הדברים הקשורים בעבודה זרה שיימנו להלן אסורים, ולא באיסור אכילה בלבד אלא באיסור הנאה: אין ליהנות מהם בשום אופן, אף לא הנאה עקיפה כגון סחורה. בעניין תוקפו של האיסור יש לדון אם הוא מן התורה או מדברי חכמים: הגמרא אמנם מביאה לו מקור מן הפסוק, אלא שהפסוק הוא מספר תהילים. תוספות עומדים על כך שאין למדים הלכה דאורייתא מפסוק שבכתובים, אלא מן התורה שבכתב או מתורה שבעל פה, ולפיכך אין זה אלא אסמכתא בעלמא.
הפסוק שאליו רומזת המשנה:
בתהילים (פרק ק"ו, פסוק כ"ח) נאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" - ישראל נצמדו לעבודה זרה של בעל פעור ואכלו מזבחי מתים. לכאורה תמוה מדוע נקראים הזבחים 'זבחי מתים', שהרי הוקרבו לעבודה זרה ולא לאנשים מתים. פשט הפסוק הוא שבניגוד לקל חי, הקב"ה החי כביכול והמגיב לקוראיו, הרי העבודה זרה כמתה היא ואינה מגיבה. אולם הגמרא דורשת מסמיכות הזבחים למתים: כשם שגופת אדם מת אסורה בהנאה, כך אף הקורבנות המובאים לעבודה זרה אסורים בהנאה.
הדברים שמנתה המשנה:
"היין" - יין שיש לחשוש שהגוי ניסך אותו כמעשה פולחן לעבודה זרה שלו, הריהו יין נסך ואסור בהנאה: לא רק בשתייה, אלא אף בהפקת כל טובת הנאה ממנו, כגון סחורה. ומעל לאיסור זה קיים איסור דרבנן: אף 'סתם יינם', יין רגיל של גויים שלא ידוע בו ניסוך, נאסר בגזירת חכמים.
"והחומץ" - מדובר בחומץ שמקורו ביין אדום, שתחילתו הייתה יין וסופו חומץ. כאשר אותו יין היה ברשות הגוי בטרם החמיץ, יש לחשוש שמא השתמש בו הגוי לטקס עבודה זרה, ונאסר מאותה שעה. אולם אם היה החומץ ברשות ישראל ומכרו לגוי, מותר בהנאה: מעולם לא היה יין ביד הגוי, ואין מקריבים זבחים ומנחות לעבודה זרה בחומץ.
"וחרס האדריאני" - על שם הקיסר אדריאנוס, שחייליו שהו בארץ ישראל ורדפו את היהודים רדיפות איומות במאה השנייה. דרכו של חרס זה שערבבו את החימר לא במים אלא ביין, ולא אפו אותו בתנור אלא הניחוהו להתייבש, עד שנספג בו היין. לאחר מכן ניתן היה להשרות את החרס במים ולהוציא ממנו את הטעם, ולקבל משקה בטעם יין. הואיל והיין מצוי בתוכו וטעמו יוצא, אף חתיכות החרס עצמן אסורות מחמת מעמד יינם של עובדי האלילים.
"ועורות לבובין" - עורות בהמה מעובדים שיש בהם נקב במקום הלב (לבובין מלשון לב). לדעת תנא קמא, נקב סביב הלב מלמד שהבהמה הייתה חיה ועובד הכוכבים עקר את לבה הפועם בעודה בחיים והקריב את הלב, ובכך נעשתה הבהמה כולה כקורבן, ואף עורה נאסר בהנאה. אלא שהמשנה מסייגת שהדבר תלוי בצורת הקרע: אם הנקב מעיד שהבהמה שימשה קורבן - אסורה בהנאה בוודאי; אך אם צורת החתך אינה מצביעה לכיוון זה, ואין דרך לעקור בו לב פועם, יש להניח שנעשה מסיבה אחרת, והעור מותר בהנאה. בימינו אין קורבנות של לב פועם מצויים כלל, ולפיכך אין הדבר למעשה.
בשר הנכנס לבית עבודה זרה והיוצא ממנו:
בשר - וכן דגים או עוף, אלא שהבשר הוא הקורבן המובחר והוא ההנחה הפשוטה - המצוי בדרכו אל בית העבודה זרה ועדיין לא שימש קורבן בפועל, מותר. הטעם: אין הזמנה ואין הקדש לעבודה זרה, ואי אפשר לייעד דבר מראש להיות קורבן לעבודה זרה כדי שייאסר. משעה ששימש בפועל - נאסר; וכן אם קיים חשש שכבר השתמשו בו, ודאי שהוא אסור. אך בטרם הגיע לשם, בוודאי טרם הוגש, ולפיכך נותר בהיתרו.
לעומת זאת, "היוצא אסור" - בשר היוצא מבית העבודה זרה אסור בהנאה, אף אם כל הסימנים מורים שבהמה זו לא שימשה מעולם קורבן או מנחה, שכן לעולם אין יודעים מה מתרחש בתוך אותם מקדשים. וטעם הדבר: "מפני שהוא כזבחי מתים" - רמז לפסוק שהובא לעיל בתהילים. בשר היוצא ממקדש פגאני דינו כבשר קורבן, האסור בהנאה משהוקרב לעבודה זרה. אלו דברי רבי עקיבא.
"ההולכין לתרפות":
נקודתה האחרונה של המשנה חוזרת וקשורה בקשר הדוק למשנה הראשונה של המסכת. עובדי עבודה זרה ההולכים לעלייה לרגל לחגם האלילי - המילה 'תרפות' היא לשון גנאי הרומזת לניבול, לטינופת ולהוללות, ואינה ניתנת לתרגום מילולי, והכוונה לחגיהם ולהילולות הבכחנליות שלהם - "אסור לשאת ולתת עמהם". אין לעשות עמם עסקים בדרכם אל החג, מחשש שייחסו את הצלחתם העסקית לאלוהיהם ויהללו את שמו, איסור שכבר ראינו בפרק הראשון. אך "והבאין מותרין": בדרכם חזרה מן החג, כשיטות שראינו במשנה הראשונה של המסכת, אין לחשוש שייחסו למפרע דבר לעבודה זרה, ולפיכך מותר לשאת ולתת עמהם בשובם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את רשימת הדברים שאיסורם איסור הנאה - היין, החומץ שתחילתו יין ביד גוי, החרס האדריאני ועורות לבובין - ואת מקור האיסור בפסוק "ויאכלו זבחי מתים", המשווה קורבנות עבודה זרה למת האסור בהנאה. עוד עמדנו על ההבחנה בין בשר הנכנס, המותר משום שאין הזמנה לעבודה זרה, לבין הבשר היוצא, האסור משום שהוא כזבחי מתים, ועל ההבחנה שבין ההולכים לתרפות, שאסור לשאת ולתת עמהם, לבין השבים ממנה, שמותר.