משנה ד' בפרק השני של מסכת עבודה זרה מביאה שלוש מחלוקות בין רבי מאיר לחכמים, וכולן סובבות סביב שאלה אחת: האם הדבר אסור בהנאה - כלומר אף בהפקת תועלת כלכלית ממנו - או שמא אסור באכילה בלבד, ובעליו רשאי למוכרו לאחר. נעבור עליהן אחת לאחת.
המחלוקת הראשונה - נודות וקנקנים של גויים:
המשנה פותחת ב"נודות העובדי כוכבים וקנקניהם". 'נוד' הוא נאד עור - עורו של כבש או של עז שנהפך והוסב לאחסון יין; 'קנקן' הוא כלי חרס. שני הכלים משמשים להחזקת יין, וכאשר גוי השתמש בהם, היין שבתוכם הוא יין נסך או לכל הפחות סתם יינם, ואסור בהנאה.
המשנה דנה במקרה שהכלי רוקן ונוקה, "ויין של ישראל כנוס בהן" - ולאחר מכן ניתן בו יינו הכשר של ישראל. השאלה היא האם יש לחשוש לטעם שנבלע בדפנות הכלי ופולט אל תוך היין הכשר. רבי מאיר מחמיר: "אסורין, ואיסורן איסור הנאה - דברי רבי מאיר", ואילו "חכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה" - אין כאן אלא איסור שתייה, ומותר למכרו ולהפיק ממנו תועלת כלכלית.
נקודת המחלוקת: הכלל הידוע, שעוד נראהו בהמשך המסכת, הוא שיין נסך שנתערב ביין כשר אוסר את כל התערובת בכל שהוא, ואין לו ביטול. סובר רבי מאיר שאף כאן הדין כן, ולפיכך הכול אסור. חכמים חולקים: אף שאמנם טיפה קטנה של יין נסך אוסרת כמות עצומה של יין כשר, כאן אין אפילו טיפה אחת של יין אסור בעין, אלא טעם בלבד הספוג בדפנות הכלי. בתרחיש כזה הקלו וקבעו שאין כאן איסור הנאה אלא איסור שתייה בלבד.
ראוי להבהיר: בדרך כלל אין בליעת טעם אלא על ידי חום, ובאחסון יין אין חום מעורב. אלא שקיים כלל נפרד - דבר השוהה בכלי זמן ממושך, כעשרים וארבע שעות ומעלה, מניחים שהכלי בלע מטעמו. מאחר שהגוי אחסן את יינו לתקופה ממושכת, מניחים שיש כאן בליעת טעם, ואף שטיפת הכלי אינה מועילה, שכן מקצת הטעם נפלט חזרה אל היין הכשר ואוסרו.
ההלכה כחכמים, כפי שתהיה בכל שלושת המקרים: אסור באכילה ואינו אסור בהנאה. במצב שבו הכלי אינו משמש בחם כלל, וברצון האדם להכשירו מחשש הטעם הבלוע, דרך ההכשר היא במילוי ועירוי: ממלאים את הכלי מים ומניחים אותם בתוכו עשרים וארבע שעות, שופכים אותם, וחוזרים על כך שלוש פעמים בסך הכול. בכך נחשב שכל הטעם שבדפנות ובתחתית הוצא, ומותר להשתמש בכלי לצונן.
המחלוקת השנייה - חרצנים וזגים:
המקרה השני הוא "החרצנים והזגים של עובדי כוכבים". לאחר שדרך הנכרי את ענביו נאסר היין, ונותרו בידו גם חרצנים וזגים - החרצנים הם הגרעינים והזגים הם הקליפות (ויש המחליפים בין התרגומים). השאלה היא האם מעמדם ההלכתי של הקליפות והגרעינים כמעמד היין.
לכל הדעות, כל עוד הם לחים - אסורים, שכן הלחות שבהם היא יין. הדיון הוא במצב שבו התייבשו לחלוטין, לאחר שנים עשר חודש. רבי מאיר מחמיר: "אסורין, ואיסורן איסור הנאה - דברי רבי מאיר", שכן לדעתו הקליפות והגרעינים במעמד מיץ הענבים, ומשנעשו בידי נכרי נאסרו לעולם. "וחכמים אומרים: לחין אסורין, יבשין מותרין" - אין הקליפות והגרעינים כלולים באיסור כלל; כל עוד הם לחים אסורים מחמת היין שבהם, אך משהתייבשו לגמרי מותרים אף באכילה. ההלכה כחכמים.
