פתיחה
לפנינו המשך פרק ג' במגילת רות: ירידתה של רות אל הגורן, מפגש הלילה עם בועז, והבטחתו לגאול אותה. זהו אחד הפרקים הטעונים ביותר במגילה: מצד אחד מעשה שנראה במבט ראשון כמעשה שאינו לפי כללי הצניעות המקובלים, ומצד שני מדובר בשני צדיקים שכל כוונתם לשם שמיים, ומכאן עתידה לצאת שושלת בית דוד. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, ונשלב את דברי חז"ל והמדרשים.
ותרד הגורן - רמזי הגורן
וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. (ג, ו)
רות ירדה אל הגורן רק לאחר שכולם סיימו את מלאכתם והלכו לבתיהם, והתגנבה שמה בסתר. ודייקו המפרשים: "וַתַּעַשׂ" - שם, בגורן, עשתה ככל אשר ציוותה חמותה, ולא קודם לכן. כלומר את הרחיצה, הסיכה והחלפת הבגדים עשתה רק בגורן עצמו, ולא בעיר, כדי שלא יבחינו בה.
אומרים חז"ל שהגורן בא לרמז שעשתה מעשיה לשם שמיים, ולכן יצאו ממנה צדיקים וחסידים היושבים בחצי גורן - אלו הסנהדרין. וכפי שאנו אומרים על הסנהדרין: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג". "אגן הסהר" - אלו הסנהדרין שהיו יושבים בחצי גורן עגול, כעין סהר, כעין לבנה. "אל יחסר המזג" - זו סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה, שהיא כמו מזיגת היין שהיא שליש, ואף היא שליש מן הסנהדרין הגדולה: תפילה שלא תחסר גם היא.
ועוד רמז יש בגורן: שיצא ממנה דוד, שקנה את גורן ארוונה היבוסי, ועליו נבנה בית המקדש. הרי שבירידתה אל הגורן נרמז שתזכה שמזרעה יקנה דוד את הגורן שעליו ייבנה הבית.
ויאכל בועז וישת וייטב לבו
וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה, וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. (ג, ז)
כך אכן היה: אכל, שתה והלך לנוח. ודקדקו המפרשים בלשון "וייטב לבו" - משמע שעד עתה לא הטיב לבו. ומדוע? מפני שהיה רעב בארץ, ואין ראוי לאדם להשביע את עצמו בשעה שאחרים רעבים. עתה, משנפסק הרעב, יכול היה להרשות זאת לעצמו, ולכן רק אז הטיב לבו. וכיוון ששבע, ישן שינה טובה ולא הרגיש במי ששכב למרגלותיו.
ויש אומרים שכלל לא נרדם, וכלשון הכתוב "וַיָּבֹא לִשְׁכַּב" - בא לשכב ועדיין לא ישן. ומדוע לא חש בה? מפני שרות הייתה בנס רואה ואינה נראית, ועל כך רומז "וַתָּבֹא בַלָּט", לשון "בְּלָטֵיהֶם" שנאמר אצל חרטומי מצרים, לשון כישוף והעלמה. הייתה רואה ואינה נראית, ולכן לא חש בה.
ויחרד האיש וילפת - חצות לילה וניסיון בועז
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. (ג, ח)
מה עניינו של חצי הלילה? דוד המלך אמר "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ". וכיצד ידע מתי חצות? מנגן היה לו - רוח צפונית שהייתה מנשבת ומנשקת במיתרי הכינור, והיה קם ללמוד תורה. ומהיכן התחיל הדבר? מסבא רבא שלו, מבועז, שהיה קם בחצי הלילה לעסוק בתורה.
