הפרק השני של מגילת רות הוא פרק של חסד מתגלגל: רות יוצאת ללקט, ובועז - הקרוב שעדיין אינו יודע עד כמה הוא קרוב - עוטף אותה בכבוד, בפרנסה ובמילות חיזוק. בחלק זה של השיעור אנו עומדים על סיום השיחה בין בועז לרות, על סעודת הקוצרים, על הוראותיו הסודיות של בועז לנעריו, ועל שובה של רות אל נעמי ועל השיחה שביניהן. נלך על סדר הפסוקים, לאור ביאורו של המלבי"ם.
וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ׃
בועז הסביר לרות מדוע מצאה חן בעיניו, והיא משיבה לו: הלוואי שאמצא חן בעיניך גם להבא. והיא מפרטת כנגד שני דבריו. כנגד הדיבור הראשון, שבו הודיע לה שהוא מקרב אותה כדי שיהיה לה מה ללקט ומאין להתפרנס - על זה היא אומרת "כי נחמתני". מאז שמת בעלי לא היה לי מקום להתנחם בו, כי לא היה לי משען ומשענה ולא היה לי מפרנס; ואתה ניחמת אותי בכך שהבטחת לי פרנסה.
וכנגד הדיבור השני, שבו הבטיח לה שכר מאת הקדוש ברוך הוא - "ישלם ה' פעלך" - על זה היא אומרת: "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך". כלומר, ההבטחה הזאת גדולה עליי מדי. הלוואי שאזכה להיות כאחת משפחותיך; אפילו למדרגה כזאת לא זכיתי.
ולפי מה שביארנו קודם, ש"חן" הוא לשון חן אישה על בעלה, יש כאן גם רמז: "אמצא חן בעיניך" - רמזה לו שוב שיישא אותה. וגם בלשון "שפחותיך" יש רמז. מצאנו אצל אביגיל אשת נבל הכרמלי, שבאה לקראת דוד וקראה לעצמה "אמתך" - הנה אמתך הביאה תשורה לדוד - ובסופו של דבר נשאה דוד לאישה. אמנם דוד היה בדורות שלאחר מכן, אך העיקרון אחד: מי שקוראת לעצמה שפחה ואמה, סופה להיות גבירה.
והגאון מווילנא מסביר את הפסוק באופן אחר לגמרי. רות אומרת לבועז: מתוך דברי הניחומים והחיזוק והעידוד שאתה מדבר אליי, אני לומדת ומבינה ש"אנכי לא אהיה כאחת שפחותיך" - כלומר לא שפחה אהיה לך, אלא גבירה בביתך. לא בדרך של "הלוואי והייתי", אלא בדרך של מסקנה: מן היחס שאתה נוהג בי אני מבינה לאן הדברים מוליכים.
וַיֹּאמֶר לָהּ בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר׃
תוך כדי הדברים הגיע זמן הארוחה. בועז אכל יחד עם הקוצרים, ומנין לנו זאת? מביא המלבי"ם שפועלים שכירים אינם מברכים את כל שלוש הברכות של ברכת המזון, ורק כשבעל הבית נמצא עמהם הם מברכים את כל הברכות. בועז, שהיה שם, רצה לאכול עמהם כדי לזכותם שיברכו ברכת המזון כתיקנה. כשבעל הבית יושב עמך, הוא רחב לב כלפיך ומניח לך לברך הכול.
בועז ישב בראש הקוצרים, והם ישבו בהמשך השולחן. ואמר לה "גושי הלום" - מתוך כבוד רצה להושיב אותה במקום החשוב, לצידו. ו"הלום" הוא תמיד לשון חשיבות, כמאמר הגמרא: אין "הלום" אלא מלכות. כלומר רמז לה: את עוד עתידה למלכות.
"ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ" - מדוע הכפילות? מבאר המלבי"ם שבלשון הקודש יש הבדל בין לחם לפת: לחם הוא השלם, ופת היא החתוכה, כלשון "פתות אותה פתים". ודרך אגב, למה נקרא הלחם "לחם"? כי המאכל הוא שיוצר את החיבור בין הנשמה לגוף - מלחין את הנשמה לגוף; בלא אכילה היה האדם מת.
לפיכך כתוב "ואכלת מן הלחם" - נתן לה כיכר שלמה לעצמה, וזו הבעת חשיבות כלפיה. ואמר לה: מזה תחתכי חתיכה - "וטבלת פתך בחמץ" - שהרי אין אדם טובל את כל הכיכר בחומץ אלא חותך ממנה. יוצא שהלחם השלם ניתן לה, והיא אכלה ממנו רק פת, והשאר נשאר בידה.
