פתיחה: מעמד הקניין בשער
בחלק זה של הפרק אנו נמצאים בלב מעמד הקניין שערך בועז בשער העיר. התורה מגלה לנו כאן פרט היסטורי־הלכתי נדיר: כיצד נעשו קניינים בישראל בדורות הראשונים. מתוך פסוק אחד קצר פורש המלבי"ם מהלך שלם על גלגולי דרכי הקניין בישראל, ועל השיקול המיוחד שהנחה את בועז לבחור דווקא בדרך העתיקה. נלך על סדר הפסוקים.
"שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ" - קניין שנועד לתת תוקף
וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.
הפסוק מדבר בשני מצבים: אדם שרוצה לגאול, ואדם שרוצה להמיר. "לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר" - כשרצו לתת תוקף וקיום לדבר, היו עושים קניין. הרמב"ם כותב שיש הרבה מענייני הקניינים שאין משמעותם מכירת דבר מה, אלא נתינת תוקף למעשה. דוגמה מוכרת: חתן העומד בליל חופתו, והרב מגיש לו מטפחת או עט ואומר לו "תגביה, תקבל קניין". מה נקנה כאן? מה נמכר? אין כאן לא מכירה ולא קנייה - הקניין בא רק לבטא תוקף לדבר. וזהו "לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר". וכיצד נעשה הקניין? "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ" - אדם היה שולף את נעלו ונותן לחברו שיגביה ויקנה. "וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" - זו הייתה העדות שהדבר נמכר.
החתן שביקש לקנות בנעל
הרב זילברשטיין סיפר שאלה מעניינת שהגיעה לפתחו. הוא ערך חופה, והחתן פנה אליו: הרי יש פסוק "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל... שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ", ואני רוצה לעשות את קניין ההתחייבות של הכתובה כמו לפנים בישראל - בנעל. והייתה לו גם סברה: תראה איזו משפחה יצאה מאותו קניין, דוד המלך! אני רוצה לחדש את הקניין הזה, ומי יודע, אולי גם מאיתנו יצאו גדולים וצדיקים.
השיב לו הרב: ראשית, איך נעשה היום קניין בנעל? נעל היא דבר טמא, ולאחר הנגיעה בה צריך ליטול ידיים - נעצור באמצע החופה כדי ליטול ידיים? ענה החתן שהוא דאג מראש למטלית שבה יוריד את הנעל ובה יגביה. שאל אותו הרב: ולמה בכלל עשו פעם את הקניין דווקא בנעל? מה רע בעט הפארקר שלך? והשיב לו על פי האבן עזרא: מפני שהייתה עניות גדולה מאוד, ולאדם לא היה כלום לעשות בו קניין. יפשוט את חולצתו? זה כל מה שיש עליו. הייתה לו גלימה לעורו, ואם היה בעל ממון מעט - היו לו גם נעליים; עני גדול לא היו לו אפילו נעליים. לכן מי שכבר היה לו משהו, עשה את הקניין בנעל. אבל היום כל אדם נושא עליו די והותר חפצים לקניין.
הוסיף הרב: אדם שיעשה היום קניין בנעל יראה כשוטה ובור - מה פתאום לשלוף נעל באמצע החופה ולהגביה אותה? ולעניין נטילת הידיים סיפר על החזון איש, שביקש פעם מאחד מתלמידי החכמים שהיו באים אליו להזיז את נעליו בעזרת המקל. אמר לו אותו תלמיד חכם: אתפוס אותן בידיי וארחיק אותן. אמר לו החזון איש: יש על זה רוח רעה. אמר לו: אטול ידיים אחר כך. השיב לו: נכון, אבל כל רגע ורגע שאפשר להיות בלי הרוח הרעה - עדיף. כלומר, למה להביא את עצמך לרוח רעה ולהצטרך ליטול ידיים, אם אפשר להימנע מכך מלכתחילה. סוף דבר, הרב זילברשטיין דחה את הרעיון לגמרי.
גלגולי הקניין: נעל, קצצה, כסף שטר וחזקה
כעת נבוא לרעיון של המלבי"ם, והוא מצריך ריכוז, שכן יש בו פרטי לימוד. המלבי"ם מביא את המדרש: בראשונה היו קונים במנעל ובסנדל, שנאמר "שלף איש נעלו". חזרו להיות קונים בקצצה. מהי קצצה? אמר רבי יוסי בר אבין: כל מי שהיה מוכר שדהו - כלומר מוכר אותה לאדם מבחוץ ולא לבן משפחה - היו קרוביו מביאים חבית מלאה קליות ואגוזים ושוברים אותה לפני התינוקות, בפרהסיה במקום שיש בו הרבה ילדים, והתינוקות מלקטים ואומרים: "נקצץ פלוני מאחוזתו". איזה מין קניין הוא זה? קניין שאי אפשר לשכוח. מעשה כזה עושה הד, וכולם יודעים שהיה כאן קניין והקניין תפס.