ואז לפתע ראה אישה שוכבת למרגלותיו - "ויחרד האיש". ומהי אותה חרדה? על יצחק נאמר "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה", ודרשו חז"ל שראה גיהנום פתוחה תחתיו. חרדה עניינה גיהנום, ובאמת אין דבר שראוי להחריד את האדם כמו גיהנום. וממה נחרד בועז? לכאורה מה כל כך נורא, אישה כאן? אלא שראה את הגיהנום נפתחת לנגד עיניו: היצר הרע בא ואמר לו - אתה פנוי והיא פנויה, והיא טהורה, וממילא היא מיועדת לך, שהרי כבר ידעת שהיא קרובת משפחתך ויש לך דין גואל. מה עוד צריך?
אומרים חז"ל: גדול מה שנאמר בבועז ממה שנאמר ביוסף הצדיק וממה שנאמר בפלטי בן ליש. אצל יוסף הצדיק הייתה מצרית, גויה שאסורה עליו, ובני נח גדרו עצמם מן העריות, ועוד שהייתה אשת איש. אצל פלטי בן ליש הייתה אשת איש. וכאן - טהורה, מותרת ומיועדת לו, ואף על פי כן התגבר על יצרו. ולכן נקרא שמו בועז, מלשון עוז, ולכן יצאה ממנו המלוכה - "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ". מי שיש בו העוז להתגבר על יצרו, הוא הזוכה למלוכה.
מכאן הייתה חרדתו - חרדת הדין. ומהו "וילפת"? אמרו חז"ל שנעשה בשרו כראשי לפתות, כלומר נתקשה כולו.
אנכי רות אמתך - ופרשת כנפך
וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ? וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. (ג, ט)
מה כוונתה ב"אמתך"? באה לומר לו: אל תחשוב חלילה שיש כאן פריצות, שבאתי לכאן למקום כזה בשעה כזו. אני אמתך - וכידוע, אדון שיש לו אמה עברייה מצווה לייעדה לו לאישה, ואם לא ייעדה - לבנו ייעדנה, ואם לא נשאה ולא השיאה לבנו - יפדנה ותצא לחופשי. כלומר: כשם שיש קשר מחייב בין האמה העברייה לאדון שצריך לייעדה, כך יש קשר ביני לבינך מצד מצוות הייבום.
ומהו "ופרשת כנפך על אמתך"? כתב המלבי"ם בפשוטו שזו מליצה: כשם שהיונים בשעת זיווגם פורסים כנפיהם על בנות זוגם, כך אתה מצווה כביכול לשאתני לאישה. ועוד רומזת לו בכך שאין זו ביאה המנוגדת למצוות התורה. שהרי מצינו בגמרא באותה זונה שהייתה נוטלת ארבע מאות זוז בשכרה, ובא אותו תלמיד עד המיטה השביעית, וכשבא לפשוט את בגדו טפחו לו ארבע ציציותיו על פניו - הציצית היא שהצילה מביאה אסורה. אומרת לו רות: כאן אין צורך בציצית שתציל, שאין זו ביאת איסור. אדרבה, "ופרשת כנפך" - הכנף והציצית נצרכים כאן, שזו ביאת מצווה. אינך צריך להסיר ציצית מחמת איסור, אלא להפך, יש כאן מצווה.
ועוד פירוש: אדם הנושא אישה פורש חופה על ראשו, ולכן "ופרשת כנפך" רמז לחופה - שתישאני בהיתר ובקידושין.
ואמרו חז"ל: בוא וראה מה בין אשת פוטיפר לרות. זו תפשתו בבגדו ואמרה לו "שכבה עמי", בכוח ובמעשה; וזו אומרת "ופרשת" - אני אומרת לך מה ראוי לעשות, ואתה תעשה זאת מרצונך.
מדוע שלחה נעמי את רות למעשה כזה?
תוכניתה של נעמי הייתה שבועז יראה את רות שוכבת למרגלותיו כאפרוח שנפל מחוץ לקינו, ואז יכמרו רחמיו עליה וירצה לגאלה ולשאתה לאישה. אלא שהדבר טעון הבנה: כיצד נעמי מעמידה את בועז בניסיון קשה כל כך? לכאורה זה מנוגד לצניעות ולכל מה שהיינו מצפים מאישה בדרגתה של נעמי או של רות. ובלי ספק, אילו בועז לא היה עומד בניסיון - היה נכשל. מה פתאום עשתה כדבר הזה?
