פתיחה
אנו עומדים בסופה של המגילה, בחלקו האחרון של פרק ד. המשא ומתן בשער הסתיים, הגואל הקרוב שלף את נעלו, ובועז הכריז בפני הזקנים וכל העם שהוא קונה את נחלת אלימלך ונושא את רות לאישה. מכאן ואילך עוברת המגילה מן המשפט אל הברכה: ברכת העם והזקנים, הולדת עובד, ברכת הנשים לנעמי, ולבסוף שושלת היוחסין המגיעה עד דוד המלך. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונוסיף את דברי המדרש ובעלי המוסר.
שלוש ברכות בשער
וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים, יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. (יא)
קודם כול הם משיבים לעניין המשפטי: "עדים" - אנו מקבלים על עצמנו את העדות. ומיד לאחר מכן הם מברכים אותו ברכת חתנים, שהרי יש כאן חתונה. אומר המלבי"ם: יש כאן שלוש ברכות. ברכה לאישה, ברכה לבועז עצמו, וברכה לבנים.
הברכה הראשונה היא לאישה: "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה". כלומר, אף על פי שהיא בת עכו"ם, בתו של עגלון מלך מואב, כיוון שהיא באה אל ביתך - ואתה אדם צדיק ואדם גדול - היא תהיה בצדקתה כרחל וכלאה. שהרי גם ייחוסן של רחל ולאה לא היה "גרויסע מציאה": מי היה אביהן? לבן. ואף על פי כן, משבאו אל בית יעקב היו צדיקות ובנו את בית ישראל. כך גם כאן: אל תאמר "הרי זו בת עגלון מלך מואב", אלא כיוון שהיא נכנסת אל ביתך, כמו רחל ולאה שהיו בנות גוי ונצטרפו לעברים ובנו את בית ישראל - כך גם היא תבנה עמך את בית ישראל.
הברכה השנייה היא לבועז עצמו: "ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם". מבאר המלבי"ם: שם עירו היה בית לחם, ו"אפרת" הוא שם משפחתו - "אפרתים" היינו מיוחסים. אומרים לו: תעשה חיל עד שתהיה לתפארת כל משפחתך, כל בני אפרתה יתגאו בך ותהיה להם לפאר.
ומהו "וקרא שם בבית לחם"? ידוע שכאשר אדם נעשה מפורסם, הוא מפרסם גם את עירו. העיר ראדין - מי היה שומע עליה לפני מאתיים שנה? עיירה קטנה בפינה נידחת. אבל כיוון שהחפץ חיים גר בראדין, היום כל שומר מצוות שומע "ראדין" ומיד יודע: החפץ חיים מראדין. אומרים לך "בריסק" - מי מכיר איזו בריסק? אבל "הרב מבריסק" - זה כבר אומר משהו. אומרים "סטייפלע" - לא מכיר, אבל "הסטייפלער" - בוודאי, מן העיירה סטייפלע. כשאדם עושה חיל, גם שם מקומו מתפרסם בזכותו. וזה מה שברכוהו: "וקרא שם בבית לחם" - יהיה לך שם, וכולם יאמרו: זהו בועז מבית לחם.
עוד הסבר: היה לבועז מקום להצטער על השידוך הזה. ראשית, הוא נושא מואבית. שנית, היא חיזרה אחריו ולא הוא אחריה - היא זו שבאה אל הגורן. לכן אמרו לו: אל תצטער. "כרחל" - שגם רחל הייתה בת נוכרי; "וכלאה" - שגם לאה חיזרה אחרי יעקב ואמרה לו "אליי תבוא כי שכֹר שכרתיך בדודאי בני". ואף על פי כן "בנו שתיהם את בית ישראל". אף לך אין מה לדאוג.
ועוד: "כרחל וכלאה" - שתהיה נאה כרחל וצנועה כלאה. ועוד רמז: "הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" - סופי תיבות "כלה", כלומר הכלה שאתה נושא היא כרחל וכלאה. ועוד אמרו לו: אנו מאחלים לך שלא יארע לך כדרך שאירע ברחל, שמתה בדרך אפרת - אתה "עשה חיל באפרתה". ובהמשך נראה את הקשר העמוק שבין רות לרחל.
