פרק ד' של מגילת רות הוא הפרק שבו כל החוטים נקשרים יחד. בועז עולה לשער, מזמן בית דין, מברר את ההלכה, מסדר את הגאולה ואת הנישואין - ומתוך כל זה נבנית מלכות בית דוד. נלך על סדר הפסוקים, על פי ביאורו של המלבי"ם, ועם דברי חז"ל והמדרשים שנלווים אליהם.
וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר־בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. (א)
יש לפסק את הפסוק נכון: בועז עלה השער וישב שם - ואומרים חז"ל שזה מושב הסנהדרין. כוונתו הייתה לשלוח שליח בית דין שיזמין את הגואל, כדי לוודא באופן רשמי שאין הוא מעוניין לגאול. ובעוד בועז רק מדבר עם הדיינים ואומר להם לזמן את הגואל - והנה הגואל עובר.
כלל גדול מלמד כאן המלבי"ם בלשון הקודש: כל מקום שכתוב "הנה", פירושו דבר חדש שאירע שלא כדרכו. על פי זה מובן מדוע בחלומות תמיד מופיע "והנה": "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", "והנה השמש והירח משתחווים לי". כל דבר שם הוא הפתעה, דבר שלא היה קודם, ולכן הלשון היא לשון התפעלות. כך גם כאן: לא היה דרכו של הגואל לעבור שם, והקדוש ברוך הוא הזמינו פתאום. אומרים חז"ל, אפילו היה בקצה העולם היה הקדוש ברוך הוא מטיסו לשם - כדי שלא יצטער אותו צדיק, ולא ימתין עד שיקראו לו ויזמנוהו, וכדי לזרז את הדבר שיצא ממנו משיח ה'.
במדרש רות רבה אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני גדולי עולם, רבי אליעזר ורבי יהושע. בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה. עד כה ראינו איך כל אחד מילא את חלקו בפאזל להשלמת מלכות בית דוד. אמר הקדוש ברוך הוא: אף אני אעשה את שלי. מה חלקו? דרוש כאן הגואל - ומיד הוא מזמנו. בלי שום זימון מיוחד, מי שלא היה אמור כלל לעבור שם, פתאום מתייצב ומגיע.
"סורה" - אתה מתכוון ללכת בדרכך, ונדמה לך שעברת כאן במקרה; אני מבקש שתסור ותשב, כי יש לי עניין דחוף לסדר עמך. לשון זו מצאנו גם אצל לוט: "סורו נא אל בית עבדכם". על כך דרשו חז"ל "מצאתי דוד עבדי" - היכן מצאתיו? בסדום. שהרי עיקר הצלתו של לוט הייתה כדי שייצאו ממנו רות המואביה ונעמה העמונית. ולכן שאלוהו המלאכים "עוד מי לך פה חתן" - מי כאן החתן הראוי, שממנו עתיד לצאת דוד המלך? השיב להם שאין: "ויהי כמצחק בעיני חתניו". אמרו: אם אין חתן שממנו ייצא, ייצא הדבר על ידי לוט ובנותיו. אותה לשון "סורו נא" שהייתה שם תחילת הגאולה, חוזרת כאן: "סורה שבה פה" - ומכאן תבוא הגאולה.
מבאר המלבי"ם: "פלוני" מלשון פלא, כמו "כי יפליא לנדור נדר", ועניינו בחירת המחשבה ובירורה. הפלאה פירושה לבאר ולפרש. "אלמוני" מלשון קשר, כמו "מאלמים אלומים". כלומר, בועז אומר לו: הגיע הזמן שתפרש ותבאר את דעתך, האם ברצונך לשאת אותה או לא, ונתיר את הקשר ונדע מה בתוכו.
