עבודה זרה, פרק ד', משנה ג'. משנתנו דנה בדברים הקשורים לעבודה זרה ומזוהים עמה, אך אין הם עובדים אותה, מפארים אותה או מקשטים אותה במישרין, ואף אינם אביזר מאביזריה. הדוגמאות שנוקטת המשנה הן גינה או בית מרחץ המצויים בסביבתה הכללית של העבודה זרה ומקדשה, שאינם עומדים שם לצורך עבודתה או לפארה, אלא הם חלק מן הרכוש המורחב של העבודה זרה ומקדשה. בנסיבות מסוימות תותר ההנאה מהם.
לשון המשנה:
"עבודה זרה שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה" - עבודה זרה שמחוברים לתחומה גן או בית מרחץ: מותר ליהנות מהם כאשר אין נותנים 'טובה', ואסור ליהנות מהם כאשר נותנים 'טובה'.
מהי אותה 'טובה'?
שיטת רוב הראשונים: 'טובה' היינו ממון. כאשר אדם משלם סכום עבור הכניסה למרחץ הקשור למקדש העבודה זרה, נמצא שכספו מיטיב עם הכומר המשרת את האליל, ובכך הוא תומך בעבודת האליל עצמה - ולפיכך הדבר אסור לחלוטין. אך אם נכנס בחינם, ההנאה מותרת.
שיטת רבנו תם: 'טובה' כוללת אף אמירת תודה בלבד לבעל הבית, כלומר לכומר, ואף היא אסורה.
ההלכה משקללת את שתי השיטות הללו.
גינה ומרחץ שבבעלות משותפת:
"היה שלו ושל אחרים - נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה" - אם בית המרחץ או הגן הקשורים לבית העבודה זרה מצויים בבעלות משותפת של כוהני המקדש יחד עם אחרים שאינם עובדי עבודה זרה, ואפילו יהודי, מותר ליהנות מהם בין בטובה ובין שלא בטובה.
לפי הדרך שהטובה עניינה תשלום כספי, מבארת הגמרא שסכום הכסף המשולם פחות מן המחיר הרגיל של כניסה כללית למרחץ ציבורי במקום אחר. נמצא שאין כאן הנאה של ממש מן העבודה זרה, אלא מציאה שהאדם זוכה בה מצד עצמה. כמו כן, הכסף אינו מהנה את הכומר, שכן הוא הולך אל השותף האחר שאינו עובד עבודה זרה, ולפיכך אין זו הנאה אסורה.