משנה ב'. המשנה קובעת כי יהודי רשאי לפנות לנכרי לצורך ריפוי ממונו - כלומר ריפוי בהמתו, בדומה לווטרינר - אך לא לצורך ריפוי גופו שלו. יהודי רשאי אפוא ללכת לווטרינר נכרי, אך לא לרופא נכרי. החשש הוא שהמרפא יפעל בניגוד לטובתו של היהודי, יחלה אותו ואף ימיתנו.
ההיתר בימינו:
בימינו יש בכך קולות רבות, שכן קיימות השלכות למעשיו של הרופא: אדם המתפקד כרופא וממית את מטופלו - הדבר רע לו ולפרנסתו, ואף עלול להביא לתפיסתו בידי המשטרה. משום שקיימות הגנות אלו וגורמים מרתיעים כלכליים טבעיים, מותר בימינו לפנות לכל מי שנקרא רופא. ואילו המשנה מניחה חברה פרועה, בלתי מפוקחת וחסרת חוק, שבה לא ניתן היה לסמוך על הרופא שייתן תרופה.
ראוי לציין כי אף באותם ימים ניתן היה לסמוך על המרפא בקבלת עצה בלבד, שהרי מסתבר שהשואל היה פונה גם לחוות דעת נוספת, ואילו הייתה עצתו מתבררת כגרועה היה הדבר פוגע בפרנסתו. תחושת המשנה היא אפוא שהסכנה נעוצה בכך שהמרפא הוא הורג בפועל.
תספורת אצל ספר נכרי:
רבי מאיר: כאשר הספר משתמש בסכין, הדבר אסור בכל מקרה - אף בפרהסיא, במספרה ציבורית שבה מצויים לקוחות נוספים. משעה שהנכרי אוחז ביהודי כרצונו, צווארו נגיש והסכין בידו, ימצא תמיד רגע שבו אין איש מביט, ויעשה "תאונה" - וישסף את גרונו.
חכמים: מקילים במקצת - בזירה ציבורית כמספרה הדבר מותר, שכן אנשים מצויים בסביבה ואין ספר הורג במעמד אנשים; אך במסגרת פרטית - אסור.
ואם תאמר: הרי כבר למדנו שאסור להתייחד עם נכרי, ועל אחת כמה וכמה שאין למסור את הצוואר לספר נכרי עובד עבודה זרה האוחז סכין - מה בא הדין הזה לחדש?
התשובה היא שמדובר במקום פרטי - כגון מספרה הממוקמת בביתו של הספר, שאנשים נכנסים בה ויוצאים, אך עשויים להיות בה רגעים שבהם נמצא הספר לבדו עם היהודי. בנסיבות רגילות תרחיש כזה מותר, משום שאין הוא מוגדר כייחוד: שהות של רגע בלבד בצוותא, כדוגמת נסיעה במעלית, אינה ייחוד. אולם כאן, מאחר שדי בשנייה אחת ובתנועה קלה של פרק כף היד, נאסר הדבר אף בתרחיש זה.
ההלכה למעשה:
אף כאן יש מקום רב להקל, בשל ההשלכות שהספרים עומדים בפניהן. יתרה מזו, קיימת נקודה כללית שכבר עמדנו עליה: אם הספר משתמש במספריים ולא בתער, הדבר מותר, שכן אין המספריים מסוכנים כתער מבחינת המהירות שבה יכול הספר להמית את היהודי, חס ושלום.