עבודה זרה, פרק א', משנה ב'. משנה זו ממשיכה מן המקום שבו הסתיימה המשנה הקודמת ומוסיפה עליה שיטות נוספות. במשנה הקודמת למדנו על חלון זמן של שלושה ימים לפני החג בתוספת יום החג עצמו - חלון של ארבעה ימים.
שיטת רבי ישמעאל:
"רבי ישמעאל אומר: שלושה ימים לפניהן ושלושה ימים לאחריהן אסור" - האיסורים שנמנו במשנה הקודמת, לשאת ולתת עם עובד עבודה זרה ולהלוות וללוות עמו, אינם מוגבלים לארבעה ימים כשיטת תנא קמא, אלא לשבעה ימים: שלושה ימים לפני החג, יום החג עצמו ושלושה ימים לאחריו. הטעם לכך: השפעת החג נמשכת גם לאחריו, והנכרי מייחס את שאירע לו בימים שלאחר החג אל החג עצמו, ובסופו של דבר יבוא להלל בכך את עבודה זרה שלו.
שיטת חכמים:
"וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור, לאחריהן מותר" - חכמים חולקים וסוברים כי ההגבלות חלות לפני החג ובמהלכו בלבד. לאחר החג אין חוששים שייחס הנכרי דברים לעבודה זרה למפרע, ואין החגיגה נמשכת מעבר ליום החג.
לכאורה נשמע שחכמים אך חוזרים על שיטת תנא קמא שבמשנה הקודמת, אך הגמרא מבארת שאין הדבר כן, אלא זוהי דעה שלישית. במשנה א' מדובר בשלושה ימים לפני החג בתוספת יום החג עצמו - ארבעה ימים בסך הכול; ואילו לדעת חכמים שבמשנתנו מדובר בשלושה ימים בלבד - יומיים לפני החג ויום החג עצמו.
הלכה למעשה:
יש לדון בכך בשני מישורים. ראשית, השולחן ערוך פוסק כי דינים אלו נאמרו בארץ ישראל בלבד, ואילו בחוץ לארץ ההלכה קלה הרבה יותר, וההגבלה חלה ביום החג עצמו בלבד. כמה טעמים ניתנו לכך:
תלות בפרנסה: היהודים שמחוץ לארץ ישראל היו תלויים בנכרים לפרנסתם. מי שעוסק במסחר בעיר שרוב תושביה אינם יהודים, לקוחותיו יהיו ממילא מן האוכלוסייה הלא יהודית.
דרכי שלום: הימנעות גלויה ומתמשכת ממשא ומתן עלולה לעורר יחסים עכורים ואיבה, ובכך לסכן את האוכלוסייה היהודית.
רמת הדבקות בדת: יש שיטה הסוברת כי הנכרים שמחוץ לארץ ישראל אינם דתיים כל כך ואינם מתייחסים לדתם ברצינות רבה, בשונה מארץ ישראל, שהיא ארץ של עוצמה דתית, ואף עובדי האלילים שבה רציניים יותר בדתם.
מכל מקום, יהיה הטעם אשר יהיה, בחוץ לארץ חל האיסור ביום החג עצמו בלבד.
בשורה התחתונה:
למעשה, השולחן ערוך כותב שבימינו אין אנשים מתייחסים לעבודה זרה ברצינות, ודברים אלו נכונים במיוחד בעולם המערבי שבו חיים רוב היהודים כיום. אף כשמדובר בחג שלהם, שמבחינת שמו הוא טכנית כעין חג פגאני, אין הם מתייחסים לעבודה זרה ברצינות ואין הם משבחים אותה בשמה. לפיכך נראה שהמנהג כיום, והשולחן ערוך אף מאשר אותו, שאיסורים אלו אינם חלים עוד כלל.