עבודה זרה, פרק ד', משנה ב'. המשנה ממשיכה לדון בדברים הנמצאים סביב עבודה זרה של מרקוליס, אולם אין זה עיקר עניינה. עיקר עניינה של המשנה הוא לברר את מעמדם של שני סוגי דברים: דברים המשמשים לנוי ולקישוט העבודה זרה, הנחשבים כמשמשיה ואסורים בהנאה; ודברים שהם תקרובת, קורבנות שהובאו לעבודה זרה, שאף הם אסורים בהנאה כשהם עונים על תנאי המשנה.
צורתו של המרקוליס במשנתנו:
העבודה זרה שבה עוסקת המשנה היא מרקוליס, אך לא כפי שהצטיירה במשנה הקודמת. שם תוארה כערמת אבנים, כפי שהיה בתקופות קדומות. עם התקדמות הדורות נעשו הדברים מתוחכמים יותר, במרכאות, והמרקוליס עוצב לא כערמת אבנים אלא כעמוד מלבני יחיד ובראשו ראש מגולף. עדיין היו מניחים אבנים מאחוריו או לצידו, אך המבנה עצמו נעשה מורכב הרבה יותר. באנגלית מכונים פסלים אלו herm, על שם הרמס, הגרסה היוונית של אותה עבודה זרה - מרקורי, מרקוליס. זהו המרקוליס שהמשנה כאן מדמיינת.
"מצא בראשו מעות":
המוצא בראש העבודה זרה של מרקוליס מעות, או כסות, או כלים - "הרי אלו מותרים", ומותרים הם בהנאה. הטעם לכך הוא שדברים אלו מונחים באופן שאינם באים לקשט את העבודה זרה, לפארה ולשפר את מראה, כלומר אין הם משמשים אותה. אדרבה, הם הושארו שם באופן המורה על בזיון כלפיה, שהרי מונחים על ראשה בגדים מקופלים כאילו אין זה אלא מעמד בעלמא ולא עבודה זרה בעלת חשיבות.
מעות - כשהן נתונות בתרמיל התלוי סביב צווארה, דבר שיש בו גנאי, כעין גרפיטי אם תרצו.
כסות - בגדים המונחים על ראשה שלא לשם נוי.
כלים - כגון דלי המונח הפוך על ראש העבודה זרה, שאין בו קישוט כלל.
לעומת זאת, אילו היה הקישוט מיועד באמת לנאותה - כגון כתר על ראשה או שרשרת סביב צווארה - היה אסור בהנאה בתורת משמשי עבודה זרה.
תקרובת עבודה זרה:
בהמשך נאמר: "פרכילי ענבים ועטרות של שיבולים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור". כלומר: אשכולות ענבים, זרים של תבואה (כדוגמת הזרים שהיו מניחים על ראש המנצח באולימפיאדה היוונית העתיקה), או יין, שמן וסולת משובחת בכדים המונחים ליד העבודה זרה. כל אלו נחשבים תקרובת ואסורים בהנאה.
המשנה מזהה כאן דברים מסוימים מאוד, משום שהם מסוג הדברים שאנו מקריבים לה' על גבי המזבח: דברים המוקרבים, פירות המובאים כביכורים, פרחים המשמשים במנחות, שמן הנשפך על גבי הקורבן ויין הנשפך כניסוך ונסכים. באופן דומה יהיו אסורים דברים כגון בולי עץ ואף מלח, שאף הם קרבים לה'.
שני קריטריונים בהגדרת תקרובת אסורה:
שהדבר הוא מסוג הדברים המובאים לה', כפי שמזהה משנתנו במפורש.
שהדבר מובא בדרך שבה אנו מביאים לה'. הגמרא נותנת דוגמה: אף הנוטל ענף ושוברו לשם העבודה זרה, הרי זה מקביל לשחיטת בהמה. וכן דברים הנשחטים, הנשפכים כניסוך, או דברים של קטורת המוקרבים בשריפה - כל אלו אסורים בתורת תקרובת, אף שאינם מסוג הדברים הקרבים לה' על גבי המזבח, שכן הובאו בדרך זו.
די בכל אחת משתי הקטגוריות הללו כדי לאסור.
ההבדל שבדין ביטול:
הבדל גדול בין שני הסוגים, כפי שנראה יותר במשניות הבאות, מתגלה בדיני ביטול, כלומר הסרת הקדושה. אפשר לבטל ולהוציא מכלל שימוש את משמשי העבודה זרה ואת יסודות הנוי שלה: המחרוזת שסביב הצלם אסורה, אך אם תישבר המחרוזת או יישבר הצלם, נעשית המחרוזת מותרת. לעומת זאת, בתקרובת עבודה זרה, אף אם יבוטל הצלם ויוצא מכלל שימוש, הקורבן שהובא לו נשאר אסור לעולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו להבחין בין דברים המונחים על העבודה זרה שלא לשם נוי - מעות, כסות וכלים - המותרים בהנאה, לבין קישוטים של ממש האסורים כמשמשים; וכן את הגדרת התקרובת האסורה בשני הקריטריונים: מסוג הדברים הקרבים לה', או בדרך שבה מקריבים לה'. עוד עמדנו על ההבדל היסודי שביניהם לעניין ביטול - שהמשמשים והנוי בטלים, ואילו התקרובת אסורה לעולם.