המחלוקת השלישית - מורייס וגבינות בית אונייקי:
מורייס: אף שהמשנה כורכת את שני הדברים יחד, מדובר בשני עניינים נפרדים. המורייס הוא מין תבלין שהיה בשימוש בתקופה הרומית: שאריות ייצור הדגים - השמן והחלקים הפנימיים - מעורבים במלח ומונחים להתייבש, ולעיתים הוסיפו לתערובת לא רק מים אלא אף יין. (ראוי לציין כי המורייס הוא הגרסה הפחותה והמאוסה, ואילו החומר האיכותי, ה'גארום', היה תבלין יקר ערך ביותר בתקופה הרומית.) השאלה היא האם מורייס שהכינו נוכרים נאסר מחמת היין שהוסיפו לתוכו.
הטעם להוספת היין אינו לשם טעם: המורייס הוא מעין קרבי דגים רקובים, מגעיל ומצחין, והיין נועד לסלק את הדוחה שבו. אין רצון בטעם היין כשלעצמו, ולפיכך יש לדון אם יין זה נחשב נותן טעם לאסור. רבי מאיר סובר שהיין נוכח והדבר אסור אף בהנאה, ואילו חכמים לא החמירו כל כך: איסור אכילה יש כאן מחמת נוכחות היין, אך אין איסור הנאה, שכן היין אינו בעין אלא בטל בתערובת בכמות מועטה, וטעמו אינו משמעותי.
גבינות בית אונייקי: בית אונייקי הייתה עיר של גויים, שרוב העגלים בה הוקרבו בסופו של דבר לעבודה זרה. להבנת הדיון יש לעמוד על אופן הכנת הגבינה: לוקחים בהמה מעלת גירה שמתה - פרה, עז או כבש - שבקיבתה ארבעה חלקים. בחלק האחרון שבהם, הנקרא בעברית 'הקֵבה', מצוי חלב שקרש והתגבש, שכן שם נמצא האנזים רנין המקריש את החלב והופכו לגבינה. חומר זה, הנקרא אף הוא קֵבה (ובאנגלית rennet), מוצא מדפנות הקיבה ואינו נחשב חלק מן הבהמה אלא כמין פסולת, ובו משתמשים כדי להקריש את החלב לגבינה.
מבחינת כשרות רגילה אין חוששים לקֵבה אף אם מקורה בבהמה שאינה כשרה, מאחר שאינה נחשבת חלק מן הבהמה כלל. אולם בהמה שהוקרבה לעבודה זרה - כל שהוקרב נאסר בהנאה, ובכלל זה הקיבה שבתוכה. מכאן השאלה: האם יש לחשוש שהקֵבה ששימשה להכנת הגבינה באה מבהמה שהוקרבה לעבודה זרה, ונמצא שהגבינה אסורה בכל שיעור.
רבי מאיר חושש למיעוט תמיד: אף שרק מיעוט הבהמות שמהן באה הקֵבה הוקרבו בפועל, מאחר שרוב העגלים באותה עיר מוקרבים - הוא חושש ואוסר. חכמים אינם חוששים: אף שרוב העגלים בבית אונייקי מוקרבים לעבודה זרה, רק מיעוט מאספקת הקֵבה מגיע מקרבנות אלו, ולפיכך הקלו בגבינה הנעשית שם. עם זאת מודים חכמים שאין לאכול את הגבינה, מחמת האיסור מדרבנן של גבינת עכו"ם - שמא השתמשו אף בבשר עצמו שמן הקיבה כדי להקריש את החלב.
ובלשון המשנה: "מורייס וגבינות בית אונייקי של עובדי כוכבים - איסורן איסור הנאה" - דעת רבי מאיר, שאסורים אף בהנאה כלכלית, מפני החשש שהגבינה באה מקֵבה של בהמה שהוקרבה לעבודה זרה. "וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה" - אין כאן אלא איסור אכילה מחמת גבינת עכו"ם, ומותר למוכרה לגוי ולהחזיק בדמיה.
לסיכום: שלוש המחלוקות שבמשנה - נודות וקנקנים של גויים שנתן בהם ישראל את יינו, חרצנים וזגים שיבשו, ומורייס וגבינות בית אונייקי - נסבות על אותה נקודה: רבי מאיר מחמיר ואוסר בהנאה, וחכמים מקלים ומעמידים את האיסור באכילה בלבד. ההלכה בכל המקרים הללו כחכמים ולא כרבי מאיר.