עבודה זרה, פרק חמישי, משנה שנייה. משנה זו חשובה מאוד מבחינת עקרונות הכשרות בכלל. ההקשר שלה הוא יין נסך - הוא החומר האסור - המתערב בדברים אחרים, ומכאן שיש בה פתח נרחב לדיני תערובות. אולם העקרונות המהותיים הנידונים בה, והפועלים בה למעשה, הם שניים, ובהם נפתח.
העיקרון הראשון - "טעם כעיקר":
כאשר טעמו של דבר אסור מצוי בתוך דבר מותר, אנו מתייחסים אל הטעם כאילו הוא נוכח פיזית. לפיכך תערובת של חומר מותר, אפילו עם מיעוט של חומר אסור, אסורה - משום נוכחות הטעם. דין זה עומד בניגוד למצבים של יבש ביבש, שני דברים שאין טעמיהם מתערבים זה בזה, שבהם נאמר ביטול ברוב: די ברוב פשוט של היתר כנגד מיעוט של איסור, והתערובת מותרת. אך במקום שיש בו העברת טעם, כל עוד טעם האיסור קיים, התערובת אסורה.
ראוי לסייג: העברת טעם מתרחשת באחד מן האופנים הבאים:
כאשר קיימת נוכחות ממשית של האיסור בתערובת, כגון יין שהתערב.
כאשר המגע נעשה בנוכחות חום של יד סולדת בו - אף אם הוסר כל האיסור, הטעם עבר.
כאשר האיסור שהה עם ההיתר עשרים וארבע שעות - אף בזה אנו אומרים שהטעם עובר.
העיקרון השני - "נותן טעם לפגם":
אם יש העברת טעם, אך אותה העברה פוגמת בטעמו של המקור המותר, אין העברת הטעם הרע אוסרת - וזאת בהנחה שיש שם רוב היתר. במקרה שבו היין האסור מתערב באופן המקלקל את הטעם, בדיעבד התערובת מותרת באכילה. עיקרון זה עומד ביסודן של רבות מן הקולות הנאמרות בענייני תקלות המתרחשות במטבח.
לשון המשנה:
"יין נסך שנפל על גבי ענבים - ידיחם והן מותרות" - יין אסור שנשפך על ענבים. ענבים שלמים, שהעוקץ במקומו והחור סתום, אטומים למים: קליפתם חלקה ואינה סופגת ואינה מחזיקה נוזלים. לפיכך די בהדחה כדי לסלק את כל התערובת האסורה, ואין לנו יסוד להניח שנותר טעם כלשהו. בוודאי שאין שיירי איסור ממשיים, ואף טעם לא עבר אל תוך הענבים, שכן קליפת הענב אינה בולעת טעם בנסיבות רגילות.
ואולם, אם נותרו הענבים והיין מעורבים למעלה מעשרים וארבע שעות, אנו אומרים שאכן נבלע מעט טעם. וכן אם היה היין חם, בכוחו היה להעביר טעם. וכן העיר הירושלמי שיש להעמיד דווקא בעוקץ שלם, שהרי אם חסר העוקץ בראש הענב נפער שם חור שדרכו חודר היין פנימה. אך בהתקיים כל התנאים הללו - יין קר, פחות מעשרים וארבע שעות ועוקץ שלם - די בהדחה במים קרים בלבד, והענבים מותרים.
"ושנתבקעו - אסורות" - אם היו אותם ענבים בקועים, כלומר יש סדק בקליפתם שדרכו חדר היין אל תוך הענב עצמו, הרי הם אסורים, שכן ההדחה לא תועיל. עלינו לחשוש שנותרה נוכחות של יין בפנים ושטעמו ניכר, וכל עוד ניתן לטעום את היין בענבים - התערובת אסורה.
כיצד נקבע אם הטעם קיים?
גישת הגמרא היא שאם הטעם קיים - הדבר אסור, ולפיכך יש למצוא חיך מיומן, טבח או מי שפיו רגיש לטעמים, ולהניח לו להעריך את המצב: האם ניכר כאן טעם יין אם לאו. הלה מכונה בגמרא 'קפילא ארמאי', טבח גוי, והוא נדרש לומר את חוות דעתו לפי תומו - מבלי שידע שיש להכרעתו השלכות הלכתיות. מכמה טעמים דחה המנהג האשכנזי אפשרות זו לחלוטין: אין זה מעשי למצוא 'קפילא ארמאי' לשם שמים, ומעבר לכך, שמא ישקר, שהרי כשרותנו אינה מעניינו.
מחמת זאת קיימת תוכנית חלופית, שנעשתה אצל האשכנזים לתוכנית העיקרית: אם יש פי שישים מנפח ההיתר כנגד נפח האיסור, או יותר מכך, מניחים שהטעם אינו ניכר עוד והתערובת מותרת. אצל הספרדים, לעומת זאת, עדיין ניתן להיזקק ל'קפילא ארמאי' - אם מזדמן טבח גוי, ואם ניתן להוציא ממנו את חוות דעתו בלא לרמז לו על ההשלכות ההלכתיות.
