אנו פותחים בלימוד מסכת עבודה זרה, פרק א' משנה א'. נושאה הראשון של המסכת הוא היחס אל החברה עובדת האלילים, ובאופן ספציפי דרכי ההתנהלות סביב חגיהם הפגאניים. החשש המרכזי שבו עוסקת המשנה הפותחת הוא זה: כאשר מתקרב חגו של עובד עבודה זרה, והלה עומד לחוג ואף להקריב לאלילו, עשוי הוא לשבח את אלילו על הדברים הטובים שאירעו לו. נמצא שיהודי שהיטיב עמו סמוך לחגו גורם לו סיבה להודות לאלילו ולייחס לו את אותם אירועים טובים - ודבר זה אסור.
יסוד האיסור:
מדובר באיסור מדרבנן. בשמות פרק כ"ג פסוק י"ג נאמר: "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך". אף שפשט הפסוק מוסב על כך שלא יגרום יהודי לגוי להישבע בשם אלילו, הרחיבו חכמים את הדבר גם לאמירת שם האליל דרך שבח בלבד, ללא שבועה. לפיכך קובעת המשנה תקנות המגבילות את האינטראקציה של היהודי עם עובד העבודה זרה סביב חגו, כדי שלא יהיה לו טעם להזכיר את שם אלילו ולשבחו.
"לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלושה ימים":
המילה "אידיהן" אינה מילה שגורה. "איד" באל"ף מופיע בפרשת האזינו שבספר דברים: "קרוב יום אידם" - קרוב יום חורבנם. "איד", אם כן, מבטא הרס ואסון, ונקטה המשנה לשון זו לחגם הפגאני דרך גנאי.
שלושת הימים נמנים לפני החג עצמו. לצורך הדוגמה, אם החג חל בחמישה עשר בחודש, האיסור חל בשנים עשר, בשלושה עשר ובארבעה עשר בחודש - ובחמישה עשר עצמו, כמובן.
וזהו פירוט האיסורים שמונה המשנה:
"אסור לשאת ולתת עמהם" - אסור לעשות עמהם עסקים, לקנות מהם או למכור להם, שמא ייחס עובד העבודה זרה את הצלחתו הכספית לאלילו וישבחנו.
"להשאילן ולישאול מהן" - אסור להשאיל לו חפץ, שכן יהיה בידו דבר המשמחו; ואסור אף לשאול ממנו, שכן ישמח בכך שיש לו מעין שליטה על היהודים ושהם תלויים בו.
"להלוותן וללוות מהן" - אסור להלוות להם כסף או ללוות מהם, מאותו הטעם. ראוי לציין כי להלוות בריבית מותר, שכן במקרה זה אין הם שמחים באותו מימון.
"לפורען ולהיפרע מהן" - אסור לפרוע להם חוב, שהרי בכך יתעשרו, ואסור אף לגבות מהם את חובם. אף שלכאורה הגבייה מחסרת את ממונו, סופו שישמח על שאינו עמוס עוד בחוב, וייחס שמחה זו לעבודה הזרה שלו, ותהיה לו סיבה להודאה.
הברטנורא מסייג ומבאר, שאף אם היה דין זה נוהג למעשה - וכפי שיתבאר להלן אין הדבר כן - לא באה המשנה לאסור גביית חוב שאינו בר אכיפה. כלומר, כאשר אין בידי היהודי חוזה בר אכיפה, רשאי הוא להיפרע ולגבות את חובו בחלון זמן זה, שכן החלופה היא שלא יגבה את חובו לעולם, ואין מחייבים יהודי להפסיד את ממונו מפני החשש דרבנן שמא ישבח הגוי את עבודתו הזרה. אך כאשר בידו חוזה הלוואה בר אכיפה - בזה מדברת המשנה, ואינו יכול לגבות, שהרי יוכל לגבותו במועד מאוחר יותר.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים:
"רבי יהודה אומר, נפרעין מהן" - לדעת רבי יהודה מותר לגבות את החוב מן העובד כוכבים, משום שמיצר לו: פירעון החוב מחסר את ממונו ומעציבו, ואין הדבר מביאו לשבח את עבודתו הזרה.
אולם חכמים חולקים עליו ואומרים לו: "אף על פי שמיצר הוא עכשיו" - אמנם באותו רגע כואב לו להשיב את הכסף שהיה חייב, אך זמן קצר לאחר מכן ישמח על שאינו מכובל עוד בחוב, ולפיכך הדבר אסור.
נמצא שההלכה היא שאף ביום החג עצמו אין לגבות חוב מן העובד כוכבים, שכן שעה או שעתיים לאחר מכן, בעודנו בתוך חגו, ייחס את תחושת ההקלה מעול החוב לעבודה הזרה שלו וישבחנה בשמה - ודבר זה אין לגרום לו שיקרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שלושת הימים שלפני חגי עובדי הכוכבים, וכן יום החג עצמו, אסורים בנשיאה ונתינה, בהשאלה ובשאילה, בהלוואה ובלווייה, ובפירעון חובות ובגבייתם - הכל מחשש שמא ייחס העובד עבודה זרה את הטובה שאירעה לו לאלילו וישבחנו, בניגוד לאיסור "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך". עמדנו על סייגו של הברטנורא בעניין חוב שאינו בר אכיפה, ועל מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדין הגבייה, שנפסקה כדעת חכמים.