פרק ג' פותח בתוכניתה של נעמי להביא את רות לגאולה. הפרק הקודם נחתם בכך שרות דבקה בנערות בועז ללקט "עד כלות קציר השעורים וקציר החטים ותשב את חמותה", ומיד עולה השאלה: אם לנעמי יש תוכנית מגובשת כיצד לדאוג לגאולת השדה ולגאולתה של רות, ולהביא למצב שהמת יקום על שם נחלתו - מדוע היא ממתינה כל כך הרבה זמן? הרי נראה בהמשך שדי היה בעיכוב קל נוסף וכל העניין היה מתבטל.
התשובה, כפי שביארנו, היא שההמתנה הייתה הכרחית: שלושה חודשי הבחנה. אף אישה איננה נישאת מיד - לא אלמנה, לא גרושה וגם לא גיורת - אלא לאחר שלושה חודשי הבחנה, כדי לוודא שאיננה הרה. אין אנו רוצים ליטול סיכון שמא היא מעוברת בזרע פסול, שהרי הזרע שהתעברה בו קודם לכן הוא זרע של גוי, ויש ליצור הבחנה ברורה בין זרע פסול לזרע כשר. בזה מתיישב כל "העיכוב" שבסוף הפרק הקודם.
וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ.
"מנוח" פירושו בעל, ומקור הדבר במה שנאמר "ומצאן מנוחה אשה בית אישה", ודרשו חכמים: אין לאישה מנוחה אלא בבית בעלה. ואין הכוונה למנוחה פיזית - שהרי אישה תאמר לך שדווקא בבית בעלה יש לה רק עבודה: לבשל, להכין, לכבס, ואין לה מנוחה כלל. הכוונה היא לשלוות הנפש. המקום שבו אישה חשה שהגיעה לחוף מבטחים, לשלווה פנימית, הוא בית בעלה, ולא מן הבחינה הגשמית.
ומהי ההדגשה "אשר ייטב לך"? מבאר המלבי"ם: יש מצב שבו יש לאישה "מנוח", אבל הבעל אינו שומר תורה ומצוות - ואז לא תהיה לה טובה נפשית אמיתית, שהרי הטובה האמיתית היא הטובה הרוחנית. לכן אומרת לה נעמי: אבקש לך מנוח שיהיה בו גם טוב אמיתי, אדם מעולה מן הבחינה הרוחנית, ואז תהיה טובתך מושלמת.
והדברים כמו שאמרו חכמים באותה אישה שנישאה לתלמיד חכם והייתה קושרת לו תפילין, ולאחר מכן נישאה למוכס והייתה קושרת לו קשרי מוכסין. כשהייתה נשואה לעבריין - סייעה לו בעבריינותו; וכשהייתה נשואה לתלמיד חכם - סייעה לו בלימודו ובענייניו. האישה מתחברת אל המקום שאליו תשים אותה. לכן אומרת נעמי: אני אחבר אותך למקום רוחני טוב, כדי שתהיה לך שם טובה רוחנית אמיתית.
יש לשים לב: נעמי פותחת "בתי", ולכאורה הייתה צריכה לומר "כלתי". מבארים המפרשים: שלא תחשוש רות שמא נעמי רואה לפניה אדם עשיר שיבטיח לה פרנסה, ולכן היא משדכת לו את רות משום שהדבר משתלם לה - שיהיה מי שיפרנס אותה. שאז יוצא כביכול שנעמי אינה עושה זאת לשם שמיים ולא לטובת רות, אלא מחפשת את טובתה הפרטית. לכן היא אומרת "בתי": וכי יעלה על הדעת שבן או בת יחשדו בהוריהם שהם משדכים להם מישהו לטובתם הפרטית, אפילו שלבן יהיה מזה רע? לא יעלה על הדעת. אומרת לה נעמי: אני עושה זאת כאם לבת. איני משדכת אותך כחמות, אלא כאם, את בת לי - ולכן ודאי שאני מבקשת רק את אשר ייטב לך.
וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה.