נקודה נוספת: יש להבחין בין מין במינו למין בשאינו מינו. כאשר מתערבים שני דברים שטעמיהם שונים - ומשנתנו מניחה שטעם הענב אינו כטעם היין - יש כאן שני טעמים נבדלים המתערבים, וניתן לשאול אם הטעם ניכר. שאלה נפרדת היא מה הדין ביין כשר שהתערב ביין שאינו כשר, והיא נידונה במשנה בהמשך, בסוף הפרק, ושם נעסוק בה. כאן ההנחה היא שבענב בקוע אין כל אומדן כמה יין חדר לתוכו, וטעם היין יורגש - ולפיכך כל הענבים הבקועים אסורים.
"ובתאנים ובתמרים, אם יש בהן בנותן טעם - אסורות":
חלק זה אינו מופיע בכל הגרסאות, אך לפי הגרסה שלפנינו מדובר ביין אסור שנפל על תאנים טריות (להבדיל מתאנים יבשות) או על תמרים. התאנים מיוחדות בכך שקליפתן רכה ונקבובית, ולפיכך הטעם מחלחל דרכה אל תוך הפרי - שלא כענבים. משנשפך היין על התאנים, יש לחשוש שטעמו ימצא את דרכו אל התאנה עצמה. ואילו קליפת התמר אמנם דוחה מים ואינה סופגת הרבה, אך בתמרים מצויים סדקים וחריצים רבים, ואין ביטחון שלאחר ההדחה לא נותרו שיירי יין בחריצים.
מחמת מורכבות זו שבתאנים טריות ובתמרים, אם נותרו בהם שיירי יין בשיעור שטעמם ניכר - "אם יש בהן בנותן טעם" - הרי הן אסורות. ושוב, לצורך ההכרעה יידרש אותו 'קפילא ארמאי'. ההדחה לבדה אינה מספקת כאן, שהרי ידוע שנותרו שיירים.
"מעשה בבייתוס בן זונן":
מעשה שהובא במשנה נועד תמיד לחזק את העיקרון שנאמר קודם לכן, ולא לסתור אותו. הגמרא מבארת שחסרות כאן מילים, והן המציגות את העיקרון של נותן טעם לפגם. שכן בתאנים טריות ובתמרים אנו מניחים ששפיכת יין משביחה את טעמם או מלחלחת אותם - ובכך הבעיה. אולם כאן מדובר בתאנים יבשות, גרוגרות, שטעמן נפגם משנוסף להן יין, ולפיכך יש כאן נותן טעם לפגם: הטעם, גם אם הוא קיים, הוא טעם רע - ומכאן הקולא.
וכך אומרת המשנה: "מעשה בבייתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכם והתירן" - הוא העביר תאנים מיובשות בספינה, נבקעה חבית יינו של אחד הנוסעים הגויים והיין נשפך על הגרוגרות. משלא ידע כיצד לנהוג, שאל את החכם שהיה בהישג ידו, והלה התיר את הגרוגרות. ומדוע הותרו? מפני שהיין נתן בהן טעם לפגם, כפי שהמשנה ממשיכה ומבארת.
"זה הכלל":
"כל שבהנאתו בנותן טעם" - בכל מקום שתרומת הטעם היא לתועלת האדם, משביחה או מעצימה את הטעם או את המרקם של המאכל, אם הטעם קיים וניתן לזהותו - התערובת אסורה.
"כל שאין בהנאתו בנותן טעם" - בכל מקום שיש תרומת טעם אך היא לרעת המאכל, התערובת מותרת בדיעבד, ובוודאי לא לכתחילה.
"כגון חומץ שנפל על גבי גריסין" - המשנה נותנת דוגמה: גריסין הם קטניות טחונות, וכשהם חמים, חומץ שנשפך עליהם פוגם בטעמם וגורע ממנו. לפיכך, אם ניתז חומץ אסור על גריסין חמים - בדיעבד מותר.
הגמרא מוסיפה ושואלת מה הדין בגריסין קרים, והאם יש להבחין בין תערובת שתחילתה לפגם וסופה להשביח לבין תערובת שתחילתה להשביח וסופה לפגום. שאלות אלו נותרו ללא הכרעה, ולפיכך אנו מחמירים. השורה התחתונה: תערובת של איסור בהיתר אסורה, ורק כאשר ניתן לקבוע שתרומת הטעם היא בוודאי לפגם - בדיעבד מותרת.
ומבלי להיכנס לתיבת פנדורה שלמה, ראוי לציין שכאן ראשיתו של הדיון העולה תדיר בכשרות המטבח: האם הכלי בן יומו, כלומר האם נעשה בו שימוש ביממה האחרונה. הרעיון הוא שלאחר עשרים וארבע שעות, הטעמים הבלועים בדפנות הסיר אינם טעימים עוד אלא פוגמים - ומי חפץ בטעמים ישנים אלו? מכאן שניתן להקל, כאשר הטעם המועבר ישן מעשרים וארבע שעות, בנסיבות רגילות ובכפוף למאה ואחד סייגים - נושאים שמעבר למשנה שלנו.