אומר האר"י הקדוש יסוד חשוב מאוד, שפותר שאלות רבות: כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להוציא נשמה גדולה וקדושה מן העולמות העליונים ולהורידה לארץ, הסטרא אחרא מעכבת. מדוע? ראשית, ככל שהנשמה גדולה יותר, יניקת הסטרא אחרא ממנה גדולה יותר. שנית, הסטרא אחרא חוששת שאם נשמה כזאת תרד לעולם היא תעשה מהפך שלם ותמגר אותה. לכן היא עושקת את הנשמות הללו ואינה מניחה להוציאן.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? מרמה כביכול את הסטרא אחרא ומוריד את הנשמה במקום טמא ומאוס. אברהם אבינו - אצל מי נולד? אצל תרח עובד עבודה זרה, ומצב אמו בשעת ההיריון היה בטומאה, רחמנא ליצלן. אומר הקדוש ברוך הוא: יש נשמה גדולה, ויש לי מקום להורידה. והסטרא אחרא אומרת: כאן בסדר, מאדם שקוץ ועובד עבודה זרה ומאישה בטומאה - מה כבר יכול לצאת? הנשמה הזאת לא תצא מידינו, תישאר אצלנו לנצח.
ונדע שככל שהנשמה גבוהה יותר, כשם שהיא יכולה לחולל מהפכים לטובה, כך ניתן לחולל בה מהפכים עצומים לרעה. לעשיו הייתה נשמה לא פחות גדולה משל יעקב. למדו באותו חדר, באותו תלמוד תורה, והכל היה אותו דבר. יעקב נעשה ראש לעם ישראל, ועשיו נעשה ראש להר שעיר וראש לאדום. נשמה גדולה פירושה פוטנציאל גדול, ומה עושים איתו - זה כבר תלוי באדם. אגב, עשיו היה אדמוני, והיה יכול להיות בדיוק כמו דוד המלך שאף הוא היה אדמוני, אלא שהוא בחר לקחת זאת למחוזות אחרים, ויצא מזה מה שיצא.
ולפי זה, אומר האר"י, תבין מדוע פעמים רבות דברים נקיים יוצאים ממחוזות מלוכלכים. ומי שעוקב אחר שושלת בית דוד רואה זאת לכל אורך הדרך. כיצד התחילה השושלת? בבנות לוט - אין לך דבר משוקץ מזה, שאדם אוכל כביכול מבשרו, דבר שאפילו בין האומות נחשב בזוי ומאוס. מזה נולד מואב, וממואב יצאה רות. אחר כך יהודה - כיצד הוליד את פרץ? בתמר שישבה על אם הדרך, ואמר "הבה נא אבוא אליך", והיא אומרת "מה תתן לי". גם זה מעשה שאינו נקי לכאורה. אחר כך בועז מוליד את עובד - וגם זה נעשה בצורה שנראית לכאורה לא נקייה. אחר כך דוד המלך: ישי הוליד אותו כשסבור היה שזו שפחתו, וחשדו בדוד שהוא בן ממזרת, שהרי כלל לא ידע שאשתו היא המעוברת ממנו. ואחר כך דוד מוליד את שלמה מבת שבע, ואף שם המעשה לא היה סטרילי לגמרי. לכל אורך הדרך, בהוצאת שושלת בית דוד, אתה רואה דברים שאינם מתאימים לדרגה הגבוהה והקדושה שהיינו מצפים לה.
וכך גם כאן. נעמי הבינה זאת, ואמרה: כאן הדבר חייב לבוא בדרך עקלתון, שהרי מכאן אמורה לצאת הנשמה הגדולה של שושלת בית דוד. לכן שלחה את רות אל הגורן בדבר שנראה כאילו אינו חלק ואינו ישר לגמרי, כדי שמתוכו תצא מלכות בית דוד.