הברכה לבנים - כבית פרץ
וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. (יב)
זו הברכה השלישית - ברכת הבנים. גם כאן היו לבועז הרהורי דברים: הרי הילד ייקרא "על שם המת על נחלתו", ומטעם זה בדיוק סירב הגואל הקרוב לגאול - שלא ייקרא הילד על שמו. אמרו לו הזקנים: הסתכל על פרץ שילדה תמר. למי הוא מיוחס? ליהודה. אף אחד אינו אומר עליו שהוא בנם של ער ואונן, אף שהיה שם תהליך של מעין ייבום, בדיוק כמו כאן. כך אנו מברכים אותך: הילד שייוולד ייקרא על שמך, ולא רק על שם המת, ויאמרו עליו - זהו בנו של בועז.
עוד מבארים בברכה זו: כשם שתמר לא הולידה מער ומאונן אלא מיהודה, כך אנו מברכים אותך שהנערה הזאת, שלא הולידה ממחלון וכליון, תלד אצלך. וכשם שתמר הלכה מקושטת ליהודה ו"תשב בפתח עינים", כך באה רות מקושטת אל בועז בגורן. וכשם ששם חשבו תחילה שזרח הוא הבכור, ולבסוף גבר הצעיר - פרץ, "מה פרצת עליך פרץ" - כך גם כאן: תחילה חשבו שהגואל הוא הגדול, טוב, ולבסוף התברר שהגואל הוא הצעיר, בועז. ומפרץ יצא דוד המלך.
נישואי בועז ורות
וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. (יג)
הכתוב מדגיש שבועז לא נהג כמי שמייבם את אשת אחיו, שבה נאמר "יבמה יבוא עליה ויבמה". בייבום מן התורה, ברגע שהאח נפטר נעשית האישה זקוקתו של האח החי, ואינה צריכה קידושין כלל - צריך ביאה, אך לא קידושין; ומה שתיקנו לעשות בה "מאמר", דהיינו לקדשה, אינו אלא מדרבנן. אבל כאן לא היה זה הייבום המקורי של אשת אח, אלא ייבום במובנו המורחב, של קרובי משפחה. לכן היה צריך בה ליקוחין ממש - לקחתה לאישה בכסף, כדין הנושא אישה. וזהו "ויקח בועז את רות ותהי לו לאישה" - בליקוחין גמורים, בקניין כסף, ורק לאחר מכן "ויבוא אליה".
"ויתן ה' לה הריון" - הכתוב מודיע שהדבר היה בהשגחה מיוחדת. עשר שנים הייתה עם מחלון, והוא היה צעיר, ולא הרתה ממנו ולא יצא מזה דבר; וכאן, לילה אחד עם בועז, ומיד הרתה ממנו.
ברכת הנשים לנעמי
וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. (יד)
עתה באה הברכה הנוגעת לנעמי. צריך להודות לה' "אשר לא השבית לך גואל", שהרי הבן שנולד עתה הוא בעצם מחלון. כפי שדיברנו בשיעורים הקודמים, כשמן הייבום נולד ילד, זו נשמתו של המנוח עצמה, וזו אחת הדוגמאות הבודדות - ואולי היחידה - שבהן אנו יכולים לדעת בבירור איזו נשמה מגולגלת בתינוק שנולד. והזכרנו את דברי הפלא יועץ, שיש עניין לומר לו על חסרונותיו של המנוח, כדי שידע מה עליו לתקן. נמצא: "אשר לא השבית לך גואל היום" - מצד ההווה, עצם הלידה; "ויקרא שמו בישראל" - מצד העתיד, שיהיה מגדולי ישראל, מאנשי השם המפורסמים והחשובים.
עוד הסבר: "אשר לא השבית לך גואל" - שממנו יצא הגואל ממש, שהרי מעובד יצא ישי, ומישי דוד, וממנו מלכות בית דוד. ועוד רמז: "לא השבית לך גואל היום" - סופי תיבות "מלך", לומר שממך תצא המלכות.
וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ, כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. (טו)
"והיה לך למשיב נפש" - הילד הזה, עובד, משיב את נפשו של מחלון, שהרי נפש המת חוזרת ונולדת בתינוק הנולד. נמצא שהוא מחזיר לך את נפש בנך ממש. "ולכלכל את שיבתך" - הוא יפרנס אותך בזקנתך, ומדוע? "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו": כשם שכלתך השתדלה כל העת לפרנס אותך, והלכה ללקט בשדה כדי להביא לך ולדאוג לפרנסתך, כך גם הבן שיצא ממנה יכלכל את שיבתך.
ומהו "טובה לך משבעה בנים"? אומרים: עד עתה עברו שבעה דורות מפרץ, ועובד הוא השמיני. רות מביאה לך נכד שהוא טוב מכל השבעה שקדמו לו.
נעמי אומנת - ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך
וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. (טז)
אומרים חז"ל: לא לקחה אותו כדי להשתעשע בו, כדרך סבא וסבתא המשתעשעים בנכדיהם, אלא ממש "אומנת" - מחנכת. היא הדריכה אותו בדרכי ה'.
ומכאן למדו חז"ל: אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ראה מה יצא מברכה זו - זכתה ויצא ממנה ישי, שמת בעטיו של נחש, צדיק עצום, ודוד ושלמה וכל שושלת המלוכה. מי בירך כאן? "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים" - העם בירכו את בועז, וכל הברכות התקיימו: היה לה למשיב נפש, יצאה מהם המלוכה, והיו כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל. מכאן שאסור לזלזל אפילו בברכתו של אדם פשוט.
מסופר שיהודי אחד הגיע אל הרוגצ'ובר, שהיה גאון עצום ותקיף מאוד, והביא עמו אדם וביקש: יברך הרב את היהודי הזה. הרוגצ'ובר לא רצה - אינו אדמו"ר ואינו "באבא", ואינו מחלק ברכות. אמר לו האיש: "הרב, אבל בכל זאת - אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", כלומר אפילו אם ברכת הרב אינה אלא ברכת הדיוט, גם היא שווה לנו. מיד תפס האיש שבעצם קרא לרב "הדיוט", ומיהר לתקן: "וקל וחומר הרב, שהוא תלמיד חכם וגאון עצום". אמר לו הרב בהלצה: במקום שאברך אני בקל וחומר - ברך אתה אותו בלי קל וחומר, הדיוט כפשוטו.
ותקראנה לו השכנות שם
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. (יז)
נעמי נעשית לו אומנת משום שזהו בעצם בנה שלה, כפי שהסברנו - זהו מחלון. ואף השכנות אומרות כך: "יולד בן לנעמי". לא בן לרות, אלא בן לנעמי, שהרי מחלון בנה הוא, וכעת הוא נולד בסוד הייבום.
ודרך אגב, נדע הלכה למעשה: אין שום דין בהלכות ייבום לקרוא לילד על שם האח המת. רבים טועים בזה, מפני שראו בתורה "יקום על שם אחיו המת", וסבורים שאם קראו למת משה, חייבים לקרוא כך גם לנולד. אין דין כזה, ורואים זאת מפורש בכתובים: "ותקראנה שמו עובד" - קראו לו עובד, על שם שעתיד לעבוד את ה', ולא קראו לו מחלון, ולא היה בזה שום עניין. "והוא אבי ישי", שממנו צמחה מלכות בית דוד.
נשמות עשוקות ביד הסטרא אחרא
כאן מביא המלבי"ם ביאור נפלא. כתב האריז"ל בספר הגלגולים, שיש נשמות קדושות ועליונות העשוקות ביד הסטרא אחרא, והיא אינה מניחה להן לרדת לעולם, מפני שהיא חוששת שאם יירדו יעשו מהפך בעולם וידחקו את רגליה. מה עושה הקדוש ברוך הוא? כביכול מציע לה להוציא את הנשמה אל מקום מקולקל ופגום, ואז הסטרא אחרא מתרצה, שהרי לדעתה ממקום פגום כזה לא יצא דבר טוב, ואדרבה - ממנו יצא אדם גדול ברשעות. שהרי כל אדם גדול ברשעות הוא אדם שמצד עצמו גדול, שיכול היה לפתח את כוחותיו לצד הצדקות ובחר לפתחם לצד הרשעות; עשיו יכול היה להיות אדמוני כדוד המלך, ולא עשה כן. ואז, אומר האר"י הקדוש, הקדוש ברוך הוא "חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח", ולאט לאט מוציא את אותה נשמה מן המקום הטמא, מרומם ומעלה אותה עד שהיא מגיעה אל התפקיד העצום שהועיד לה.
