אנו ממשיכים בפרק ג' של מסכת עבודה זרה, ולפנינו משנה ג'. בשתי המשניות הקודמות עסקנו בצלמים ובפסלים עצמם; המשנה שלפנינו דנה במקרה אחר לגמרי - אדם המוצא כלי, כלי מכל סוג שהוא, ועליו מוטבעת צורה הקשורה לעבודה זרה.
לשון המשנה:
"המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון - יוליכם לים המלח."
מהי אותה צורה?
אין הכוונה לסמל גיאומטרי בעלמא - עיגול שקווים יוצאים ממנו כדמות שמש, או סהר כדמות ירח. המשנה עוסקת בדמות אנושית המייצגת את האל המדומה השולט בכוחה של השמש או של הלבנה:
במיתולוגיה היוונית: הליוס לשמש, סלנה לירח.
במיתולוגיה הרומית (וכיוון שבתקופה הרומית עסקינן, זו ההשוואה המתאימה יותר): סול ולונה.
הרעיון אחד הוא: דמות אדם המגלמת את הכוח שמאחורי גרם השמים, ולצדה גם צורת הדרקון. בין אם מדובר בעגיל ובין אם בצלחת, כפי שנראה מיד, לפנינו סמל של אותה עבודה זרה.
החשש הוא שכלים אלו שימשו לעבודה זרה ממש, לפחות מזמן לזמן. התורה אינה מסתפקת באיסור הנאה בלבד אלא מחייבת השמדה - הן בחפצים שנידונו במשנה הקודמת, האסורים בהנאה, והן בכלים שלפנינו, שכן אנו מניחים שנעבדו בפועל.
"יוליכם לים המלח":
כיצד משמידים אותם? המשנה מורה להשליכם לים המלח. ים המלח הוא מקום שאין מגיעים לקרקעיתו, אין עוברים בו ואין שולים ממנו דבר - הכלים אבודים בו לנצח. בדרך ההשלכה נחלקו הראשונים:
דעת רבינו תם והב"ח: משליכם כמות שהם, והם שוקעים לקרקעית. זהו הפשט.
דעה אחרת: יש לטחון או לשרוף אותם תחילה, ורק את האפר או האבק להשליך לים המלח.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
"של מכובדין אסורין, של מבוזין מותרין" - הדין תלוי בטיב הכלי שעליו מוטבעת הצורה:
כלי מכובד: תכשיט יקר וחשוב, כגון עגיל או שרשרת. בזה חוששים שהצורה קשורה לעבודה זרה עצמה, ולפיכך אסור.
כלי מבוזה: כלי פחות ערך, כגון סיר או קערת מרק, וכן צורה המוטבעת על צלחת. בכגון זה הדמות האנושית המגלמת את הכוח שמאחורי השמש או הירח באה לנוי ולקישוט בלבד, ולפיכך - לפחות לשיטת רבינו תם - מותר, כלומר מותר בהנאה.
הערה למעשה:
אין להחזיק בבית דבר מן הדברים הללו. אף ציור של השמש או של הירח אין להשהות בבית, וקל וחומר צורות אלו, שיש בהן הגשמה כביכול של הכוחות העומדים מאחורי גרמי השמים. אולם בעצם תהליך הסילוק וההיפטרות מהם מותר ליהנות מהם: מי שבחר לשורפם, רשאי ליהנות מן האש בשעת שריפתם.
שיטת רבי יוסי:
המשנה טרם הסתיימה. רבי יוסי מקל באופן ההשמדה ואומר: "שוחק וזורה לרוח או מטיל לים" - שתי אפשרויות בידו, לשחוק את החפץ ולזרות את אבקו לרוח, או להטילו לים המלח. לדעתו די בזרייה לרוח, ואילו תנא קמא סובר שאין די בכך.
מדוע לא? החשש הוא שאם ישחק את החפץ לאבק ויזרה אותו, יגיע חלק מן האבק אל הקרקע - במקום שיש בו חקלאות ואנשים מגדלים בו יבול - ויתערב באדמה שבה גדלות העגבניות. נמצא שהצמח גדל ב'זה וזה גורם': גם הקרקע המותרת וגם האבק האסור מצטרפים יחד לגידולו. אין הכוונה שהעגבנייה יכלה לגדול מאבק העבודה זרה בלבד, אלא שהוא תרם בה חלק מועט.
לדעת רבי יוסי, זה וזה גורם - מותר, ולפיכך אין הוא חושש שהאבק יגיע לשדהו של אדם: מיעוט הוא, בטל ברוב ואינו כלום. אך חכמים סוברים שזה וזה גורם אסור, ובפרט בהקשר של עבודה זרה.
"אמרו לו: אף הוא נעשה זבל":
השיבו חכמים לרבי יוסי, שהעפר הטחון עתיד להיעשות זבל המתווסף לאדמה שבה גדל היבול, ודבר זה אסור - "שנאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". פסוק זה בא מפרשת עיר הנידחת, עיר שכולה פנתה לעבודה זרה. עצם קיומו של פסוק שני ונוסף, ולשונו "מאומה" - שום דבר כלל - מלמדים שאף זה וזה גורם אסור, ולפיכך אין להסתפק בזרייה לרוח. מסתבר שבמקום שאין בו חקלאות אין חשש כזה, אך במקום שיש בו גידולים - אסור.
לסיכום: הדין הוא שכל עבודה זרה הבאה לרשותו של אדם חייבת השמדה, ונחלקו הפוסקים אם יש לטוחנה תחילה קודם השלכתה לים המלח. בסוגיית זה וזה גורם מחמירים חכמים בעבודה זרה ואוסרים, אך חומרה זו נובעת מן הפסוק הנוסף "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". מכאן שבשאר איסורי הנאה, כגון איסור ההנאה מחמץ בפסח, שבהם אין פסוק נוסף, די בשחיקה ובזרייה לרוח, וזה וזה גורם מותר אף אם הגיע האבק לשדה כלשהו.