פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו עומדים על לב המפגש שבין בועז לרות בשדה. עד כה ראינו כיצד הגיעה רות ללקט, וכיצד בירר בועז אצל הנער הניצב על הקוצרים מי היא. מכאן ואילך פונה בועז אל רות עצמה, ובכל מילה ומילה שהוא אומר לה טמונים גם דאגה, גם כבוד, גם שמירה על צניעות, וגם רמז לתוכניות רחוקות יותר. נלך על סדר הפסוקים, לאור ביאורי המלבי"ם והגאון מווילנא, ונצרף לכך את דברי המדרש, את חידושו של המנחת חינוך ואת המעשה הנפלא שהיה אצל הרב שך.
"הלוא שמעת בתי" - את רואה איך ממליצים עלייך יושר
וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל־תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי׃
הגאון מווילנא מבאר: בועז אומר לה, הנה את שומעת ורואה כיצד משבחים אותך כאן, אילו דברים טובים ממליצים עלייך - דברים שיש בהם כדי שאשא אותך לאישה. וזה מתחבר לביאור המלבי"ם: בועז, כשבא וראה את הכמות הגדולה שליקטה, התפלא בליבו שמא נטלה מן העומרים דבר שאינו מותר לה. ואז בא הנער, העובד שלו, והסביר לו שכל מה שעשתה היה בכשרות ובהיתר גמור, ושלא נטלה דבר אסור. לכן אומר לה בועז: "הלוא שמעת בתי" - את רואה איך דנים אותך כאן לכף זכות, איך ממליצים עלייך יושר? על כן "אל תלכי ללקוט בשדה אחר", כי שם עלולים שלא להיות מרוצים ממך ולא לדון אותך לזכות.
ומה נוסף ב"וגם לא תעבורי מזה"? על כך אומר בועז: אפילו בתוך שדותיי שלי אל תעברי. שהרי יש לי שדות רבים, ועלולה את לחשוב: אצל בועז מכבדים אותי, אלך אפוא לשדה אחרת שלו. אומר לה: לא. דווקא בשדה הזאת תישארי, שכן ייתכן שהממונה שם או הנערים עצמם לא יפיקו ממך רצון, לא ינהגו בך כראוי, ואולי אף יבזו אותך. לכן - "וגם לא תעבורי מזה".
ומעבר לכך, כיוון שיש חשש של פגם בצניעות, מוסיף לה: "וכה תדבקין עם נערותי". בשדה היו גם נערים וגם נערות, פועלים ופועלות, ועבדו בשני מקומות נפרדים - אלה קוצרים כאן ואלה כאן. אומר לה בועז: תלכי בצידן של הנערות ולא בצידם של הנערים. ומדוע? משום שאני רואה בך שאת צנועה, ואדרבה - רצוני שתשמרי על צניעותך.
"וצמית ושתית" - זכות יתר במי בית לחם
עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נׇגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים׃
"עינייך בשדה אשר יקצורון" - היינו הנערות; "והלכת אחריהן" - אחרי הנערות. ואל תחששי שמא יקפידו הנערים ויאמרו לך: מדוע את הולכת לשם, וכי לא טוב לך ללקט אצלנו, וכי עשינו לך רעה? על כך הוא מרגיעה: "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נוגעך" - ציוויתי אותם שלא יאמרו לך מאומה ולא יוכיחו אותך על שאת עוזבת את מקומם והולכת אל צד הנערות.
ולא זו בלבד, אלא שנותן לה פריבילגיה נוספת שלא ניתנה לאחרים: "וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים". שהרי אם לא נאמר כן, מה החידוש? די היה לכתוב "וצמית ושתית"; ועוד, וכי עני הצמא ימנעו ממנו מים? אלא, מבאר המלבי"ם, הרי דוד אמר: "מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער" - ופשוטם של דברים שהיו שם מים זכים וצלולים במיוחד, מים מיוחדים שבבור בית לחם. ו"בשער" הוא מקום מושב הסנהדרין, שבית לחם היה מקום מושב הסנהדרין, ולא היו מניחים לנערות לבוא ולדלות משם מים, מפני שאין זה מן הצניעות שתבואנה הנערות לשאוב במקום מושב הסנהדרין - אלא רק הנערים שאבו משם.