כך היה אצל אברהם אבינו: מי היה אביו? תרח, גדול יצרני העבודה זרה. ולא עוד, אלא שאמרו שכשבא תרח על אשתו, אמתלאי בת כרנבו, הייתה נידה רחמנא ליצלן - ולא שלא טבלה במקווה, אלא הייתה ממש בנידותה. כל הטומאות יחד, ומתוך זה יצא אברהם אבינו. זו הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מוציא נשמות עשוקות.
וכך אנו רואים בשושלת המלוכה. מלוט ובנותיו יצאו עמון ומואב, ומהם יצאו "שתי פרידות טובות" - רות המואביה ונעמה העמונית שנישאה לשלמה. "מצאתי דוד עבדי" - אומרים חז"ל: היכן מצאתיו? בסדום. דווקא ממעשה מאוס - עם בנות לוט - צומחת אותה שושלת קדושה. וכן פרץ: כיצד נולד? ממעשה שאינו מכובד, שהלך יהודה ובא על תמר שנדמתה לו כזונה, בחותמת ובפתילים. גם זה נראה כדבר שלילי, וגם הוא היה כדי להוציא משם נשמה קדושה. וכן השבטים - מי הולידם? שתי אחיות. ומשה רבנו נולד מדודתו, שעמרם נשא את דודתו, ואדם מותר בדודתו. ואף מצאנו בפרשה שיוכבד נישאה בינתיים לאחר, ויש דעה שאלדד ומידד נולדו ממנה בזמן שעמרם גירשה, ושחזר ונשאה לאחר מכן; ודבר זה תמוה מאוד, ומפרשים מקשים עליו, אך אם קבלה היא - נקבל. כללו של דבר, אומר האר"י הקדוש: השבטים הקדושים יצאו משתי אחיות, נשמת פרץ יצאה מתמר, ורות ונעמה מעמון ומואב.
ועל זה אמר דוד "בן ישי - עד מה כבודי לכלימה". במדרש אמרו שהיו מונים אותו: הרי אתה בא מרות המואביה, מי אתה ומה אתה? השיב להם: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" - התבוננו בלבבכם, והלוא אתם באתם משתי אחיות; ומתוך כך "ודומו" - שתקו לעולם ולא יהיו לכם טענות כנגדי.
זהו שהרגישו העם והזקנים בשער: הנה בועז נושא אישה מואבית. לכן אמרו לו "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה", ו"יהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר". כלומר: כשם שאצל רחל ולאה נשא יעקב שתי אחיות ויצאו מזה שבטים קדושים, וכשם שבבית פרץ היה זיווג שלכאורה אינו קדוש ויצאו ממנו מלכים - שכל זה היה מוכרח כדי להוציא את אותן נשמות עשוקות - כך גם אתה, הנושא אישה שיש עליה פקפוקים וספקות של עמונית ומואבית: ביתך יהיה כמותם. כשם שהשם מוציא שם דברים נשגבים מתוך האשפה, כך גם כאן, אף שנראה הדבר חסר, מתוכו יוציא הקדוש ברוך הוא דברים נשגבים - כפי שאכן היה, שמתוך זה צמחה מלכות בית דוד.