והתרגום מבאר "פלוני אלמוני" - כסוי וטמיר. פלוני מלשון פלא, דבר מכוסה, כמו "כי יפלא ממך דבר" שפירושו יתכסה ממך. אלמוני - טמיר ונעלם. ומהו הקשר למילה אלמוני? או מלשון אלמנה, שאין שם בעלה עליה, וכך האיש הזה אין שם עליו ולא ידוע מי הוא ומה הוא; או מלשון אילם, שאין מבטאים את שמו. ויש שאמרו: אלמנה אף היא אינה יכולה לדבר ולעמוד על שלה.
ומדוע הסתירה התורה את שמו? מפני שהיה צנוע. ובועז אומר לו: עכשיו אין מקום לנהוג בצניעות, אלא אדרבה - עכשיו יש לנהוג בפרסום. שהרי אנו באים לשאת מואביה, ומואביה לכאורה אסורה לבוא בקהל, ורק מכוח הדרשה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" היא מותרת. הלכה זו הייתה עדיין רופפת בידם, ובועז אסף את האנשים כדי לפרסמה. לכן אמר לו: אין כאן מקום להתחבא; צריך לעשות זאת בפרסום, כדי שיתפרסם שאישה מואביה מותרת לבוא בקהל אף שאיש מואבי אסור.
וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ־פֹה וַיֵּשֵׁבוּ. (ב)
לכאורה למה לו עשרה? הרי די היה לומר את הדברים בפני הדיינים שבשער. אלא, כדרשת חז"ל שמביא המלבי"ם, רצה שידרוש בפניהם "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", שהרי הלכה זו עדיין רופפת הייתה בידם. ושואלת הגמרא: וכי אם אין עשרה אין הדבר נדרש? וכי צריך מניין בכל אמירת הלכה? אלא כאותו חכם שכל אימת שרצה לפרסם דבר הלכה היה מכנס מניין ואומר בפניהם - וזה גורם פרסום. באותם ימים לא היה עיתון, ועל ידי שמודיע בפני עשרה הם מפרסמים את הדבר. ובועז רצה שהלכה זו תתפרסם.
ומוסיף המלבי"ם יסוד חשוב: תלמיד חכם שאומר דבר הלכה - תלוי מתי אמרה. אמרה לאחר המעשה, אין מקבלים ממנו; אמרה קודם המעשה, מקבלים. משל למי שעשה מעשה בבשר וחלב, ובאו ואמרו לו שאסור, והוא מחדש הלכה להכשיר - אין מקבלים ממנו, שהרי אמרה לאחר מעשה. אבל אם אמר את ההלכה תחילה, ולאחר שבוע נקלע לאותה סיטואציה ועשה מעשה - מקבלים ממנו, שהרי ההלכה קדמה למעשה. לכן הקדים בועז ולקח עשרה אנשים ודרש בפניהם עוד קודם הגאולה, בשעה שהזכות לגאול ולייבם שייכת עדיין לטוב הקודם לו, והוא אינו נוגע בדבר. לאחר מכן, כשיהיה הדבר נוגע אליו, שוב לא יוכל לדרוש.
וסברה נוספת בחז"ל: ברכת חתנים בעשרה, כמבואר ביבמות, ולכן רצה שיהיו מזומנים שם, שמיד יוכלו לברך במקום בלי שהיות והפסקות.
וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. (ג)
תחילה נבין את עצם עניין הגאולה שבאותם ימים. אין זה הייבום המוכר לנו היום, שהוא רק באח. בזמנם נהגו שני דברים: האחד, קרוב משפחה גואל את הקרקע, וזה מפורש בתורה "או דודו או בן דודו יגאלנו", והטעם שתישאר הקרקע בחיק המשפחה - לא אח דווקא, אלא המשפחה המורחבת, השבט. והשני, אותו קרוב שקנה את הקרקע היה גם נושא את האלמנה, כעין ייבום, כדי שיקום שם המת על נחלתו: הנולד הוא המשך של הנפטר בעל הקרקע, והקרקע נקראת על שמו.
