עבודה זרה, פרק א', משנה ד'. במשנה הקודמת עסקנו בהגבלות החלות כלפי אדם פרטי ביום חגו האישי. במשנתנו עוברים לדון בחגים מקומיים - עיר או כפר החוגגים חג הייחודי להם.
"עיר שיש בה עבודה זרה":
"עיר שיש בה עבודה זרה - חוצה לה מותר" - האיסורים חלים בתחומי העיר בלבד, ואילו מחוצה לה מותר לשאת ולתת עם הערים השכנות.
"היה חוצה לה עבודה זרה - תוכה מותר" - אם האזור שמסביב חוגג חג אלילי ואילו העיר עצמה אינה חוגגת, מותר לעשות עסקים בתוכה.
"מהו לילך לשם?":
המשנה שואלת האם מותר בכלל להיכנס לעיר שמתקיים בה חג של עובדי כוכבים, שמא יסברו הרואים שהיהודי בא להשתתף בחגיגה. תשובתה מבחינה בין שני מצבים:
"בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום" - כאשר הדרך מוליכה לאותה עיר בלבד ואינה ממשיכה מעברה השני. בזמן המשנה היה זה מצב מצוי, שכן הדרכים היו מועטות והסתיימו בקצה העיר. במקרה כזה אסור ללכת לשם באותו יום, שכן אף שכוונת ההולך לעניין אחר לגמרי, הרואים סבורים שהוא בא להשתתף בחגם.
"ואם היה יכול להלך בה למקום אחר" - כאשר הדרך עוברת בתוך העיר ויוצאת מצדה האחר, מותר להיכנס אליה, שהרי הרואים תולים שאין הוא בא לחגוג את החג האלילי אלא עובר דרך העיר בדרכו למחוז חפצו.
ומכל מקום, מי שדר באותה עיר רשאי בוודאי לבוא אליה ביום החג, שהרי הוא שב לביתו ואין הרואים תולים בו אחרת.
חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות:
המשנה ממשיכה (ובתלמוד הבבלי מובאים הדברים כמשנה בפני עצמה): "עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות". בעיר שמתקיים בה חג נמצאים שני סוגי חנויות:
חנויות מעוטרות: חזיתן מקושטת בפירות וכיוצא בהם, לסימן שהרווחים מן הפעילות הנעשית בהן - או המסים הנגבים בהן - מיועדים למימון החג המקומי.
חנויות שאינן מעוטרות: חנויות רגילות שאין בהן קישוט כלל, ואין הקניות הנעשות בהן או המסים הנגבים בהן הולכים לתמיכה בחג.
השאלה היא אפוא האם מותר לקנות ביום החג עצמו בחנות שאינה מציינת שרווחיה או מסיה מיועדים לחגיגה המקומית.
מעשה שהיה בעיר בית שאן, שבה התעורר מצב זה בפועל. (בית שאן, שחורבותיה קיימות עד היום בבקעת הירדן, הייתה בזמן המשנה עיר מעורבת ביהודים ובגויים, וראוי לבקר בה ולעמוד מתוכה על דמות המקום ועל אורח חייהם של הגויים באותם ימים; המראה מרשים ביותר.)
נשאלה השאלה אם רשאים תושבי בית שאן לקנות בחנויות שאינן מקושטות, שהכסף המוצא בהן אינו הולך לתמיכה בחג המקומי. "ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות" - בחנויות המעוטרות, שהמסים וההכנסות שבהן תומכים בחג, אסור לקנות; ואילו בחנויות שאין בהן אותו סימן, ואינן מעידות על תמיכה בחג, מותר לקנות.
יישוב הסתירה מן המשניות הקודמות:
משנה זו מעוררת שאלה מובנת מאליה: במשניות הקודמות למדנו שאסור לקנות מן הגוי ביום חגו. כיצד, אם כן, מתירה כאן המשנה קנייה בחנות שאינה מעוטרת? כיצד מיישבים בין שתי המשניות?
הברטנורא, בעקבות רש"י, מבחין בין סחורה מתכלה לסחורה שאינה מתכלה. סחורה העומדת להתקלקל אם לא תימכר - הגוי שש ושמח למוכרה, ולפיכך יש בקנייתה משום שמחה לו. לעומת זאת, בקניית דברים שהיה בידו לשמרם למועד מאוחר יותר אין הוא מתרגש ואין הדבר גורם לו שמחה יתרה. קנייה מסוג זה היא המותרת בחנות שאינה מעוטרת.
במפרשים מצויות תשובות נוספות. רב האי גאון מציע ביאור בולט שרבים הלכו בעקבותיו: יש להבחין בין קנייה רגילה לבין קנייה שיש בה חיסכון ממון. כאשר מציעים בחגים מבצעים גדולים, כנהוג גם בימינו, והיהודי זקוק לאותה סחורה, וקנייתה היום תחסוך לו ממון רב - הרי זה בגדר 'דבר האבד'. אין העניין נוגע לרווחו של הגוי, שנאסר ביום החג, אלא להצלת ממונו של היהודי. במקרה כזה מותר לו לקנות באותו יום, שכן הגבלות המשנה הקודמת נאמרו במשא ומתן כללי, ולא בדבר האבד.
לפי זה מחדשת משנתנו שהדבר תלוי: אף כשעומד היהודי לחסוך ממון, אם הכסף שהוא נותן ממוסה או מיועד לטובת החג האלילי המקומי - אין הוא רשאי לקנות שם. ואילו כאשר מדובר בדבר האבד, שהקנייה חוסכת לו ממון והכסף אינו הולך לתמיכה ישירה בחג, אין המוכר שמח בקנייה זו, שהרי הוא נותן הנחה; ולא חייבו חכמים את היהודי לספוג הפסד של דבר האבד ולהימנע מן הקנייה רק משום שהמבצע חל ביום שבו חוגגים עובדי הכוכבים את חגם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי איסורי החג המקומי תחומים למקום החוגג בלבד - "חוצה לה מותר" ו"תוכה מותר"; כי הכניסה לעיר החוגגת אסורה כשהדרך מיוחדת לאותו מקום ומותרת כשניתן להמשיך בה למקום אחר; וכי בעיר החוגגת אסורה הקנייה בחנויות המעוטרות, שרווחיהן ומסיהן תומכים בחג, ומותרת בחנויות שאינן מעוטרות, כמעשה בית שאן. כמו כן עמדנו על יישוב הסתירה מן המשניות הקודמות: לדעת רש"י והברטנורא ההיתר הוא בסחורה שאינה מתכלה, שאין הגוי שמח במכירתה; ולדעת רב האי גאון ההיתר הוא בדבר האבד, כאשר היהודי בא להציל את ממונו ואין הכסף מגיע לטובת החג.