וכיוון שהיה זה טורח גדול ללכת עד לשם ולהביא, לא היו נותנים מים מיוחדים אלו לעניים; לעני אומרים: לך אל הבאר הקרובה. ועל כן אומר לה בועז: אני נותן לך זכות יתר, שתשתי מן הכלים אשר ישאבון הנערים - מן המים המיוחדים שהביאו מבור בית לחם, ולא ממה שהנערות שואבות ממקום קרוב, שאינם משובחים כל כך.
"מדוע מצאתי חן בעיניך" - נפילת הפנים של רות
וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נׇכְרִיָּה׃
רות שואלת: אם אני מוצאת חן בעיניך כל כך, הרי זה או מצד עצמי, שראית בי דבר טוב, או מצד משפחתי, שאתה מכיר את קרוביי. ועל כן פתחה: "מדוע מצאתי חן בעיניך" - מה הטוב שראית בי מצד עצמי? ועל הצד השני אמרה: "ואנוכי נוכריה" - אין לי משפחה כלל; בעלי מת, אבי עגלון - מהיכן אתה מכיר אותי? נמצא שלא מצד עצמי ולא מצד משפחתי.
ויש מבארים עוד: "מדוע מצאתי חן בעיניך" - אם כוונתך לשם נישואין, הרי אני נוכריה. ומניין שמדובר בנישואין? מדברי הגמרא "חן אישה על בעלה". ועל כך אומרת: מי ירצה אישה נוכריה, גיורת שאין לה שום ייחוס, ובוודאי לא אתה, שופט ואדם נכבד. ועוד, מואביה אני - מן העם שלא קידם אתכם בלחם ובמים, ואילו אתה אומר לי: בואי ולקטי לחם, לכי ושתי מים. מה ראית לנהוג בי כך?
והגאון מווילנא מסביר באופן נפלא: כידוע, כשאין מפיקים את רצונו של אדם, פניו נופלות, כמו שנאמר אצל קין "למה נפלו פניך". בתחילה שמעה רות דברים טובים, דיבור של מי שרוצה לדבר בנכבדות ולשאתה לאישה - "הנה את רואה שהנערים אומרים שאת ראויה לי", ורמזים כאלה. ולבסוף, במקום לשאתה לאישה, הוא שולח אותה ללקט עם הנערות. זו תוחלת ממושכה שאינה מפיקה דבר. וזהו שאמרה: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני" - חן הוא חן אישה על בעלה, ו"להכירני" היינו לשאת אותי לאישה, "ואנוכי נוכריה" - ולבסוף אני רואה שאתה נוהג בי כנוכריה ושולח אותי ללקט בשדה. ולכן "ותיפול על פניה" - מלשון צער, כאותה נפילת פנים, שנתבדתה תקוותה.
תשובת בועז: המעשים, הגיור, והספק ההלכתי
וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
בועז משיב: מה שבתחילה רמזתי שרצוני לשאתך לאישה, הוא משום ששמעתי על מעשייך המיוחדים ועל הגיור שהתגיירת. אלא שכאשר שמעתי שעזבת את עמך, את אביך ואמך וארץ מולדתך - ועמך הוא מואב, ובתורה נאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", והרי הנער אמר לי "נערה מואביה היא" - נכנסתי לספק אם את מותרת לי. ולכן בינתיים אמרתי שתלקטי בין הנערות ותישארי כאן, לאות שהתוכניות שלי לגבייך עדיין לא בטלו, אלא שהן טעונות בירור.
וכפי שנראה בהמשך, ההלכה של "מואבי ולא מואבית" עדיין לא נתחדשה אז, והדבר היה רופף בידם, ובועז הוצרך לכנס את הסנהדרין ואת החכמים כדי שיקבעו את ההלכה בבירור. ואף זה לא הספיק, שכן בתקופת דוד שוב התרופפה הלכה זו בידם, ורק לאחר תקופתו של דוד נתחזקה והיה ברור לכול שמואבית מותרת לבוא בקהל.