ומכאן נבין את "ותאכל ותשבע ותותר" - מה שנותר לקחה עמה לחמותה. ולכאורה תמוה: וכי אדם לוקח בכיסו משיירי הסעודה? מסופר על אחד שהיה אצל הבבא סאלי, שהיה עושה סעודות רבות ובעצמו לא היה אוכל, ואותו אדם לקח והכניס לכיסו. אמר לו הבבא סאלי: "ואכלת ושבעת וברכת" - "ואכלת" ראשי תיבות "ואל כליך לא תיתן", שהיו לו עניינים של תיקונים שיישאר מה שנשאר במקומו. ואם כן, כיצד נהגה רות כך? אלא משום שבועז אמר לה במפורש שהלחם שלה הוא: הכיכר נתונה לך, ממנה תחתכי ותאכלי כאן, והיתר שלך.
בועז הזמין אותה "הלום", למקום החשוב, אך היא לא הלכה לשם אלא ישבה מצד הקוצרים. (וכמובן, "לצידו" אין פירושו בצמוד אליו, אלא במקום החשוב יותר, ובוודאי נהגה בצניעות גדולה.) מדוע לא ישבה שם? מגודל צניעותה וענוותנותה לא רצתה להלך בגדולות ובנפלאות ממנה, וישבה במקום שיושבים בו הפועלים הפשוטים שאין להם חשיבות. ומעבר לכך - "ויצבט לה קלי", שקלה לה שעורים והוסיף לה קליות בכמות מרובה, עד ש"ותאכל ותשבע ותותר".
וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ׃
וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ׃
מדוע הדגיש הכתוב "ותקם ללקט"? ללמדנו שלא המתינה עד שיברכו הפועלים ברכת המזון, שהרי אין מצרפים אישה לזימון ואינה צריכה להמתין, ולכן מיד קמה ללקט.
ואז מצווה בועז את נעריו: "גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה" - אם תראו אותה מלקטת בין העומרים, אל תלכו לבדוק אחריה ולשאול מה היא לוקחת ואם נטלה משהו שאינו שלה, שזו הכלמה וחשד בגנבה. ועוד: "וגם של תשלו לה מן הצבתים" - הצבתים הם קבוצות של שיבולים; הניחו לה בכוונה ועשו עצמכם כאילו שכחתם, שהרי יש בתורה דין שכחה - שכח אלומה או עומר בשדה, הרי זה לעניים. עשו רושם כאילו שכחתם, כדי שתוכל לקחת בלא בושה. ראו כמה חוכמה הייתה בו: להיטיב עמה באופן שלא תרגיש שנותנים לה במתנה.
אלא שלכאורה יש כאן בעיה הלכתית: לקט ושכחה פטורים ממעשרות, אך אם הפועלים מניחים בכוונה - אין זו שכחה כלל, שהרי לא שכחו, והתבואה חייבת במעשרות. והיא תיקח הביתה ותאכל בלא לעשר, בסברה שזו שכחה. מהו הפתרון? שיפקירו את זה, שהרי הפקר פטור מן המעשר. הניחו עומרים ועשו רושם ששכחתם, ובדעתכם כוונו להפקיר. וזהו "ועזבתם" - הפקירו ואמרו "הרי זה הפקר, אנו עוזבים את זה כאן", ועל ידי כך תהיה פטורה ממעשרות ותוכל לקחת בלא שום פקפוק.
"ולקטה ולא תגערו בה" - בכל אופן שתלקט, ואפילו שלא כדין, אל תגערו בה, שכן כוונתו הייתה לפרנס אותה בכבוד.
וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים׃
ראו וראו: אף שקיבלה שירות מיוחד במינו, לא ניצלה זאת. "ותלקט" - רק לקט, רק את השיבולים הנופלות; לא נטלה צבתים ולא עומרים. וכן "בשדה" - לא ליקטה בין העומרים כפי שהתיר לה בועז, אלא בשדה בלבד. והיא ליקטה עד הערב, ולכן הספיקה לאסוף הרבה.
"ותחבט את אשר לקטה" - למה חבטה? כדי שלא תצטרך לשאת עמה גם את המוץ, את השיב ואת הקש, אלא רק את הגרעינים. "ויהי כאיפה שעורים" - איפה היא כשנים עשר קילו, משא נכבד למדי.
וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ׃
חמותה ראתה ותמהה: כיצד אספה כל כך הרבה, ועוד נוסף לכך מה שהותירה משובעה. ושימו לב ללשון: רות לא הראתה בעצמה לחמותה "ראי כמה עשיתי" - מדרך ענווה הביאה והניחה, והחמות היא שראתה. ומיד נתנה לה ממה שהותירה משובעה, כדי שלא תצטרך נעמי להמתין עד שיטחנו וינפו וייאפו - עד שתצא נפשה. הנה קודם כול קחי ואכלי, ומן השאר כבר נאפה פת.
וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז׃
מבאר המלבי"ם: הפת האפויה שהביאה עמה מוכיחה שלא ליקטה בין העניים בלבד, אלא עשתה איזו עבודה, ובתמורה נתן לה האיש לחם. שהרי מאין יש לה לחם מוכן - וכי הלכה לאפות בשדה? כך היה מקובל: אדם עובד, ובשכרו נותנים לו פת. ומאידך, הלקט המרובה מוכיח שליקטה כל היום ולא התעסקה בעניין אחר.
לכן שואלת נעמי שתי שאלות: "איפה לקטת היום" - אני רואה כמות כל כך גדולה של לקט; "ואנה עשית" - ובהכרח גם עשית ופעלת אצל מישהו, שהרי יש בידך לחם, ואף מיני קליות שקיבלת כשכר. ואם כן הדברים אינם מתיישבים: אם עבדת אצל מישהו, מתי היה לך פנאי ללקט כל כך הרבה? ואם ליקטת כל היום, מאין הלחם?
מסקנתה: אם גם ליקטת וגם קיבלת לחם, כנראה אין זה שכר פעולה אלא חסד. מישהו עשה עמך חסד. ועל כן היא מברכת: "יהי מכירך ברוך" - יהא ברוך אותו אדם שהכיר בך ועשה עמך חסד, שהסבר אחר אין לי.
"ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו" - היא סיפרה לה את הדבר שעשתה עמו. כלומר, בועז אמר לה שמפני שעשתה חסד עם חמותה ומפני שהתגיירה, מצאה חן בעיניו ולכן הוא נותן לה לאכול. נמצא שבמעשה הטוב הזה כאילו עשתה היא לו נחת רוח; הוא הרגיש כאילו עשו לו טובה אישית, כאילו הוא עצמו נהנה מן המעשה.
ומכאן היא אומרת לנעמי: מי הוא האדם הזה, ששומע שאדם עושה חסד עם זולתו, שאדם הולך ומתגייר - ומרגיש כאילו הטיבו עמו אישית, ושמח בזה כאילו בישרו לו בשורה טובה? אדם רגיל יאמר: קיימת מצווה, התגיירת, כל הכבוד, לבריאות - ומה זה נוגע אליי? ואם הוא שמח בזה כל כך באופן אישי, סימן שזה נוגע אליו, סימן שהוא אדם גדול. ולכן: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז".
וחז"ל אומרים: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית - ודרשו זאת מכאן. שהרי בעל הבית נתן לעני פרוטה, עשרה שקלים, מאה שקלים. ומה נתן לו העני? חיי עולם הבא, נצח נצחים, "וצדקתו עומדת לעד". אתה נתת לו מאה שקל שהיום ישנם ומחר אינם, והוא העניק לך נצח שנשאר לעולם. מי זיכה אותך בזכות הזאת? העני הזה.
וראו כמה העולם הפוך: אדם נותן כסף לעני ומרגיש מרומם - "אלמלא זרקתי לו מאה שקל לא היה לו מה לאכול, ריחמתי עליו" - וכבר הוא מספר לעצמו "קמו נדיב וקמו נתן" ואיזה מיוחד הוא. טיפש! האדם הזה עשה עמך חסד. ולפעמים אותו מעשה עצמו גזר עליך חיים - "וצדקה תציל ממוות". יכול להיות שברגע שנתת לו מאה שקל, כבר נגזרה עליך גזירה, והקדוש ברוך הוא אמר: צדקה תציל ממוות, וזה מספיק להגן. אם כן, לאותו עני היית צריך לרוץ ולחבק ולנשק ולומר לו: אדוני, נתת לי חיים. ואתה - מה נתת לו? חמישה שקלים, עשרה, מאה. זהו "שם האיש אשר עשיתי עמו" - האיש שעל פי האמת אני עשיתי עמו במה שנתתי לו לפרנס אותי, שמו בועז. (ויש כאן עוד ביאור בשם הגר"א, והמעוניין יעיין בספר "קול אליהו".)
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא׃
נעמי מברכת ומודה להשם. תחילה היא מבינה שהקדוש ברוך הוא זימן את הדבר כדי לפרנס בכבוד אותה ואת רות, שהן החיים, מבני משפחתו של בועז - "אשר לא עזב חסדו את החיים". והיכן דאג ה' למתים? אומרת נעמי: אם הוא כזה בעל חסד ודואג לחיים, ידאג גם למתים - על ידי הייבום, שייקח אותך לאישה.
ולכן הפסוק מסיים בשני חלקים המכוונים זה כנגד זה: כנגד "לא עזב חסדו את החיים" - "קרוב לנו האיש", שמתוך קרבתו הוא דואג לנו עכשיו לפרנסה ולליקוט. וכנגד "ואת המתים" - "מגואלנו הוא", שמתוך היותו גואל יישא אותך לאישה, ויקום שם המת על נחלתו, ויהיה תיקון לנפטרים.
