אנו מגיעים לפרק ה' במסכת עבודה זרה, משנה א'. כפי שכבר ביססנו, יין נסך - היין ששימש לצורכי עבודה זרה - אסור בהנאה, כלומר אין לקבל ממנו שום תועלת כלכלית. אין האדם רשאי לשתות את היין, ואף אינו רשאי למכרו או להחליפו ולהפיק ממנו תועלת. זהו הדין מן התורה.
חכמים הוסיפו וגזרו: אף אם אין ידוע שדבר מסוים אכן שימש לצורכי עבודה זרה, הרי הוא לכל הפחות 'סתם יינם', ואף הוא אסור בהנאה מדרבנן.
יתרה מזו, לא זו בלבד שנאסרה הנאה ישירה בשתייה או במכירה, אלא אף הנאה עקיפה - מתן שירותים נלווים והשתכרות סביב אותו יין. כגון עבודת הלוגיסטיקה, עצם העברת היין ממקום למקום, וקבלת שכר כמוביל או כשליח - אף זה אסור מדרבנן. איסור זה חל לא רק על יין נסך ממש, אלא גם על 'סתם יינם', כל יינם של גויים, מחמת החומרה שנהגו חז"ל ביין נסך באופן כללי. נמצא אפוא שאין לעשות עסקים ביין נסך ובשאר יינם של עובדי עבודה זרה, ואף לא בתורת עובד שכיר להבדיל מבעלים. משימתנו במשנה זו היא לחקור את פרטי הלכות אלו.
"השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך":
המשנה פותחת: "השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך" - שכרו אסור. הבעלים גוי, והיין שברשותו הוא לכל הפחות 'סתם יינם' או גרוע מכך, והוא שוכר יהודי לעשות עבורו מלאכה כלשהי, כגון להעביר את היין ממקום למקום. אם מקבל היהודי תשלום עבור פינוי המחסן מן היין נסך שבו - שכרו אסור, ואין הוא רשאי ליהנות ממנו. ואם כבר קיבלו, עליו להיפטר ממנו.
"שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת":
מנגד, אם שכר בעל היין את היהודי למלאכה אחרת, כגון להוציא מן המחסן את החביות הריקות שאינן מלאות יין, "אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום" - כלומר אפילו אמר לו הגוי: הואיל ואתה עוסק בכך, יש שם גם חבית יין השייכת לי, העבר גם אותה - שכרו מותר.
וזהו ביאור המקרה: כאשר ניתן להפריד בין התשלום עבור המלאכה שאינה של יין נסך לבין התשלום עבור המלאכה שביין נסך, רשאי הפועל להחזיק בשכר שקיבל על המלאכה המותרת. לדוגמה: הוא מקבל דולר אחד עבור העברת כל חבית. תשעים ותשע חביות ריקות ואחת מלאה יין, ובסוף היום יקבל מאה דולר עבור עבודתו. המשנה מלמדת שרשאי הוא להחזיק בתשעים ותשעה מהם. או שיסרב לקבל את הדולר האחד, או שאם קיבל את כל המאה - עליו ליטול דולר אחד ולהשליכו לים המלח, כדי שלא ייהנה מאותו דולר שקיבל תמורת המלאכה שעשה ביין נסך.
שכר המותנה בכלל המלאכה:
כל זה מבוסס על ההנחה שניתן להפריד את התשלום שהוא מקבל על המלאכה המותרת מן התשלום על המלאכה האסורה שביין נסך. אך הצד שכנגד הוא, שהגוי אומר: "החדר הזה מלא חביות, אתן לך מאה דולר להוציא את כולן". אם נמצא שאחת החביות מכילה יין נסך, אין היהודי רשאי לקבל תשלום על עבודה זו כלל, שכן קבלת המאה דולר מותנית בהעברת אותה חבית של יין נסך, ונמצא כאילו התשלום ניתן עבור אותה חבית עצמה. שהרי אילו היה מפנה תשעים ותשע חביות בלבד ומותיר אחת, היה הבעלים אומר: "איני משלם לך כלום, שהרי המלאכה הייתה לרוקן את המחסן, ואתה לא עשית זאת". מכאן שהכול תלוי באותה חבית אחרונה, ונמצא שהוא מקבל תשלום עבורה - ולפיכך אין הוא רשאי להחזיק בשום חלק מן השכר, ולא רק בתשעים ותשעה אחוזים ממנו. זהו חלקה הראשון של המשנה.
"השוכר את החמור להביא עליה יין נסך":
חלקה השני של המשנה מביא רעיון דומה: "השוכר את החמור להביא עליה יין נסך" - שכרה אסור. יהודי שבבעלותו חמור, והגוי מבקש לשכרו כדי להוביל עליו את יינו: השכרת החמור כמוה כהשכרת עצמו לעבודת ההובלה, ולפיכך כל דמי השכירות שהוא מקבל תמורתה אסורים, ואין הוא רשאי להחזיק בהם, מאותו טעם בדיוק. אין בכך חידוש גדול.
החידוש מצוי בחציה השני של המשנה: "שכרה לישב עליה" - הגוי אומר: זקוק אני לחמור לרכוב עליו.
רוכב זה עתיד, מן הסתם, להביא עמו את בקבוק יינו יחד עם שאר מאכליו, ואף הוא יועלה על החמור. האם יש בכך בעיה? האם רשאי בעל החמור לקבל שכר עבור השכרתו, אף שקרוב לוודאי שהגוי יוביל עליו גם יין נסך?
התשובה היא שהדבר מותר: "אף על פי שהניח העובד כוכבים לגינו עליה - שכרה מותר". אף שהגוי מניח על החמור את לגינו, שהוא כלי יין גדול מכוס, כעין בקבוק יין, אין בכך כלום, וכל דמי השכירות מותרים.
וטעם הדבר: נניח שיאמר הגוי לבעל החמור: "אמרתי שאשלם לך מאה דולר עבור השכרת חמורך, אך למעשה איני עתיד להוביל עמי בקבוק יין. האוכל לקבל הנחה?" ישיב לו בעל החמור: "על מה אתה מדבר? מדוע אתן לך הנחה? אין הדבר נוגע כלל לשאלה אם תניח את בקבוק היין על החמור אם לאו, אין זו הנקודה כלל". הגמרא, וכן התוספות, מוכיחים מכאן שאין כל תשלום הניתן לבעל החמור עבור העברת יין נסך, ולפיכך כל דמי השכירות מותרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי איסור ההנאה מיין נסך ומסתם יינם משתרע גם על השתכרות עקיפה סביב היין. השוכר פועל לעבוד עמו ביין נסך - שכרו אסור; ואילו השוכרו למלאכה אחרת שניתן להפרידה, אף שנתבקש דרך אגב להעביר חבית יין - שכרו מותר, למעט התשלום עבור אותה מלאכה עצמה, שאותו עליו להשליך לים המלח. אך כאשר כל השכר מותנה בהשלמת המלאכה כולה, לרבות חבית היין, נאסר השכר כולו. כיוצא בזה בהשכרת חמור: השכירו להביא עליו יין נסך - שכרה אסור; השכירו לישיבה בלבד - שכרה מותר, אף אם הניח הגוי את לגינו עליה, שכן אין דמי השכירות ניתנים כלל תמורת הובלת היין.