ועוד מצב מביא המדרש: מי שהיה נושא אישה שאינה הוגנת לו - שהנישואין הללו היו עבורו ירידה במעלה, משפחה שאינה מיוחסת או שיש עליה פקפוקים - גם אז היו הקרובים, שהדבר לא מצא חן בעיניהם, מביאים חבית מלאה קליות ואגוזים ושוברים לפני התינוקות, והתינוקות מלקטים ואומרים: "אבוד פלוני ממשפחתו", "נקצץ פלוני ממשפחתו". נמצא שקניין קצצה נעשה בשני אופנים: "נקצץ פלוני מאחוזתו" - כשמכר את קרקעו, ו"נקצץ פלוני ממשפחתו" - כשנשא אישה שאינה הוגנת. ולבסוף חזרו להיות קונים בכסף, בשטר ובחזקה, וכך הקניין בקרקע עד היום על פי חז"ל.
"לְפָנִים" ולא "מלפנים"
לפי זה מבאר המלבי"ם את לשון הכתוב "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" - היינו בימי קדם. בימי יהושע היו קונים בחליפין, ולאחר ימי יהושע התחילו לקנות בקצצה. ודקדק המלבי"ם: יש הבדל בין "לפנים" ל"מלפנים". "מלפנים" פירושו שכמו שנוהגים היום כך נהגו גם אז, מקדמת דנא. אבל "לפנים" פירושו שרק אז נהגו כך, והיום כבר לא. וכאן נאמר "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" - קניין הנעל כבר התבטל.
מדוע התבטל קניין החליפין
מדוע התבטל? התוספות במסכת ערכין כותבים שכל דבר שחוזר לבעלים - כמתנה על מנת להחזיר, או שאלה, או שכירות - אינו נקנה בחליפין. חליפין קונה רק דבר מוחלט; דבר שקנית והוא עתיד לחזור, אינו נקנה בחליפין. ולכאורה תמוה, אומר המלבי"ם: מהיכן למדנו בכלל קניין חליפין? מבועז! אין לנו בתורה מקור אחר לקניין חליפין מלבד "שלף איש נעלו". והרי שם מדובר בקרקע שחוזרת לבעליה המקוריים ביובל, כלומר בקניין לזמן - ואיך קנו שם בחליפין?
מיישב המלבי"ם על פי הגמרא במסכת גיטין. הגמרא אומרת שאדם מביא ביכורים וקורא "האדמה אשר נתת לי ה'" רק כשהקרקע שלו לגמרי; אבל בקרקע שעתידה לחזור ביובל - כיצד יאמר "האדמה אשר נתת לי", והלוא אינה שלו? ומיישבת הגמרא שיש מצב שבו גם קרקע החוזרת ביובל - מביא וקורא: בחמישים השנים הראשונות שנכנסו לארץ, בטרם עבר עליהם יובל אחד. שכן אז, כשאדם קנה קרקע, עדיין היה במחשבתו שהיא נשארת אצלו, וכשאדם מכר קרקע לא היה ברור לו שהיא תחזור, שהרי עוד לא היה דבר כזה בניסיון. רק לאחר חמישים השנים הראשונות, משראו שהגיע יובל והכול חזר כסדרו - שוב אין הקונה קורא, שהרי כעת כבר ברור לכול שביובל הבא הקרקעות יחזרו.
מעתה מובן: כל זמן היובל הראשון, בחמישים השנים הראשונות, היו קונים קרקע בקניין סודר, בחליפין - ואף שסופה לחזור ביובל, האנשים אז עדיין לא התנסו בכך וסברו שהקניין נשאר בידם לעולם. אבל מהיובל השני ואילך, כשראו בעיניהם שהקרקע חוזרת, כבר ידעו שהקניין זמני, ודבר שחוזר אינו נקנה בקניין סודר. לכן תיקנו קצצה - שוברים חבית, ובכך יודעים הכול שהדבר נקנה.
מדוע בועז לא יכול היה לקנות בקצצה
וכאן בא רעיון נפלא של המלבי"ם: אצל בועז לא שייך היה לקנות בקצצה. שהרי אילו היו שוברים חבית בשעת הקניין, בעוד חמישים ומאה שנה יאמרו: מניין לכם שהקצצה הייתה ראיה על קניין השדה? הרי באותו יום עצמו נשא בועז את רות! אולי שברו את החבית משום שנשא אישה שאינה הוגנת לו, ולא משום קניית השדה כלל. אמרנו שעל שני דברים היו עושים קצצה, ובאותו מעמד התקיימו שניהם - והראיה תתערער.
לכן אמר בועז: אמנם עד עתה הנהיגו לקנות בקצצה, אך כאן הקצצה לא תהווה לי הוכחה במשך השנים, ועל כן אני מבקש לחזור לקניין שהיה מקובל לפנים בישראל - חליפין. ואם תשאל: הרי בחליפין אין קונים דבר החוזר ביובל? על כך משיב המלבי"ם: בועז לא חשש לכך, משום שאצלו מדובר בייבום, וקניין הבא מחמת ייבום אינו חוזר ביובל, כמו ששנינו במשנה במסכת בכורות באלו שאין חוזרים ביובל - ובכללם המייבם. נמצא שאצל בועז זהו קניין מוחלט לעולם, ולכן דווקא חליפין יפה לו. וזהו "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" - כך היה בעבר, בחמישים השנים הראשונות, כשעדיין חשבו שהקניין לעולם; ובועז מחדש את הקניין הזה, שכן אצלו הוא באמת קניין לנצח. "וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" - זו תהיה לו התעודה והראיה: דווקא הגבהת החפץ וקניין סודר, ולא קצצה.