ומהו "כי גואל אתה"? רות ונעמי מבקשות עתה למכור את נחלת מחלון, וכתוב בתורה "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". אומרת לו: אתה הגואל שאמור לקנות את השדה - אם כן קנה גם אותי לאישה, ועל ידי זה ייזכר שם המת על נחלתו, ויאמרו האישה הזאת היא אשת מחלון. ונדע שאין זה דין תורה, שהרי מן התורה דין ייבום נוהג באח בלבד, וכאן אין דין ייבום. אלא מנהג היה בזמנם, שגם הקרוב היה יכול לעשות כן כדי להקים שם המת על נחלתו וכדי לקבל את נחלתו.
ברוכה את לה' - היטבת חסדך האחרון מן הראשון
וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר. (ג, י)
"ברוכה את לה'" - אני רואה שכוונתך לשם שמיים. "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" - מהו החסד הראשון ומהו האחרון? החסד הראשון הוא מה שעשית עם בעלך, שנישאת לאדם מזרע ישראל. אלא ששם בחרת בבחור, וכאן היטבת - שבחרת בזקן. בן כמה היה בועז? יש אומרים בן שמונים, ויש אומרים בן ארבע מאות. גם שמונים הוא גיל מכובד דיו כדי שאישה צעירה לא תחפש שידוך כזה, ואת בכל זאת עושה כן - סימן שכוונתך באמת לשם שמיים. והחסד האחרון הוא מה שאת רוצה לעשות עתה עם נפש בעלך, עניין הייבום: שאת דואגת לנפשו אף שכבר אינו בחיים, ואינך הולכת אחרי הבחורים "אם דל ואם עשיר". שהרי אפילו בחור דל עדיף בעיני אישה מזקן עשיר - מה יש לה מן הזקן? וכל שכן שאת הרי יכולת למצוא גם בחור עשיר, שהרי יפה את, ולא היה לך שום אילוץ לשאת דווקא דל. ומכך שאת באה לקחת אדם זקן - ניכר שרצונך לעשות בזה חסד גמור.
ויש עוד הסברים בחסד הראשון: יש אומרים שהוא הגיור שהתגיירה, ועתה, שאת רוצה להקים שם המת על נחלתו, זה חסד גדול אף מעצם הגיור. ויש אומרים שהחסד הראשון הוא החסד שעשתה עם חמותה שכלכלה אותה. ויש אומרים שהוא החסד שעשתה עם בעלה, שקברה אותו ודאגה לתכריכיו, אף שלא הייתה חייבת, שהרי ראינו שוויתרה על כתובתה.
ואומרים בדרך צחות: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" - מצווה גוררת מצווה. אדם שעשה מצווה, היא גוררת אחריה מצווה נוספת. אומר לה בועז: אם את עושה חסד עתה, ממה זה נובע? מכך שגם בעבר עשית חסד, והחסד ההוא גרר את זה. וזהו "חסדך האחרון" - מהיכן הוא נובע? "מן הראשון".
אל תיראי - כי אשת חיל את
וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ, כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. (ג, יא)
"ועתה" - אם את רואה שאיני מוכן לקחתך לאישה מיד, אל תביני שאני דוחה אותך בקש, אלא שדווקא עתה, מיידית, איני יכול. מדוע? מפני שיש גואל נוסף הקודם לי בקרבה משפחתית, ולכן אשהה את העניין. "אל תיראי" - אל תחששי שאני דוחה אותך בקש; אין לך מה לחשוש, אני אדאג שתגיעי לייבום, אלא שיש מי שקודם לי ומוטל עליי לפנות אליו תחילה. "כל אשר תאמרי אעשה לך" - כל בקשתך אני מבטיח לקיים, גם "ופרשת כנפך על אמתך": אם הוא לא יסכים, אעשה זאת אני.