"מודעתנו" - הוא מודע לנו, כלומר קרוב משפחתנו, מגואלינו. וההמשך "אשר היית את נערותיו" בא לומר: כשתרדי אל הגורן, לא יחשוד בך איש שיש כאן דבר שאינו נקי. שהרי לכאורה מה לאישה בגורן בשעה שאין זה זמן הקציר ואין אוספים תבואה? אלא ראשית, הוא קרובנו, ודרכם של קרובים להגיע בשעת זריית הגורן, שהיה זה זמן של שמחה, ולעיתים אף עשו משתה. ושנית, היית עם נערותיו, ומי שיראה אותך יחשוב שבאת לבקר את הנערות שלא ראית מזמן הקציר - יראה בזה ביקור נימוסין. ובשעת הזרייה הנערים והנערות עוסקים במלאכה ונמצאים שם, ואל תחששי שיחשדו בך: תאמרי שבאת לראותו מצד שהוא קרובנו, ותאמרי שבאת לפגוש את החברות שהיו עמך בשעה שליקטת.
"הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה" - ולכן גם את תבואי בלילה. ומדוע זרה בלילה ולא ביום? מבארים המפרשים שהדור היה פרוץ בגזל, ואילו היה זורה ביום היה חשש שבלילה יבואו ויגנבו. ועוד, בלילה אין השמש קופחת על ראשו, והרוח טובה יותר - והרי הזרייה מצריכה הגבהה וזריקה של התבואה עם המוץ לאוויר, שהרוח תזרה את המוץ והגרעינים ישובו וירדו. נמצא שהלילה הוא הזמן המוצלח יותר. ובתום הזרייה לא היה שב לביתו, שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה, ולכן היה נשאר לישון בגורן.
ועוד ביאור ב"בועז מודעתנו": אין הוא כדרכם של העשירים, שכאשר אדם עולה לגדולה שוב אינו מכיר את קרוביו ואינו זוכר אותם. אומרת לה נעמי: בועז אינו נוהג כך, הוא "מודעתנו" - את רואה שהוא מכירנו, אף שהוא עשיר ואנו בעניות גדולה.
ובדרך זו אפשר להבין את הכתוב ביובל: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". ולכאורה מה עניין "אל משפחתו", וכי עזב אדם את משפחתו עד היובל? הפשט הוא שקרוביו גרים סביב האחוזה, וכשחוזר לאחוזתו חוזר גם לחיק המשפחה. אך ראיתי הסבר נפלא: כשאדם עני - אין לו קרובים, אין לו משפחה, אין לו איש. מכרת את שדך ונעשית דלפון - אינך מכיר אף אחד ואף אחד אינו מכיר אותך. אבל כשתשובו ביובל איש אל אחוזתו, אל תדאג - ממילא "ואיש אל משפחתו תשובו": פתאום תראה כמה קרובים וכמה משפחה גדולה יש לך, וכולם מזמינים אותך לחתונות ולשמחות. משנעשית בעל ממון, פתאום מתברר שיש לך גם משפחה.
וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
עיקר ההכנה הוא ברחיצה, בסיכה ובבגדי שבת. ומניין שמדובר בבגדי שבת? מלשון "שמלותיך". מבאר המלבי"ם ש"שמלה" היא בגד חשוב, בגד יקר, להבדיל מ"בגד" ו"לבוש" בלשון הקודש, שהם בגדים פשוטים יותר.
ודקדק המלבי"ם: מדוע לא אמרה לה מתי תלבש את הבגדים? מפני שסמכה על חוכמתה והבנתה, ואכן נראה בהמשך שהלבישה הייתה מאוחר יותר. וזהו "ושמת שמלותיך עליך" - מה פשר הלשון הזו? וכי אומרים לאדם "שים את החולצה עליך" ולא "התלבש"? אלא אומרת לה נעמי: אל תתלבשי עדיין. אם תצאי מן הבית בבגדים חשובים ומפוארים ביום חול, יחשדו בך ויאמרו לאן זו הולכת. לכן "שמת עליך" - על הכתף, ורק כשתרדי לגורן שם תתלבשי באותם בגדים מיוחדים, ולא קודם לכן.
"וירדת הגורן אל תיוודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות" - תרדי לגורן ותמתיני שם עד שילכו כל הפועלים, שהרי את זקוקה לשיחה פרטית בינך לבין בועז. זו הייתה המגמה: שתיפגש עמו ביחידות, ובועז יראה את מצבה, יכמרו רחמיו עליה וייקח אותה לאישה. ולכן "אל תיוודעי לאיש" - לא לו ולא לפועלים, שיחשבו שהלכת לביתך ולא יידעו שאת מסתתרת בתוך הגורן.