מי שלף את נעלו
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ, וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.
הגואל אומר לבועז: קנה לך, אני מאפשר לך לגאול את השדה - ושולף נעל כדי לעשות קניין סודר. אלא שמי שלף את נעלו? על כך יש ויכוח בחז"ל, והוא הדיון הידוע אם קונים בכליו של קונה או בכליו של מקנה. הכתוב סתום: "וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ" - בועז או הגואל? אותו דיון עצמו קיים בשמלתו של אחיה השילוני, שכתוב שלקח את השמלה החדשה שהיה מתכסה בה וקרעה לשנים עשר קרעים - שמלה של מי הייתה, של ירבעם או של אחיה? וכן אצל שאול, כששמואל קרע את המעיל - מעילו של שמואל נקרע או מעילו של שאול? בכל המקומות הללו זו אותה מחלוקת, שכן אין הוכחה מן הכתובים מי מהשניים שלף או קרע, וכשאין הוכחה מן הכתובים - נחלקו בדבר.
"כִּי קָנִיתִי אֶת כׇּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ"
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכׇל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כׇּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נׇעֳמִי.
כיצד קנה בועז גם את אשר לכליון? יש אומרים שכליון מת תחילה, ואז נשא מחלון את אשת כליון. אמנם היו אחיות, אך לפי דעה אחת הן התגיירו (ויש דעה שלא התגיירו), ולאחר גיור אין מושג של אחיות. וממילא, משנשא מחלון את אשת כליון, ירש מחלון את כליון; וכאשר בא בועז ונושא את רות, הוא יורש את מחלון - ודרכו גם את כליון. לכן הוא אומר "וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן".
בועז מזמין את כולם להיות עדים שקנה את השדה מיד נעמי, ורוצה שיהיו עדים רבים כדי שלא יקום מחר אדם ויטען: אני כבר קניתי את השדה הזאת מזמן, אלימלך מכר לי אותה לפני ארבעים שנה. לכן הוא עושה זאת בפרהסיה, שאם יש למישהו טענות - יטען מיד; ואם יבוא בעוד שנתיים או חמש שנים, נאמר לו: הרי הדבר נעשה בפרהסיה, ומדוע שתקת. ומעיר המלבי"ם: את שדה נעמי קנה בכסף, בשטר ובחזקה, לעומת הקניין ברות - שנעשה בקניין חליפין, כפי שהסברנו.
"רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן"
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.
מדוע קורא לה "אשת מחלון"? משום שבעלה עדיין מקושר בה. הזוהר הקדוש אומר שכל עוד לא עברה ייבום, האדם הנושא אישה "יהיב בה חד רוחא" - נותן בה רוח אחת, והרוח הזאת נשארת בה. אם נולדים בנים, הרוח יוצאת בבנים או בבנות; ואם נפטר בלא בנים, אותה רוח יוצאת רק על ידי ייבום. וזהו "להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת".
ונשים לב לכפילות: בפסוק ט' כבר אמר "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי", ולמה חוזר בסוף פסוק י' "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם"? אלא אומר המלבי"ם: שני דברים היו כאן - קניין השדה של נעמי, ונשיאת רות. והוא צריך עדים על שניהם: עדי המקח והממכר של קניית השדה, ועדי הקידושין - ואלו שתי עדויות נפרדות. ומובן שדי בשני עדים לכל אחת; העשרה שנזכרו לעיל לא באו בתורת עדות אלא לשם פרסום, שכן בעשרה יש פרסום לדבר.
ולבסוף נדקדק בלשונו: "קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ". בועז מעיד בפני הכול שכוונתו לשם שמיים - לא נשאתי אותה בגלל יופיה ולא בגלל כספה ולא מחמת שום עניין אחר, אלא כל מטרתי להקים שם המת על נחלתו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתגלה עומקו של מעמד הקניין בשער. "שלף איש נעלו" הוא קניין שנועד לתת תוקף לדבר, וכדברי הרמב"ם יש קניינים שאינם מכירה אלא חיזוק; והנעל נבחרה מפני העניות שלא הותירה בידי אדם דבר אחר, כדברי האבן עזרא. המלבי"ם מלמד שדרכי הקניין השתנו - מחליפין לקצצה ומקצצה לכסף שטר וחזקה - ובועז חזר במתכוון לקניין העתיק, שכן קצצה לא הייתה מוכיחה דבר במקרה שלו (שמא נעשתה על נשיאת אישה שאינה הוגנת), ואילו חליפין יפה לו משום שקניין הבא מחמת ייבום אינו חוזר ביובל. בהמשך מעיד בועז בפרהסיה על שני קניינים נפרדים - השדה והאישה - ומכריז שכל כוונתו להקים שם המת על נחלתו, לשם שמיים בלבד.