ועוד אומר לה: אל תחששי שמחר או מחרתיים, כשאשוחח עם אנשים, יאמרו לי מה אתה מחפש אצל גיורת, אינה בדרגתך ואינה ברמתך - ותשתנה דעתי. מדוע אין לחשוש? "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". כולם יודעים שאת אשת חיל, ואין מי שינסה להניאני מלשאתך. כלומר, אל תחששי שהעיכוב יגרום לביטול; עיכוב אמנם חייבים לעשות, שכן יש מי שקודם לי.
ועוד אומרים שרמז לה שממנו וממנה תצא מלכות בית דוד: היא "אשת חיל", ועליו נאמר "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל". ענבי הגפן בענבי הגפן - שניהם בני חיל.
וגם יש גואל קרוב ממני
וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי (אם) גֹאֵל אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. (ג, יב)
אומר לה: אמנם כן, גואל אנוכי, אני מסכים שאני גואל, אבל יש גואל קרוב ממני. ומיהו? אומרים חז"ל: שלמון, אלימלך וטוב - אחים היו. טוב קודם לבועז, שכן טוב הוא אחיו של אלימלך, ובועז הוא בנו של שלמון, כלומר בן אח. ונמצא שהדוד קודם לאחיין, ולכן "יש גואל קרוב ממני".
ונשים לב לדיוק בפסוק: "כי אמנם כי אם גואל אנוכי" - המילה "אם" כתיב ולא קרי. ומדוע? מפני שבסופו של דבר הוא אכן היה הגואל, והרי זה כמו התנבא ולא ידע מה שהתנבא. בדיבורו הכניס ספק: "אם גואל אנוכי", אולי הלה יסכים. אבל בקריאה נשאר "כי גואל אנוכי" בלי "אם" - בסופו של דבר אני אהיה הגואל.
ליני הלילה - השבועה ליצר
לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה', שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. (ג, יג)
אומר לה: ליני כאן עד הבוקר, ואז אוכל לדבר עם טוב. ומדוע ביקש שתלין? מפני שאותו דור היו פרוצים בעריות, ואם ישלחנה עתה לבדה חלילה יפגעו בה. ומדוע לא ליווה אותה בעצמו? כדי שלא יחשדו בהם שהאישה הייתה מזומנת לו בגורן. אם כן, מחד גיסא אי אפשר לשלחה בלא ליווי, ומאידך גיסא אי אפשר ללוותה - ולכן הברירה היחידה "ליני הלילה".
"אם יגאלך טוב יגאל" - שלו משפט הבכורה. "ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי ה'" - הריני נשבע לך שאגאלך. ובסוף: "שכבי עד הבוקר" - היא רצתה לקום ממשכבה למרגלותיו, ואמר לה: שכבי, איני חושש שיסיתני יצרי לבוא עלייך באיסור, מפני שנשבעתי ליצרי. ונמצא שהשבועה "חי ה'" חוזרת על לפניה ועל לאחריה: על לפניה - "וגאלתיך אנוכי, חי ה'", הריני נשבע לגאלך אם הוא לא יגאל; ועל לאחריה - "חי ה', שכבי עד הבוקר", אין לך מה לחשוש, שכן נשבעתי ליצרי שלא לעבור עבירה זו.
ניצוץ השל"ה הקדוש
מובא בספר "אבות הראש" לרבי חיים פלאג'י בשם הרב המגיד, שאמר לרבי שמואל מאייזנשטט: במה שכתוב "ויחרד" ו"וילפת" רמוז שיצא מבועז קרי באותה שעה, וזה רמוז בדברי חז"ל שנעשה בשרו כראשי לפתות - לפת הוא דבר קשה, ורמזו לנו שנתקשה ויצא ממנו קרי. ומאותו ניצוץ יצא השל"ה הקדוש. וכידוע כותב האר"י ז"ל בכמה מקומות שניצוצות הקרי מעולים יותר, וניצוצות הקרי של אדם הראשון היו בדרגה גבוהה ממה שהוליד בפועל, ואין כאן המקום להסביר מדוע.