ומהו "עד כלותו לאכול ולשתות"? זו עצה ידועה שאומרים לכל אישה ההולכת להינשא: כל מה שאת רוצה לומר לבעל - אמרי לו אחרי האוכל. לפני האוכל הוא פשוט אינו שומע, וחבל שתדברי. תני לו קודם שיאכל, ואז לאט לאט נפתחות האוזניים. ואנו רואים שכך היה מקדמת דנא: אל תיוודעי לאיש עד כלותו לאכול - תני לו לאכול היטב, ורק אחר כך ספרי לו על כל הבעיות ועל כל מה שאת צריכה, שאז שמיעתו מתחדדת.
וחז"ל דורשים את הפסוק לעניינים נשגבים יותר. "ורחצת" - רחצי עצמך מטינוף עבודה זרה, והתנערי מאותם מנהגי גויים שאולי עדיין דבקו בך. ו"וסכת" הוא דבר נוסף: הרחיצה היא הוצאת הלכלוך ממני, ואילו הסיכה היא דבר שאני שם עליי, שאני נוטל על עצמי. ומה נוטלים על עצמי? דורשים חז"ל: אלו מצוות וצדקות, שתקבל על עצמה לדקדק ולהיזהר בהן.
"וירדת" - בדרך רמז אומרת לה נעמי: מזהירה אני אותך שגם לאחר שתינשאי לבועז תיזהרי לנהוג בצניעות ובענווה, ולא ירום לבבך על שנישאת לאדם חשוב - שהרי אמרו חז"ל שבועז הוא אבצן, שהיה שופט. ולכן "וירדת". אך שימו לב שהכתיב הוא "וירדתי" והקרי "וירדת", ומבארים ש"וירדתי" בא לומר: גם זכותי תרד עמך ותלווה אותך, כביכול אני יורדת עמך.
וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ, וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.
אומרת לה נעמי: בועז ודאי לא ישכב בשדה, אלא ילך לשכב בגורן, שהוא מקום מקורה ומוקף מחיצות. לאחר שתסתתרי שם, תזהי פחות או יותר את המקום שבו הוא עתיד לישון, ולשם תבואי.
אלא שיש להבין: מהו "וגלית מרגלותיו ושכבת"? לא היה פשוט יותר לומר "ותשכבי שם"? ברור שיש כאן פנימיות. המלבי"ם מבאר שהייתה כאן בושה, ודבר זה מובן מאליו - שאין דרכה של אישה לתבוע בפה להינשא. אומנם היום, לצערנו, שערי בושה ננעלו, והאישה נושאת את הבעל, ואף מגרשת אותו, וגם עונדת לו את הטבעת תחת החופה, והעולם התהפך. אבל עולם ישר הוא שדרך האיש לחזר אחר אבידתו, האיש מחזר אחר האישה, וההצעה באה מן האיש. וכאן הייתה בושה שרות היא היוזמת, כביכול היא באה ואומרת לו: אולי תישא אותי לאישה. אין זה דרך ארץ ואין זה כבוד. לכן אמרה לה נעמי: חייבים לעשות כאן בדרך של רמז.
מהו אותו רמז? אומרים המקובלים שהוא נעוץ במצוות הייבום. נסביר בקצרה כיצד הייבום פועל: אישה שבעלה נפטר ואין לה ממנו בנים או בנות נופלת לייבום לפני אחי הבעל. אחי המת נושא אותה לאישה ומוליד ממנה ילדים, והילד הנולד - זהו אחד המקרים הבודדים שבהם אנו יכולים לומר בוודאות מיהו הגלגול: זהו גלגולו של הנפטר, "יקום על שם המת". ואגב, אין מצווה לקרוא לו בשמו של המת, וזו טעות; "יקום על שמו" פירושו שזהו הוא, המת התגלגל כאן. אומר הפלא יועץ שלכן טוב שאם נעשה ייבום, יספרו לילד כשיגדל מה היו חסרונותיו של הנפטר, כדי שידע לתקנם. נמצא שהייבום מוריד לעולם את הנשמה שיצאה ממנו בלא תיקון, כדי שיהיה לה תיקון כאן.
ואם אינו רוצה לייבם - עושים חליצה. האישה רוקקת בפניו, ואין הכוונה על לחייו אלא מול פניו על הקרקע, ולאחר מכן חולצת את נעלו ואומרת: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ונקרא שמו "בית חלוץ הנעל". ויש נשים נבערות, בפרט בעלות תפיסה פמיניסטית, המתייחסות לאקט הזה כהשפלה לאישה - וזו טיפשות גמורה, שהרי בתורה מפורש שזהו ביזיון לאיש, שאומרים עליו שיש בו גנאי גדול על שלא הקים את בית אחיו.