ועתה יש להבין: אם כבר מכרה נעמי, מה יש לגואל לגאול? ועוד, שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים, ואיך אומר לו בועז בהמשך "ביום קנותך השדה מיד נעמי"? לכן מבאר המלבי"ם שאין הכוונה שכבר מכרה בפועל, אלא "מכרה נעמי" - הסכימה למכור, נגמרה דעתה למכור, והרי הוא כמכור. יש לה גמירות דעת למכור את השדה, ובועז אמר לה שתחילה ברצונו לגלות את אוזן הגואל הקודם לו ולהציע לו לקנות.
ומדוע "חלקת השדה", המשמע חלק מן השדה ולא כולה? המלבי"ם מתקשה בדברי האבן עזרא שלא הייתה לאלימלך אלא חלקת שדה, שהרי אלימלך עשיר גדול היה. אלא "חלקת השדה" פירושו שהשדה עומדת להתחלק, מפני שיש כאן שתיים: נעמי אשת אלימלך, שמגיע לה חלק בשדה בעלה, ורות אשת מחלון, שמגיע לה חלק מדין כתובתה, שהרי בעלה נפטר בלא רכוש. לכן פותח בועז ומודיע לו תחילה רק על חלקה של נעמי, ועדיין אינו מגלה לו שזו עסקת חבילה הכוללת גם את חלקה של רות - וזאת יגלה לו רק בהמשך.
וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, אִם־תִּגְאַל גְּאָל וְאִם־לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל. (ד)
לכאורה היה צריך לומר "ואם לא תגאל", שהרי הוא מדבר אליו פנים אל פנים. אלא מבאר המלבי"ם שבועז מספר לו כאן מה אמר לנעמי: כשאמרה לו נעמי שברצונה למכור את השדה, אמר לה שיש את טוב הקודם לו. ועתה הוא פונה אל הגואל ואומר "אם תגאל גאל", ומיד חוזר לצטט את דבריו לנעמי - "ואם לא יגאל", אם הוא לא יגאל אני אגאל. לכן הלשון בגוף שלישי, שהרי הוא מספר את שהבטיח לנעמי.
ויש מוסיפים טעם נוסף: כלפי הצד החיובי אומר לו בנוכח "אם תגאל גאל", אבל את הצד השלילי אינו רוצה לומר לו בפניו, שלא יישמע כאילו יש בו פגם שאינו חפץ לגאול את שדה משפחתו. וכן דרכם בכל מקום, שדבר שלילי אומרים בלשון נסתר, כדרך הגמרא "כמעט מתו אותם אנשים" במקום "כמעט מתנו".
ובועז ממשיך: איני רוצה שנחלתנו תיפול ביד זרים, ולכן אני מגלה את אוזנך שאתה הקודם בגאולה; ואם אינך מוכן - הגידה לי ואדעה, כי אין זולתך לגאול ואנוכי אחריך. והלה משיב מיד "אנוכי אגאל" - שהרי לעת עתה כל שהוא יודע הוא חלקה של נעמי בלבד, ועל חלקה של רות עדיין לא שמע.
וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת־הַמֵּת קָנִיתָ, לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ. (ה)
כדרך המסחר, תחילה אומרים את הדברים הטובים, וקודם סגירת העסקה מודיעים את התנאים: קח בחשבון שאין על כך אחריות, כדי שלא תאמר שלא הודעתי לך. כך בועז: תחילה הציג את חלקת נעמי, וכשהסכים - אמר לו שיש כאן גם את רות.
ודקדק המלבי"ם בשינוי הלשון. תחילה נאמר "חלקת השדה", וכאן "קנותך השדה" - כלומר אין כאן אפשרות לקנות את חלקה של נעמי בלבד, אלא עסקה כוללת של כל השדה. ועוד: חלקה של נעמי נקנה "מיד נעמי", בדרכי הקניין המקובלות, מיד ליד, שזו מכירה גמורה. אבל חלקה של רות נקנה "מאת רות" - לא קניין מיד ליד, אלא על ידי שהוא נושא ומייבם אותה, וממילא השדה שלה נעשית שלו מדין בעלה. לכן שם "מיד" וכאן "מאת": אתה קונה אותה, ועמה בא חלקה בשדה.
