לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת עבודה זרה, העוסקת בשני עניינים: מאימתי חלה על הפסל תורת עבודה זרה האסורה בהנאה, ומי הוא הכשיר לבטלה ולהפקיע ממנה איסור זה.
"עבודה זרה של עובד כוכבים אסורה מיד":
המשנה שונה כאן את הכלל שהוזכר לעיל: גוי שייצר פסל שנועד לשמש עבודה זרה, אף שמעולם לא עבד לו בפועל, עצם העובדה שעשאו לשם מטרה מפורשת זו אוסרתו בהנאה מיד ולעולם.
יסוד הדבר בכתוב: "פסילי אלוהיהם תשרפון באש". התורה מכנה אותם "פסילים" עוד קודם שנעשו "אלוהיהם" - ללמדנו שפסל שנעשה לשם היותו אלוה נאסר בהנאה כבר משעת עשייתו.
"ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד":
לעומת זאת, ישראל שייצר פסל במטרה מפורשת שישמש עבודה זרה - אין הפסל נאסר בהנאה עד שיעבוד לו בפועל. עד אותה שעה מותר ליהנות ממנו, ולמשל לשרפו וליהנות מאורו ומחומו של האש, דבר שלא יהיה אפשרי משעה שייאסר בהנאה.
"עובד כוכבים מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו":
גוי יכול לבטל את מעמדה של העבודה זרה ולהפקיע ממנה את קדושתה. אופן הביטול יתבאר במשנה הבאה, ועיקרו שבירת חלק מן הפסל. משבוטלה, פוקע ממנה איסור ההנאה. וכוח זה נתון בידו לא רק בעבודה זרה שלו, אלא אף בשל גוי אחר: שני גויים שכנים, ולאחד מהם עבודה זרה - יכול חברו לבוא ולכרות את ראשה, והיא בטלה מיד.
גרסת הברטנורא:
לברטנורא הייתה גרסה אחרת: לא "ושל חברו" אלא "ושל ישראל" - כלומר, הגוי מבטל את העבודה זרה שלו וכן פסל שהוא מחזיק בשותפות עם ישראל. לפי גרסה זו, אם ביטל הגוי את הפסל, בכריתת ראשו או בכיוצא בזה, נעשה הפסל מותר אף שיש ליהודי שותפות בו.
הברטנורא עצמו מציין כי אף אם הם שותפים אין בכך נפקא מינה, ואין הלכה כמותו: עבודה זרה של ישראל, אף אם היא בבעלות משותפת עם גוי, אין לה ביטול לעולם והיא אסורה תמיד. להבהרה: הברטנורא למד שהיהודי והגוי אינם בשותפות, כדי שתתאפשר כלל ההבנה שהגוי מבטלה.
ואילו הנוסח שלפנינו, שהוא הגרסה שרבי יהודה הנשיא עצמו למד בשלב מאוחר יותר בחייו, עוסק בשני גויים: האחד מבטל את עבודתו הזרה של חברו, אף שאינו עובד לה ואף שאינה שייכת לו כלל - גוי מן השוק הכורת את ראש עבודתו הזרה של שכנו.
ישראל אינו מבטל:
אין ביד ישראל לבטל עבודה זרה כלל. לא זו בלבד שאינו יכול לבטל עבודה זרה שהוא עצמו עשאה והוא בעליה, והיא תישאר אסורה בהנאה לעולם, אלא אף עבודה זרה של גוי אין הוא יכול לבטלה. לעולם אין ליהודי כוח ביטול בענייני עבודה זרה, והיא נותרת אסורה בהנאה.
"המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה":
המבטל את מעמדה של העבודה זרה עצמה, בכריתת ראשה או בכיוצא בזה, לא זו בלבד שהעבודה זרה בטלה ואינה אסורה עוד בהנאה, אלא אף משמשיה - האביזרים המשמשים אותה - יוצאים מכלל איסור. כתר שהיה מונח על ראשה נעשה אף הוא מותר בהנאה, שהרי הוא כתרה של עבודה זרה שבוטלה.
"ביטל משמשיה - משמשיה מותרין והיא אסורה":
לעומת זאת, המבטל את משמשיה בלבד - האביזרים מותרים והעבודה זרה עצמה נותרת באיסורה. הסרת הכתר וייעודו להתכה לשם המתכת שבו מתירה את הכתר בהנאה, אך הפסל עצמו עומד באיסורו.
ומובן, שאם הכתר עשוי כחלק מגוף הפסל, הרי שבירת הראש כוללת גם אותו והוא בכלל הביטול. אך כאשר הכתר הוא חתיכת מתכת נפרדת המונחת על גבי פסל אבן, הרי בביטול מבנה האבן ניתר כתר המתכת שעליו, ואילו בביטול כתר המתכת בלבד, על ידי התכתו, נשאר הפסל עצמו באיסורו.
לסיכום: למדנו במשנה זו כי עבודה זרה של גוי נאסרת בהנאה מיד משעת עשייתה, ואילו של ישראל אינה נאסרת עד שתיעבד; כי הגוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו, ואילו ישראל אינו מבטל לא את שלו ולא את של גוי; וכי המבטל את העבודה זרה מבטל עמה את משמשיה, בעוד המבטל את המשמשים בלבד - הם מותרים והיא נותרת אסורה.
במשנה הבאה נלמד כיצד מתבצע הביטול למעשה, ומהי הפעולה המפקיעה מן הפסל את מעמדו.