למעשה היום אין עושים ייבום, שכן הייבום מצריך כוונה נטו לשם שמיים. ואם נטל אותה גם מפני שהיא יפה, וגם מפני שאחיו הותיר ירושה נכבדה ווילה נאה, ושאר סיבות - הרי זה כפוגע בערווה, שהרי גיסתך אסורה עליך, ולא הותרה אלא לשם קיום המצווה; וכשאין הכוונה נטו לשם מצווה, חוזרת להיות גיסתו האסורה עליו. ונחלקו פוסקי אשכנז וספרד אם אדם המבקש היום לייבם לשם שמיים רשאי לעשות כן: האשכנזים נוהגים בזה איסור, והרב עובדיה יוסף כותב ומביא ראיות מפוסקים רבים שהספרדים נהגו בזה היתר, ואם יודע בעצמו שכוונתו באמת לשם שמיים יכול לייבם, אף שהיום אין נוהגת מצוות ייבום.
ועתה, לאחר שהבנו את הפעולה, יש להבין את הטעם: מה עניין הרוק, מה עניין הנעל, ומהו "בית חלוץ הנעל"? כידוע, הנעל ביהדות מסמלת את הגוף; הרגל מסמלת כביכול את הנשמה, והנעל את הגוף. ולכן כשרצה הקדוש ברוך הוא לומר למשה רבנו שמעתה עליו להתקדש ולפרוש מן האישה, אמר לו: "של נעליך מעל רגליך" - התפשט מן הגשמיות, שכן מעתה אדבר עמך באופן קבוע. ואילו יהושע לא נדרש לאותה דרגה והיה מותר לו לשוב לאשתו, ולכן אצלו נאמר "של נעלך מעל רגלך" בלשון יחיד - אין אתה נדרש כמשה להתפשט לגמרי מן הגשמיות, אלא נעל אחת בלבד, לרמז על העניין. וכן ביום הכיפורים, כשאנו נמשלים למלאכי השרת, אנו הולכים יחפים - שהנעל היא בחינת הגוף, ואנו מתפשטים כביכול מן הגוף.
וצריך לדעת שלאחר שאדם נפטר ולא הותיר בנים, רוחו מקשקשת במעיה של האלמנה שנותרה, ואינה יכולה לצאת, ויש לו מזה עוגמת נפש גדולה מאוד, שאין רוחו מגיעה לתיקונה - אלא אם כן נעשה ייבום ותיוולד בוולד הנולד, או שתיעשה חליצה. ו"חליצה" כשמה כן היא: לא חליצת הנעל בלבד, אלא חליצת הנשמה מגוף האישה. שכן אומר הזוהר: "כד עאיל בר נש על איתתא יהיב בה חד רוחא" - כאשר האדם בא על האישה הוא נותן בה חלק מרוחו, וזה בביאה הראשונה. וזהו שאמרו "אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", שבביאה ראשונה נותן בה רוח אחת מעצמו. ואותה רוח אינה יוצאת אלא אם כן נולדו לו בנים; ואם לא נולדו, נשארת אותה רוח שם, וכשהוא נפטר נפרד ממנו אותו חלק מרוחו, ויש לו בזה עוגמת נפש.
לכן כשהוא מייבם אותה, הנפש באה שוב לעולם ומקבלת גוף חדש - הילד הנולד. ובלשון הסוד: הנשמה מקבלת נעל, שהנעל מרמזת לגוף. אבל כשאינו חפץ לייבמה - "וחלצה נעלו": הנשמה הזאת אינה יכולה עוד לקבל נעל בעולם הזה, אינה יכולה לקבל גוף. וחולצים כביכול את נעל אחי המת, לומר שנשמה זו חלוצת נעל היא, אין לה גוף. וזהו "בית חלוץ הנעל" - הבית שבו לא זכתה הנשמה לנעל, שנחלצה ממנה הנעל, ואילו היו נוהגים כהוגן הייתה זוכה לנעל.