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי׃
נעמי מסרה שני מסרים: האחד - פרנסה מאיתו, "לא עזב חסדו את החיים"; והשני - ייבום. רות לא הבינה את עניין הייבום, ותפסה רק את עניין הפרנסה. ולכן היא משיבה: "גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר" - הנה באמת, כדבריך, עשה עמנו חסד לתת לנו פרנסה, שאמר לי לדבוק בהם עד שיגמרו את כל הקציר. את עניין הייבום אינה מזכירה, כי אינה מבינה אותו.
ונשים לב לשינוי: בועז אמר "עם נערותי", ורות מצטטת "עם הנערים". מבאר המלבי"ם: רות הייתה מואבייה, גדלה בחינוך מואבי - בנים ובנות יחד, כדרך מדינת מואב - ולכן אינה מכירה דבר אחר ואינה מרגישה בכך חיסרון או פסול. "עם הנערים" בעיניה פירושו עם האנשים שלו, והעיקר שם היו הנערים; היא לא ירדה לדיוק שהכוונה דווקא לנערות ולא לנערים. ואף הבינה שאולי רצונו שתינשא לאחד מן הנערים.
ולכן קוראה הכתוב כאן "רות המואביה": ישראלית לא הייתה מדברת כך, ישראלית הייתה מבינה את הרמזים. אבל היא, הבאה משדי מואב, אינה מבינה על מה מדברת נעמי בעניין המתים ומהו הייבום, ואינה מבינה את דיוק דברי בועז "תדבקין עם נערותי", שכן בעולם המושגים שלה אין בזה הבדל.
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר׃
נעמי מבינה שאין זה טוב שתידבק עם הנערים, אלא עם הנערות. ולמה? "ולא יפגעו בך בשדה אחר" - שלא יחשדו בך ויאמרו: מה עושה זו בין הנערים? דבר המביא לידי חשד ולשם רע, ובוודאי בענייני שידוכים. לכן אני מציעה שתידבקי בנערותיו ולא בנעריו.
וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ׃
וכך אכן עשתה. המדרש אומר שתקופה זו נמשכה שלושה חודשים. ומדוע דווקא שלושה חודשים? אלו חודשי הבחנה. אישה המתגרשת, וכן גיורת, זקוקה לשלושה חודשי הבחנה - מה שנקרא היום "תקופת צינון". מדוע? שמא היא מעוברת מן הבעל הראשון ואין הדבר ידוע, ואחר כך תלד ויאמרו שהתעברה מן השני וילדה לשבעה, שהרי יש אישה היולדת לשבעה. לכן ממתינים שלושה חודשים, שהוא הזמן שבו ניכר העובר; ואם לא ניכר עוברה, מותרת להינשא.
וזה מיישב לנו תמיהה גדולה: אם נעמי רואה שיש כאן גואל, מדוע היא מתמהמהת ואינה ניגשת מיד לסדר את העניינים? התשובה: מפני שרות חייבת חודשי הבחנה, והיה צריך להמתין עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים - שלושה חודשים - ורק לאחר מכן תוכל להינשא לו. ואכן רק לאחר הזמן הזה נעמי משתדלת לדאוג לזיווגה של רות.
ולבסוף "ותשב את חמותה". אף שזמן רב דבקה בנערות של בועז, וכדרך העולם נערה צעירה קושרת קשרים חדשים ורוכשת חברות ואינה נדבקת בזקנות - אף על פי כן לא עזבה את חמותה ולא נדבקה בהן על חשבונה, אלא ישבה עם חמותה, לפי שאהבתה לחמותה עלתה אצלה על קרבתה וחברותה עם שאר הנערות שליקטה עמן.
בחלק זה של הפרק אנו רואים שני גדולי חסד הפועלים זה מול זה: בועז, המשפיע בחוכמה ובעדינות - לחם שלם דרך כבוד, מקום ליד ראש השולחן, הוראה לנערים להניח צבתים ולהפקירם כדי שלא תתחייב במעשרות, ואיסור מוחלט להכלים או לגעור; ורות, המשיבה בענווה - יושבת מצד הקוצרים ולא במקום החשוב, מלקטת רק לקט ורק בשדה, עמלה עד הערב, ומביאה את שיירי סעודתה לחמותה. בשיחה שבין נעמי לרות מתגלים שני פניו של החסד האלוקי: פרנסה לחיים וגאולה למתים; ורות, שעדיין אינה יורדת לעומק הרמזים כבת ישראל ותיקה, זוכה להדרכה מחמותה. ומעל הכול עומד המסר הגדול: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית - שהנותן מקבל נצח, והמקבל הוא הנותן באמת.