אומר המלבי"ם: בועז מונה כאן שני דברים שבגינם מצאה חן בעיניו. האחד - "הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך", המעיד על טוב מידותיה וטוב ליבה. שהרי על פי רוב הכלה שונאת את חמותה, ובפרט לאחר מות הבעל, שאז כבר אינה מרגישה שום מחויבות: כל עוד בעלי חי נאלצתי לכבדה לכבוד בעלי, אך משמת - מה לי ולך. ואילו את, לא רק שלא הייתה בך שנאה לחמותך, אלא אף אחרי מות אישך הלכת וסייעת בידה, ודבר זה אינו פשוט כלל.
והשני - "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום": התגיירת נטו לשם ה', בלי שום תועלת ורווח. הנה באת להיות כאן ענייה גלמודה, בשעה שיכולת להיות בת מלכים ולשוב לבית אביך ואמך אל ארמון המלוכה - ועזבת את הכול. זו ההוכחה שגירותך היא באמת לשם שמיים.
חידוש המנחת חינוך: "לא תדרוש שלומם וטובתם"
המנחת חינוך מחדש חידוש גדול. יש לאו בתורה לגבי עמוני ומואבי: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים". ואומר המנחת חינוך שני דברים: האחד, שהלאו נוהג גם לאחר שהתגיירו - אם עמוני או מואבי התגיירו, עדיין "לא תדרוש שלומם וטובתם". והשני, שהוא נוהג גם בנשים. אמנם דרשינן "לא יבוא עמוני" - ולא עמונית, ועמונית מותרת לבוא בקהל, אבל לעניין "לא תדרוש שלומם וטובתם" אין הבדל בין עמוני לעמונית, ואף בגיורת עמונית אסור. ועניין "לא תדרוש שלומם וטובתם" הוא שלא לעשות מעשים שבהם אני מבטא שלום כלפיהם, עוזר ומסייע להם, אלא להתרחק מהם כל הימים.
קושיית הרב יחזקאל אסחייק ותשובת רבי אליהו ברוך פינקל
כותב הרב שך בספרו אבי עזרי, הלכות מלכים פרק ו' הלכה ו': שאלני אחד מתלמידי הישיבה, הרב הנעלה רבי יחזקאל אסחייק - שהיה לימים משב"ק של הרב שך שנים רבות - כשהיה עוד מבחורי הישיבה, קושיה חזקה: הרי דברי המנחת חינוך נסתרים ממגילת רות! שהרי כאן רואים כמה בועז מרבה להיטיב עם רות: אל תעברי לשדה אחר, ללקט רק כאן, אם תצמאי לכי ושתי, מביא לה לחם, צובט לה קלי, טובלת פיתה בחומץ, ומצווה את הנערים שלא יכלימוה. והרי היה אסור לו ממה נפשך: אמרת שאסור אף אם התגיירה - והיא התגיירה; ואמרת שאסור אף באישה - והיא אישה. ושני החידושים יחד סותרים זה את זה בנידון דידן: אילו אמרת רק שאסור בגר אבל באישה מותר, ניחא; ואילו אמרת רק שאסור באישה אבל בגיורת מותר, ניחא. אבל אם גם אישה וגם גיורת אסורה - כיצד נהג בועז ברות כך? קושיה עצומה.
