוע נשנה הדין בפעם השלישית?
אף כאן הכלל נראה זהה לקודמיו, ויש לשאול מדוע נצרכה משנה זו. התשובה היא שהיית עשוי לחשוב כי מאחר שהפועל הנכרי יכול לנעול את דלת החנות ולהסתיר בכך את מעשהו, כשישוב היהודי לא ייתפס, שהרי יתרץ ויאמר: "נעלתי את הדלת, לא רציתי שיפרוץ מישהו פנימה". משמיעה המשנה שאין חוששים לכך.
כל עוד היהודי עשוי לשוב הלוך ושוב בכל רגע, אין הנכרי חשוד שהתעסק ביין; וכל עוד לא נתן היהודי את הרושם שחלף די זמן לפתוח את החבית ולחתמה מחדש - היין נשאר כשר. וההלכה, כאמור, כרבן שמעון בן גמליאל.