מדוע דווקא השכנות קראו לו שם
ראיתי מבארים: מה פשר "ותקראנה לו השכנות שם"? וכי לא הייתה ברית מילה? מדוע צריך את השכנות שיקראו לו שם? אלא אומרים שבועז נפטר באותו הלילה עצמו, מיד לאחר שייבמה. ואז התחילו העם לרנן: מחלון נשא מואביה - ומת; כליון נשא מואביה - ומת; בועז נשא מואביה - ומת. כנראה שהדרשה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" אינה מוסכמת ואינה ברורה להלכה, והנה העובדות מדברות בשטח. לכן כשנולד הילד אמרו הנשים "יולד בן לנעמי" - אל תקשרו זאת עם רות, זהו בנה של נעמי; ולא רצו כלל להזכיר את רות בעניין. ולא עוד, אלא שלא רצו כלל לקרוא לו שם, מפני שחששו שמא אינו בן ישראל כלל, שהרי נולד מרות המואביה; ולכן רק השכנות קראו לו שם, ולא היה שם מי שיקרא לו.
שושלת היוחסין
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשַׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. (יח-כב)
הכתוב קורא לו תחילה "שלמה" ומיד אחר כך "שלמון". אומר הרד"ק: פעמים רבות תמצא שם המופיע בשתי צורות בתנ"ך, ואל תתפלא על כך - הדבר בא ללמד שלאותו אדם קראו פעמים כך ופעמים כך. כמו שישאלו אותך: מני או מנחם? יש הקוראים לו מני ויש הקוראים לו מנחם; יש אברהם ויש אברם, אברום או אברשה. כך גם כאן: הוא היה מוכר בשני השמות. ודרך אגב, סימן לכמה פסוקים יש במגילת רות: "בועז" - שמונים וחמישה פסוקים.
שלוש פעמים נכתב שורש דוד - והכול תלוי ברגע
אומרים המפרשים: שלוש פעמים מצאנו בתנ"ך את שורשה של מלכות בית דוד. הראשונה - בבנות לוט, שמהן באו עמון ומואב. השנייה - בתמר, שממנה נולד פרץ, שורש השושלת. השלישית - ברות המואביה. ואומרים בעלי המוסר: אם תתבונן בשלוש הדוגמאות, תראה דבר אחד השווה בכולן - בכולן היה קיום הדבר תלוי ברגע אחד, ואילו היה חולף אותו רגע, הכול היה מתבטל ולא היה מגיע לכלל השלמה.
בנות לוט: כיצד הגיעו לאותו מעשה? אמרו "אין איש בארץ", גמרנו, לא נשאר איש בעולם, ועולם חסד ייבנה - כשם שבני אדם הראשון נשאו את אחיותיהם מפני שלא היה את מי לשאת. סברו שהעולם נמחה ולא נותרו אלא הן, ואין להן ברירה אלא "נחיה מאבינו זרע". ואילו היו ממתינות עוד מעט, יוצאות החוצה ומגלות שרק סדום נהפכה וכל שאר העולם קיים - לא היו באים לעולם לא עמון ולא מואב ולא רות ולא כלום. רגע אחד קצר של חוסר ידיעה הוא שגרם שיבואו עמון ומואב לעולם, ושמהם תצא המלוכה.
וכן ביהודה: כתוב שהלך בדרך ועבר על פני תמר, ובא מלאך ודחפו והחזירו. גם כאן, רגע אחד - ואילו היה מפספס, לא הייתה לנו שושלת בית דוד. וכן בבועז: מתי מת? מיד לאחר אותו לילה, עיבר ונפטר. תארו לעצמכם שבועז היה מתעכב עוד יום אחד, ואומר: היום יום שני, נעשה את החתונה מחר, ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב. עוד יום אחד, אפילו עוד שעה אחת - ולא הייתה קיימת כל שושלת המלוכה.
מכאן אתה למד שכאשר אדם מתמהמה הוא עלול להפסיד הפסד עצום. כל מלכות בית דוד הייתה מדוקדקת עד לשנייה. וזהו שאומרים לנו: "אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו" - אף שיהיו עיכובים, דע לך שכשיגיע הזמן לא יתעכב אפילו שנייה אחת, שכן מלכות בית דוד אינה מתעכבת רגע; כשמגיע הזמן, באותו רגע זה קורה.
כך ראינו גם אצל דוד, כששלח למשוח את שלמה: "והורדתם אותו אל גיחון". דורשים חז"ל: אמרו לו, למה עכשיו? נתעכב עד לאחר פטירתך. אמר להם: כמה מעכבים יש מכאן ועד גיחון! עכשיו, מיד ברגע זה, קחו אותו. מפני ששושלת בית דוד צריכה להיעשות מיד, ואם לא - הדבר עלול להתעכב ולבסוף להתבטל לגמרי.