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָל־לִי פֶּן־אַשְׁחִית אֶת־נַחֲלָתִי, גְּאַל־לְךָ אַתָּה אֶת־גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא־אוּכַל לִגְאֹל. (ו)
מהו "לגאול לי"? הרי די היה לומר "לא אוכל לגאול". אלא שבועז הודיעו שהקנייה היא "להקים שם המת על נחלתו", כלומר שמכאן ואילך תיקרא השדה על שם מחלון. על כך השיב הגואל: לי איני יכול לגאול. אילו הייתה השדה נקראת מעתה "שדה טוב" - הייתי מוכן; אבל אם תיקרא שדה מחלון, הרי אשחית את נחלתי, שלא תיקרא עוד השדה על שמי.
ולמה חזר ואמר "כי לא אוכל לגאול" פעם שנייה? אומרים חז"ל: מפני שהוא לא דרש "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ולשיטתו, אם יישא את רות, אין הצאצאים מתייחסים אחריו, שהרי היא אסורה לבוא בקהל, וממילא לא תימשך השדה על שמו - וזהו "אשחית את נחלתי", שבניי לא ימשיכו אחריי. לכן כפל את דבריו: הפעם השנייה מחמת חשש האיסור.
עוד הסבר: הגואל חשש מן העונש. מדוע מתו מחלון וכליון? מפני שנשאו מואביות. אמר: אשא את רות, ייוולדו לי בנים, ומה יעלה בגורלם? ימותו כשם שמתו מחלון וכליון? ראה מה עלה באחרית אותם שנשאו מואבית. והסבר נוסף: "פן אשחית נחלתי" - הרי כבר נשוי אני, ולמה לי להכניס צרה לביתי.
ויש כאן תמיהה בפסוק: אם אתה חושש להשחית נחלתך, כיצד אתה אומר לחברך "גאל לך אתה"? הרי זה כמי שמגישים לו כוס ואומר: לא, זה רעיל, שתה אתה בכבוד. וכי הוא אינו חושש? לפי ההסבר שהיה נשוי - מובן: אני נשוי, ואכניס צרה לביתי, ואילו אתה אלמן. אך יש הסבר נוסף: כידוע, כל דין ייבום אינו אלא כשהוא מכוון לשם שמיים. בשני אחים, אם אינו מכוון לשם שמיים אין זה ייבום אלא אף איסור, שהרי אשת אח אסורה עולמית ורק בייבום הותרה. במקרה שלנו אין איסור, שהרי אינו אח, אך כל עניין הקמת שם המת על נחלתו קיים רק כשהדבר לשם שמיים. אמר לו הגואל: אני אדם פשוט, ויש חשש שאשא אותה מחמת ממון או מחמת נוי. אבל אתה, בועז, שופט וגדול הדור, ובפרט שאתה כבר זקן - אצלך אין חשש, וודאי שנישואיך לשם שמיים, ולכן אצלך אין "פן אשחית נחלתי". "גאל לך אתה את גאולתי".
רש"י מפרש "פן אשחית נחלתי" - אשחית את זרעי; הגואל חשש שילדיו ייחשבו מואבים. ושואל הרב מבריסק שאלה עצומה: אתה חושש שמא לא הותרה מואבית לבוא בקהל - אם כן, לך עצמך מותר לשאתה? ומדוע אתה חושש רק על הילדים?
וכעין זה סיפרו על אדם שבא אל החזון איש. אמר לו שהוא גר בחיפה, ובניו מתחילים לגדול, והמקום מלא בדברים שאינם כשורה, והוא חושש; האם לעבור לעיר של שומרי מצוות? אמר לו החזון איש: לילדיך אתה חושש, ומה אתך? וכי אתה מחוסן? אצלך הכול בסדר ואתה יכול להישאר במקום כזה? כך גם כאן: אם היא מואביה - היא אסורה גם לך, ונמצאת נושא אישה באיסור בדיוק כשם שבניך יהיו מואבים.
