במסכת עבודה זרה, פרק חמישי, משנה ג', אנו חוזרים אל הנושא שבו עסקנו בסוף הפרק הקודם: מתי יש לחשוש שנוכרי נגע ביין שאמור להיות כשר, והפכו ליין נסך (או ספק יין נסך) האסור בהנאה. בפרק הקודם עסקנו במצבים שבהם היין היה מופקד ברשותו ובחצרו של הנוכרי; כאן מדובר ביין של יהודי, אלא שהנוכרי מצוי בקרבת מקום.
משנה ג' מביאה מקרה אחד, ומשנה ד' תוסיף עליו עוד שני מקרים מאותו סוג.
המקרה שבמשנה:
"עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום" - יהודי שיינו הכשר מועבר ממקום למקום, ושכר נוכרי לשאת את הכדים, והוא עצמו מלווה את המשלוח (בין השאר כדי לשמור עליו). השאלה היא מתי יש לחשוש שהנוכרי, שהוא עובד עבודה זרה, הכניס בחשאי את אצבעו לתוך היין וניסך ניסוך קטן.
"אם היה בחזקת משתמר, מותר" - כל עוד המצב הקיים בכל רגע ורגע הוא שהיהודי שומר עין על הכדים, היין מותר. 'חזקה' משמעה המצב המשוער והקיים, ו'משתמר' - נתון תחת עינו הפקוחה של היהודי. במילים אחרות: כל עוד חושש הפועל הנוכרי לאורך כל הדרך שמא יראה אותו היהודי באותו רגע ממש נוגע ביין, אין מקום לחשש.
העיקרון המנחה את המשניות הללו:
שני כוחות מושכים את דעתו של עובד העבודה הזרה:
שמירה על שמו הטוב: הוא מוקיר מאוד את המוניטין שלו, ולעולם לא יעשה דבר שניתן יהיה לתפוס אותו עליו ולהציגו כרמאי או כמי שנוהג שלא כשורה.
הרצון לנסך: מנגד, יש לחשוש חשש ממשי שאחוז מסוים ולא אפסי מן האוכלוסייה אכן היה תוחב את אצבעו ביין ומנסך ניסוך זעיר לעבודה זרה, אילו רק יכול היה.
מכאן היסוד המשותף למשנה זו ולמשניות הבאות אחריה: אם הייתה בידי הנוכרי אפשרות לחמוק מכך בלא שייתפס, יש להניח שאכן עשה זאת, והיין נאסר. ואילו במקום שבו לא היה נוטל את הסיכון, מחשש קלוש שדווקא באותו רגע יבחין בו היהודי ויעמידו על מעשיו - מניחים שלא עשה זאת.
במקרה שלפנינו היהודי הוא המעביד, הנוכרי נושא את הכדים, והיהודי נוכח כל העת. אך כל זה דווקא כאשר יש על הכלי מכסה כלשהו, אף אם אינו מכסה אטום. אילו היה כלי היין פתוח, לא היה הנוכרי מתבייש, שכן היה יכול לתחוב את אצבעו ולטעון שאירעה תקלה בשעת הזזת החבית, ולתת תירוץ מתקבל על הדעת למעשהו.
"אם הודיע שהוא מפליג":
אם הודיע היהודי לנוכרי שהוא מתרחק לזמן מה ('מפליג' - נוסע למרחק, נעשה מרוחק ומופרד), נפתח חלון זמן שבו יכול הנוכרי לנסך מבלי להיתפס. השיעור לכך הוא "כדי שישתום ויסתום ויגוב" - אם התרחק היהודי מיינו די זמן כדי שהנוכרי יקדח חור בכלי, ישיג גישה למעט יין, ויאטום את החור מחדש.
הדברים אמורים בכלי אטום. כך אכן נהגו: קנקני האמפורה, קנקנים גבוהים וצרים, נאטמו בחלקם העליון באטם כמעט קבוע, כגון אטם חרס, כדי לשמור על היין מפני התחמצנות. לפיכך, אם היה די זמן שיקדח בסתר חור, יתחוב את אצבעו, יאטום מחדש ויניח לאטם להתייבש עד שלא יהיה ניכר - יש לחשוש שאכן עשה כן, והיין נאסר.
ביאור לשון המשנה:
"ישתום" - לפתוח. מילה שאינה שכיחה במשניות, ומצויה בחומש אצל בלעם: "שתום העין", היינו העין הפתוחה והתופסת. הכוונה כאן לפתיחת פתח קטן אל תוך החבית.
"ויסתום" - סתימה, לסגור ולאטום.
"ויגוב" - לייבש, מלשון נגב ומגבת, שיתייבש ולא ניתן יהיה עוד לגלות שחיבל בכלי.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל מקל ונותן פרק זמן ארוך יותר, מפני שלדעתו אין די בכך שיקדח חור ויתחוב בו את אצבעו. לדבריו השיעור הוא "כדי שיפתח ויגוף ותיגוב":
"שיפתח" - שיסיר את החותם כולו.
"ויגוף" - שיאטום מחדש בחותם שלם, מלשון 'מגופה', שהיא שמו של החותם עצמו בחבית יין.
"ותיגוב" - שיתייבש החותם החדש לגמרי ויתקשה, עד שלא ניתן יהיה להבחין שהוא חדש.
טעמו של רבן שמעון בן גמליאל: הקודח חור בחלק העליון ומכסה אותו בשכבת טיט חדשה, אף שמבחוץ אין הדבר ניכר, מבפנים - מתחת לחותם החיצוני - יראה המתבונן שנעשה שינוי, שכן ייראה החור האטום מלמעלה. הואיל וניתן להבחין שהתעסק בכלי, לא יעשה זאת כלל.
הכול תלוי, אפוא, בחומר שממנו עשוי החותם ובמשך הזמן הדרוש להתייבשותו. והנקודה העולה מכל זה: כל אימת שהמעשה עלול להישאר בלתי מזוהה, יש לחשוש שאכן נעשה.
לסיכום: משנתנו עוסקת ביין של יהודי המועבר בידי נוכרי. כל עוד היין ב'חזקת משתמר', תחת עינו של היהודי, הוא מותר, שכן הנוכרי חושש להיתפס. אך אם הודיע היהודי שהוא מפליג, ושהה די זמן כדי שהנוכרי יפתח, יסתום וייבש - לתנא קמא, ולרבן שמעון בן גמליאל די זמן להסרת החותם כולו, לאיטומו מחדש ולייבושו - היין נאסר. היסוד המנחה: הנוכרי מוותר על הניסוך רק מחשש להיתפס, וכל שביכולתו לעשות בהיחבא, יש להניח שעשה.