והדבר רמוז במגילת רות עצמה. כל פסוקי המגילה מתחילים באות ו' - "ועתה כי אמנם", "ותשכב", "ויאמר", "ותבוא" וכן הלאה. חוץ מפסוקים אלו: "יתן ה'", "שובנה בנותיי", "הלהן תשברנה", "באשר תלכי", "אני מלאה הלכתי", "עינייך בשדה", "ישלם ה'", "ליני הלילה". וראשי התיבות שלהם: ישעיה ב"א"ל - ישעיה בן אברהם לוי, הוא השל"ה הקדוש, רבי ישעיה, שאביו נקרא אברהם ומשפחתו הלוי. ועניין זה מובא גם בספר "מלוא העומר" למהר"ל צונץ.
ותקם בטרם יכיר איש את רעהו
וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר, וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן. (ג, יד)
אפשר לומר בדרך רמז: כפי שראינו, "מרגלותיו" בא לרמז על חליצה, ו"ותשכב" רומז לנישואין. רות אמרה לו: או חליצה או נישואין. וכיוון שעדיין לא היה ברור מה יהיה, נכתבו שניהם יחד - "ותשכב מרגלותיו": ייתכן שיהיה "ותשכב" וייתכן שיהיה "מרגלותיו", עדיין איני יודעת.
"ותקם בטרם יכיר איש את רעהו" - קמו כשעדיין הייתה חשיכה. "ויאמר אל יוודע כי באה האישה הגורן" - למי אמר? לנערו, שהגיע אז למלאכתו, שלא יגלה לשום אדם שאישה הייתה בגורן בלילה. יניחו לבריות לחשוב שהייתה עם נערותיו, באה מן השדה ולנה שם. ויש אומרים שלא לנער אמר זאת, אלא כנשיאת תפילה: יהי רצון שלא ייוודע שבאה האישה הגורן, שאם ייוודע יצא מזה חילול השם.
הבי המטפחת - שש שעורים
וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ, וַתֹּאחֶז בָּהּ, וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר. (ג, טו)
ביקש ממנה את מטפחתה כדי לתת בתוכה מזון כדי סעודה לה ולחמותה. וכמה נתן? "שש שעורים" - הכוונה שישית הסאה, שהיא קב. שכן דרכם הייתה לחלק כל מידה גדולה לשש, כלשון "וְשִׁשִּׂיתֶם אֶת הָאֵיפָה", והמידה הזאת נקראת "שש". ולמה עשה כן? מלבד הצורך במזון, גם כדי להסיר ממנה חשד, שיראו שהיא חוזרת עם תבואה וידעו שלצורך מזונות באה.
ויש בפסוק כתיב "הָבָה" - בלשון זכר, ובכמה ספרים כך מופיע. והטעם: דיבר עמה בלשון זכר כדי שלא יבינו בחושך שאישה עומדת שם.
והכמות: שישית הסאה, קב, כשש מאות ושבעים גרם. האם זה הרבה או מעט? נזכור שבסיבוב הראשון לקטה כשנים עשר קילו, וכאן הוא נותן רק כשש מאות ושבעים גרם. מדוע כל כך מעט? תכף נסביר.
ונשים לב לרמז: "הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ" - סופי התיבות של "המטפחת אשר עליך" הן ת', ר', כ', אותיות כת"ר. רמז לה שתזכה ויצאו ממנה חובשי כתר מלכות; לא מטפחות, אלא כתר מלכות.
מי את בתי
וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי, וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ. (ג, טז)
בועז ליווה אותה בדרך, וכשהגיעו אל העיר נפרדו דרכיהם, ורות הלכה אל חמותה לבדה. "ותאמר מי את בתי" - כיוון שגם כשהגיעה עדיין לילה היה, ולא ניתן היה להכיר. כלומר: מי דופק בדלת, האם זו בתי? "ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש" - שנשבע לה שבכל אופן תיגאל, בין על ידי טוב ובין על ידו.
