עבודה זרה, פרק א', משנה ג'. לאחר הכללים שנשנו קודם לכן, באה המשנה לפרט את החגים הספציפיים שאליהם היא מתכוונת. מדובר בחגים שהיו חלק מן התרבות הרומית ששררה בארץ ישראל במאה השנייה, בתקופת המשנה. חגים אלו אבודים לנו כיום ואינם מוכרים עוד, אך ראוי ליישם את הדברים על כל חג פגאני שנהג בכל מקום ומקום שבו התגורר האדם.
"ואלו אידיהן של עובדי כוכבים":
זוהי רשימת החגים המסוימים שאליהם מכוונת המשנה:
"קלנדא" - לדברי הברטנורא, שמונת הימים שלאחר היפוך החורף. אם נעמיד את היפוך החורף בעשרים ושניים בדצמבר, נמצא שמדובר בעשרים ושלושה בדצמבר ועד השלושים ואחד בו.
"וסטרנורא" - חג נפרד: שמונת הימים הקודמים להיפוך החורף, שהוא היום הקצר ביותר בשנה.
הברטנורא מביא מן הגמרא כי אלו חגים פגאניים שמקורם משתרע עד לימיו של אדם הראשון. לאחר החטא החל העולם להיעשות חשוך יותר, ככל שהימים התקצרו, ואדם הראשון נבהל שמא העולם מגיע אל קצו. המילה solstice מורכבת מ'sol' - שמש, ומ'stice', מלשון stasis - לעמוד במקום; זוהי נקודת המפנה שלאחריה שבים הימים ומתארכים, והשמש אינה נוטה עוד כל כך אל האופק המערבי.
משראה אדם הראשון שאין העולם בא אל קצו, אלא שכך היא דרכו של עולם - הימים מתארכים ומתקצרים - נעשה הדבר חגיגה בפני עצמה: בשמונת הימים הראשונים התפלל שלא יגיע העולם אל קצו, ולאחר מכן חגג על שלא הגיע אל קצו. הגויים ועובדי האלילים נאחזו בכך ועשאום חגים לעצמם.
ראוי לציין כי במקורות חיצוניים מצוי שלאימפריה הרומית היה חג בשם קלנדא, שהוא היום הראשון של החודש הרומי. נמצא שהיו כשנים עשר ימי קלנדא בשנה, ראשון של כל חודש, וזה נחשב זמן מתאים במיוחד לפירעון חובות - ומשום כך היה זה יום שבו גרוע במיוחד לשאת ולתת עמם. כך הייתה זו חגיגה קטנה מדי חודש בחודשו בתקופת האימפריה הרומית.
את "סטרנורא" קשה למצוא במקורות אלו. קיים חג נפרד וידוע בשם סטורנליה, ושמו נגזר מ'סטורן', שהוא שם של אלוהות אלילית וכן שמו של כוכב לכת בימינו. היה זה חג בן שבעה ימים סביב תקופת החורף, שנחגג מדי שנה בהוללות ובהתפרקות של קרנבל.
יום קרטסים וימי המלכות:
"יום קרטסים" - לדברי הברטנורא, יום השנה לניצחון הרומאים על היוונים, האימפריה היוונית. אפשר שיש בכך רמז לשנת 167 לפני הספירה, שבה ניצחו הרומאים במלחמה המקדונית השלישית את האימפריה המקדונית.
"ויום גנוסיא של מלכים" - יום ההכתרה של הקיסר החדש.
"ויום הלידה" - יום הולדתו של הקיסר.
"ויום המיתה" - יום השנה למותו. ימים אלו נוספו בדברי רבי מאיר.
ימים אלו נחגגו באימפריה כהוקרה לקיסר, שבזמנים ובמקומות שונים נחשב אף הוא כמעין אלוהות.
דעת חכמים - "כל מיתה שיש בה שרפה":
"וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שרפה - יש בה עבודה זרה" - לדעת חכמים הדבר תלוי: לא כל יום השנה למותו של הקיסר ותחילת מלכות בנו נחשב חג פגאני. אם נהגו בשרפה - כלומר שלקחו את חפציו של הקיסר המנוח ושרפום, דבר המורה על היותו נעלה עד שאין ראוי שאדם אחר יחזיק בחפציו - הרי הוא בבחינת חצי אלוהות, ויום השנה למותו נחשב חג פגאני ומועד שאסרנוהו ככזה.
"ושאין בה שרפה - אין בה עבודה זרה" - יום השנה למותו של קיסר שבמותו לא שרפו את חפציו, מוכיח שלא היה חשוב כל כך בעיניהם ולא נקשרה בו אותה זיקה אלילית. לפיכך אין חלות עליו הגבלות של עבודה זרה.
חגים פרטיים של היחיד:
נוסף על כך, אומרת המשנה, קיימת האפשרות שיהיה לכל אדם ואדם חג פרטי ואישי משלו, המבוסס על אירועים שאירעו בחייו הפרטיים. באותו יום אסור לשאת ולתת עמו, אף על פי ששאר החברה אינה חוגגת ופתוחה לעסקים מבחינה הלכתית:
"יום תגלחת זקנו ובלוריתו" - היום שבו מגלח עובד האלילים את זקנו ואת בלוריתו, היא קווצת השיער שבאחורי ראשו שנהג לגדל, כמעין אירוע שנתי. זו חגיגה אישית ואירוע של עבודה זרה, ולפיכך אסור לשאת ולתת עמו, להלוות לו או ללוות ממנו ביום חגו הפרטי.
"ויום שעלה בו מן הים" - היום שבו שב מנסיעה באוקיינוסים, שהיא כמובן מסוכנת מאוד.
"ויום שיצא בו מבית האסורים" - הדין הוא הדין ביום שהשתחרר מבית הסוהר. הוא הולך לחגוג, וזהו חג אישי עבורו; אסור לשאת ולתת עמו, שמא ייחס את הדברים הנעשים עמו לאלוהות האישית שלו.
"ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו" - סעודת נישואין שעורך הגוי לבנו. נראה שלראשונים לא היה חלק זה של המשנה, וכנראה בא מברייתא במקום אחר ואינו שייך למשנה במקורו; מכל מקום, אותו רעיון עצמו חל גם כאן.
"אינו אסור אלא אותו היום ואותו איש בלבד" - בכל אותם ימים קיימות הגבלות, אך הן מוגבלות לאותו אדם מסוים וביום חגיגתו המסוים בלבד. אנשים אחרים סביבו, וכן הימים שקדמו לחגיגתו, אינם מוגבלים כלל מבחינת משא ומתן, קנייה, מכירה, הלוואה וכדומה.