ואיך יוצאת הנשמה? על כך אומרים המקובלים: האישה יורקת בפניו, על הקרקע, ובאותו רוק יוצאת אותה נשמה המקשקשת במעיה, ויכולה לבוא לידי תיקון. ומי שירצה לראות בזה מעשה, יעיין בסיפור הארוך שהבאתי גם בספרי "משנת החלומות": אשתו של אברהם סטאבסקי, שנרצח באונייה אלטלנה, נותרה בלא בנים ועמדה להינשא. בא אותו אברהם סטאבסקי בחלום אל ר' אריה לוין, הצדיק הירושלמי הנודע, וביקש ממנו שידבר עם אשתו העומדת להינשא שתקבל חליצה מאחיו, כי עוגמת נפש גדולה יש לו כל עוד לא קיבלה חליצה. הסיפור מופיע באריכות ובפרוטרוט גם בספר "איש צדיק היה" לשמחה רז על ר' אריה לוין. מכאן אנו רואים שעניין הנעל הוא הגוף שלתוכו נכנסת הנשמה.
ועתה מובן מה ביקשה נעמי: "ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת" - זהו הרמז. "וגלית מרגלותיו" - אמרי לו שיגלה את רגליו, כלומר שיהיו רגליו בלי נעל: או שתייבם, או שתגלה את רגליך ותיחלץ ותיקרא בית חלוץ הנעל, שאחלוץ לך ותניח לנשמתו של מחלון להגיע למנוחתה - וזהו בלא ייבום. "ושכבת" - האפשרות השנייה, שתישאי לו, ואז תהיה כאן בחינת נעל, גוף לאותה נשמה של הנפטר.
"והוא יגיד לך את אשר תעשין" - מה יאמר לך ומה עלייך לעשות מכאן ואילך; שהרי גם נעמי יודעת שיש קרוב יותר, שהוא המצווה לגאול לפני בועז, והוא יאמר לך את המהלך וכיצד לנהוג מכאן והלאה.
ושימו לב לרמז שבפסוק: "וידעת את המקום אשר" - סופי תיבות תמר. לומר לך שעשתה מעשה הדומה למעשה תמר. שכן גם מעשה תמר היה מעשה הלוקה לכאורה בצניעות, שהלכה וישבה בפתח עיניים; וגם רות עושה מעשה שיש בו לכאורה כעין פגם בצניעות, הולכת ומתייחדת עמו בגורן. איך ולמה - זאת נראה בהמשך.
וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי [אֵלַי] אֶעֱשֶׂה.
"ותאמר אליה" - כנגד מה שאמרה לה נעמי "והוא יגיד לך את אשר תעשין", משיבה רות: שלא תחשבי שאני מסירה מעליי את ההתבטלות כלפייך. לאחר שיאמר לי מה לעשות, אבוא ואשאל אותך, את הרב שלי. אף שאת שולחת אותי לשמוע ממנו, אני אחזור אלייך לשאול, ו"כל אשר תאמרי אעשה".
והמילה "אליי" - קרי ולא כתיב. לומר לך: אף שאיני מבינה את טעם הדבר, מכל מקום אעשה; ולכן ה"אליי" כאילו אינו מוזכר, אלא מה שתאמרי אעשה, וכביכול אני כאן איני בעניין. ועוד אומרים: שעשתה זאת נטו לשם שמיים, וה"אליי" עומד כביכול בסוגריים - ה"אני" שלה לא תפס כאן מקום כלל, ולכן אינו כתוב, שהרי את ה"אליי" לא לקחה בחשבון, וכל מחשבתה הייתה לשם שמיים. וכשיש מחשבות כאלה - אין פלא שיוצאת מהן מלכות בית דוד.
נעמי פותחת בתוכנית שלמה ומחושבת: היא ממתינה שלושה חודשי הבחנה, פונה אל רות בלשון "בתי" כדי שלא תחשוד בה בפניות, ומבקשת לה "מנוח אשר ייטב לך" - בעל שיביא לה לא רק שלוות נפש אלא טובה רוחנית אמיתית. היא מכוונת אותה אל בועז, הקרוב שלא שכח את קרוביו גם בעושרו, אל הגורן בלילה, ומדריכה אותה ברחיצה, בסיכה ובשמלות החשובות - ובדרשת חז"ל: רחיצה מטינוף עבודה זרה, קבלת מצוות וצדקות, וענווה גם לאחר הנישואין לאדם חשוב. ומכיוון שאין דרכה של אישה לתבוע בפה, בוחרת נעמי בלשון של רמז: "וגלית מרגלותיו ושכבת" - או ייבום או חליצה, בסוד הנעל שהיא הגוף שלתוכו נכנסת הנשמה. ורות, בענווה מוחלטת ובכוונה טהורה לשם שמיים, שבה ומבטלת את עצמה: "כל אשר תאמרי אעשה" - ומתוך מחשבות כאלה יוצאת מלכות בית דוד.