ויש מסבירים "מי את בתי" בדרך אחרת: שואלת אותה באיזה מצב רוח את? האם את במצב של תקווה או במצב של משבר? מה עובר עלייך, איך הלך הדבר - האם הוא באמת מוכן לגאלך, או שאת רואה שהעניין לא יביא לגאולה?
שש השעורים האלה נתן לי
וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי, כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ. (ג, יז)
לכאורה מה צריך להוסיף "כי אמר אליי אל תבואי ריקם אל חמותך"? הרי פשוט שנתן לה לפרנסה. אלא שלא כל כך פשוט: היה מקום לחשוב שנתן לה את זה ככסף קידושין. לכן מקדימה ואומרת: אל תטעי לחשוב שאת שישית האיפה הזאת נתן לי ככסף קידושין; לא, אלא אמר לי במפורש שאין אלו קידושין - "אל תבואי ריקם אל חמותך", כדי שיהיה לנו מה לאכול.
שבי בתי עד אשר תדעין
וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר, כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם. (ג, יח)
מנין הייתה כל כך בטוחה שיסיים את הדבר עוד היום? שני הסברים. ביאור אחד: הכירה את בועז וידעה בצדקותו, וידעה שהצדיק זריז במצוות. כיוון שיש כאן דבר מצווה, ידעה שלא יניח את הדבר למחר ולמחרתיים, אלא ימהר לסיימו.
אבל המלבי"ם, כדרכו, רואה עומק נוסף בפסוק. כמה מזון שלח לה? כשש מאות ושבעים גרם. האם זה יותר מארוחת בוקר וצהריים? בקושי. ומה תאכלנה מחר ומחרתיים? אם היית אצלו והוא רוצה בך, שיתן לך ארבעה־חמישה קילו! מדוע נתן כל כך מעט? אומרת לה נעמי: מכאן אני מסיקה שלא תישארי עוד לבד. עוד היום את הולכת להינשא לו. כיצד אני רואה זאת? מכך שהביא כמות מועטת כל כך, שבקושי מספיקה להיום - סימן שאין לו תוכניות מעבר להיום, וזה היום האחרון שאת נזקקת לצדקה, שכן בערב כבר תהיי נשואה לו. וזהו "שבי בתי עד אשר תדעין איך ייפול דבר, כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" - מן המזון המועט שהביא לך, רק כדי היום, אני מבינה שיסיים את הדבר היום.
ובאמת אומרים שניצנצה בה רוח הקודש. "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" - בדרך רמז, ידעה כביכול שברגע שיישא אותה ימות. וכך אכן היה: באותו לילה שנישאה ונפקדה רות, באותו לילה נפטר בועז. נמצא ש"כילה הדבר היום" כולל את שניהם: היום יסתיים הדבר, וכביכול גם האיש עצמו יסיים.
לסיכום:
בפרק זה ראינו כיצד רות יורדת אל הגורן בסתר, עושה ככל אשר ציוותה חמותה, ובועז מתעורר בחצות הלילה וניצב בניסיון הקשה ביותר - אישה פנויה, טהורה ומיועדת לו, והוא מתגבר על יצרו ונשבע ליצרו, ובכך זוכה לשם "בועז" מלשון עוז, ולמלכות היוצאת ממנו. רות מצדה אינה נוהגת כאשת פוטיפר אלא מבקשת בלשון עדינה "ופרשת כנפך" - חופה, מצווה והקמת שם המת על נחלתו. ולמדנו מן האר"י הקדוש שכל דרכה של שושלת בית דוד לבוא בדרך עקלתון, כדי להערים על הסטרא אחרא ולהוציא נשמה גדולה לעולם. בועז מבטיח, נשבע, שולח מזון מועט המרמז שהעניין ייגמר עוד היום, ונעמי בחכמתה וברוח קודשה קולטת מכך שהדבר יגיע לידי סיום בו ביום.