ומיישב הרב מבריסק על פי המעשה בשאול. לאחר שהכה דוד את גוליית שאל שאול את דואג האדומי "בן מי זה הנער", "בן מי זה העלם" - ודרשו חז"ל ששאל אם הוא מבני פרץ או מבני זרח: מזרח יוצאים שרים, ומפרץ מלכים; כלומר, האם יש בו חשש מלכות. השיב לו דואג: עד שאתה שואל אם הוא הגון למלכות, שאל אם הוא כשר לבוא בקהל, שהרי סבתו מואביה. מיד קם אבנר ואמר: הרי נדרש "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ודואג לא היה קטלא קניא באגמא, אדם גדול היה, והשיב: אם כן אף "לא יבוא ממזר בקהל ה'" תדרוש ממזר ולא ממזרת, שהרי נאמר בלשון זכר. והתווכחו: הרי הטעם הוא "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", ודרך האיש לקדם ואין דרך האישה לקדם. נמשך הוויכוח, עד שבא עמשא בן יתר ואמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי - עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ומיד נסגר הוויכוח.
ושואל הרב מבריסק: מה הועיל ב"כך מקובלני"? הרי יש כאן בית דין; זה למד כך וזה למד אחרת, אתה דורש קל וחומר והוא דורש דרשה אחרת. אלא שלימוד אפשר לבטל, ועל כך בא עמשא בן יתר ואמר: טעות בידכם, אין זה לימוד אלא הלכה למשה מסיני, כך מקובלני. ועל הלכה למשה מסיני אין ויכוחים; הבא פסוקים והבא דרשות - אין מה להתווכח.
ולפי זה מבואר היטב דברי הגואל. אמר לו: אתה מציע לי לשאתה, ואני חושש שמא אין הדרשה "עמוני ולא עמונית" אמת, ושמא היא מואביה לכל דבר. אמרו לו: אין לך מה לדאוג, יש כאן בית דין והם הורו שהיא מותרת. אמר: הרגעתם אותי, לי יש היתר, יש חותמת כשרות. אבל מה יהיה עם הילדים? הרי בעוד שני דורות עשוי לקום בית דין גדול בחכמה ובמניין, שיחלוק על הדרשה ויבטל את הפסק - שהרי על לימוד אפשר לחלוק - ואז יאמרו לבניי: סבתכם מואביה, פסולים אתם לבוא בקהל. וזהו "פן אשחית את נחלתי". רק כעבור כמה דורות, בדורו של דוד, כשבא עמשא בן יתר וקבע שהלכה למשה מסיני היא, נגמרו הוויכוחים לגמרי. אבל בימי בועז עדיין היה הדבר במחלוקת. ולכן אמר: אתה צודק בועז, הבאת עשרה, יש כאן בית דין שדרש, ובשבילי זה בסדר - אבל מה יהיה על בניי אם מחר ידרשו אחרת.
בפרק ד' רואים כיצד ההשגחה משלימה את המלאכה: בועז, רות ונעמי עשו כל אחד את שלו, ואמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי - והזמין את הגואל לשער דווקא באותה שעה. בועז מכנס עשרה מזקני העיר כדי לפרסם ולדרוש "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" עוד קודם שנעשה נוגע בדבר, שכן הלכה הנאמרת לפני המעשה מתקבלת. הוא מציע לגואל את חלקת השדה שנעמי גמרה בדעתה למכור, ומבהיר שהעסקה כוללת גם את חלקה של רות, הנקנה לא "מיד" אלא "מאת" - על ידי נישואין, להקים שם המת על נחלתו. הגואל נרתע: "לא אוכל לגאול לי" - מחשש לשם נחלתו, מחשש האיסור שעדיין לא הוברר, ומחשש לעתיד זרעו; ובכך הוא פינה את הדרך לבועז, שממנו תצמח מלכות בית דוד.