ועל דרך זו אמרו: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". הפשט הוא: זו העת לעשות לשם ה', מפני שיש אנשים שהפרו תורתך. הדרש המפורסם: כשהעת היא לעשות לה', מותר אפילו להפר בדברים מסוימים את התורה כדי לעשות לה' - כמו רבי שכתב את המשניות, אף שאסור לכתוב תורה שבעל פה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ויש עוד דרך וורט: יש אנשים שאומרים "עת לעשות לה'" - יש זמן, אין מה למהר, לכל זמן ועת לכל חפץ. אומרים להם: מי שאומר כך, בזה עצמו "הפרו תורתך" - הוא מפר את התורה. אין "עת" לעשות לה', אלא "היום אם בקולו תשמעו" - לעשות לה' צריך מיד, ברגע זה; ואם לא תעשה מיד, לך תדע כמה מעכבים יעמדו בדרך.
גלגולי הנשמות שבמגילה - הרמ"ע מפאנו
אני רוצה לסיים בדברי הרמ"ע מפאנו בספרו "גלגולי נשמות", המבאר את החלוקה של כל מה שראינו. נעמי באה מסוד לאה, והיא תיקונה של לאה; ורות היא תיקונה של רחל. לכן כתוב "ורות דבקה בה": שהרי רות היא רחל, ורחל מסרה ללאה את הסימנים בגלגול הקודם, סייעה לה ועזרה לה - וכך גם עתה דבקה בה, באה ועוזרת לנעמי, הולכת ומלקטת בשבילה, הכול כפי שהיה בגלגול הקודם.
ולפי זה מובן גם מה שאמרה רות: "באשר תלכי אלך... באשר תמותי אמות ושם אקבר". מהו "ושם אקבר"? אומרת לה: לא יהיה זה כבגלגול הקודם, שאת, לאה, נקברת במערת המכפלה, ואילו אני נקברתי בדרך אפרת. הפעם - "ושם אקבר", אקבר בקבר ישראל ולא על אם הדרך.
ועובד, שנולד על ידי רות, היה גלגולו של יהודה בן לאה. ועתה נשים לב: נעמי היא לאה, ויהודה הוא בנה של לאה - נמצא שמי שרות מולידה הוא בעצם בנה של נעמי. וזהו שכתוב "יֻלד בן לנעמי": בן זה הוא באמת בנה של נעמי, שהיא תיקונה של לאה.
ועוד אומר האריז"ל: דע לך שמחלון וכליון היו גלגול של ער ואונן. ולמה נקרא שמו אונן? שהיה אונן על אבלו, וחטאו היה באנינות ובצער, עד שנתגלגל במחלון - ומחלון לשון מחילה, שנמחל לו אותו עוון. וכיצד אנו רואים זאת? שהרי נתקן על ידי בועז, ובזה היה תיקון למה שהיה בגלגול הקודם.
לסיכום:
סופה של המגילה מלמד כיצד הופך הקדוש ברוך הוא את כל מה שנראה חסר ופגום לכלי לגילוי מלכות. העם והזקנים מברכים שלוש ברכות - לאישה, לבועז ולבנים - וכולן מתקיימות במלואן, ומכאן שאל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. רות נלקחת בליקוחין גמורים, ובהשגחה מיוחדת נפקדת מיד; עובד הנולד הוא משיב נפשו של מחלון ומכלכל את שיבת נעמי, והוא הטוב לה משבעה בנים - משבעת הדורות שמפרץ. מאחורי כל זה עומד סוד הנשמות העשוקות: מבנות לוט, מתמר ויהודה, ומרות המואביה - דווקא מן המקומות שנראים אפלים - מוציא הקדוש ברוך הוא את שורש מלכות בית דוד. ובכל שלושת המקומות הכול היה תלוי ברגע אחד, ללמדנו שאין להתמהמה בעשיית רצון ה'. ויהי רצון שיקים לנו ה' את מלכות בית דוד במהרה בימינו, אמן ואמן.