זמן קיץ אחד פגש רבי אליהו ברוך פינקל את הרב שך בישיבת פוניבז' ואמר לו: יש לי תשובה לשאלה שהבאתם בשם רבי יחזקאל אסחייק, על פי הגהות מיימוניות. ההגהות מיימוניות מחלק בין "דרישת שלום" לבין "תשלומי שלום". דרישת שלום היא כשהוא לא עשה לי דבר ואני פתאום מרעיף עליו טובה - זה נאסר. אבל תשלומי שלום, כשהוא עזר לי ונתן לי ואני משיב לו, זה מותר. וזה חילוק ברור שרואים אותו גם לגבי "לא תחונם", שאסור לתת מתנת חינם לגוי; וכיצד נותנים מתנה לפועל הערבי לחגיו? משום שאין זו מתנת חינם אלא "אשלח לך מנחה", דבר שאני מקבל תמורתו בחזרה - תשלומי טובה. לתת לגוי ברחוב מתנה סתם אסור, אבל לגוי העובד אצלי, שעל ידי כך אני מחזק את הקשר ואת השתדלותו בעבודה, אין בעיה.
ולפי זה, המשיך רבי אליהו ברוך, מובן נפלא: לבועז היה מותר להחזיר טובה לרות, שהרי נעמי קרובתו של בועז היא, ומי עשתה חסד עם קרובתו? רות, שליוותה אותה, ודואגת לה ומאכילה אותה. נמצא שאין זו דרישת שלום אלא תשלומי שלום, ותשלומי שלום מותרים - אני חייב לשלם לה על כל מה שהיא מיטיבה עם קרובתי. והרב שך קיבל את התירוץ.
רות עצמה הקשתה את הקושיה - ובועז השיב את התשובה
והוסיף רבי אליהו ברוך: הבחור יחזקאל אסחייק בקושייתו הנפלאה כיוון בעצם לרות המואביה עצמה, שהיא היא שהקשתה קושיה זו. וראו כמה הדברים מתלבשים בפסוקים. לאחר שבועז מתיר לה ללקט ומיטיב עמה בכל, היא נופלת על פניה ושואלת: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נוכריה". ולכאורה, הרי התגיירה - מדוע היא קוראת לעצמה נוכריה? אלא שזו שאלתה: לפי הדין שאסור לדרוש שלומם וטובתם, גם באישה וגם לאחר גיור, הריני נחשבת כנוכריה לעניין זה, ואסור להכיר את שלומי ולהיטיב עמי - ואיך אתה מטיב לי?
והתרגום אומר זאת במפורש: "ואנא מעמא נוכראה מבנתהון דמואב" - אני מבנות מואב. ואף שבנות מואב מותרות לבוא בקהל, מכל מקום אסור להיטיב עמהן. זהו הרעיון: אני מבנות מואב, ומדוע אתה מיטיב עמי?
ועל כך משיב לה בועז: "הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך" - כלומר, הוא משיב לה את דברי ההגהות מיימוניות: מותר להיטיב למי שעשה עמך טובה. הוגד לי מה שעשית עם חמותי, קרובתי, לאחר מות אישך; נמצא שעשית טובה עם קרובתי, וכל מה שאני עושה לך אינו אלא תשלומי טובה, והם מותרים. נמצא שלא זו בלבד שאין קושיה ממגילת רות, אלא אדרבה - פסוקי המגילה הם סייעתא והוכחה לדברי המנחת חינוך ולדברי ההגהות מיימוניות גם יחד. מסופר שפני הרב שך צהלו כששמע את הדברים, עד שאמרו שאינם זוכרים שקילס כל כך שטיקל תורה, ושתפס את ידו בידו ורקד עמו מן הישיבה ועד הבית, בשמחה עצומה על החידוש הנפלא הזה במגילת רות.
"ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה"
יְשַׁלֵּם יְהֹוָה פׇּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו׃
לכאורה יש כאן כפילות: אם "ישלם ה' פועלך", ממילא "תהי משכורתך שלמה". אלא שהמלבי"ם מבאר: "ישלם ה' פועלך" - כנגד מה שעשית עם חמותך; "ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל" - כנגד מה שהתגיירת. וה' הוא אלוהי ישראל, המשגיח על ישראל ולא על ישראל בלבד אלא אף על הגרים הנלווים אליהם, ושם ישראל כבר עלייך, שהרי "באת לחסות תחת כנפיו" - ואם כן אף את חלק מישראל, ותהי משכורתך שלמה.
מדרש רבי חסא: פועל ושכיר
המדרש אומר: אמר רבי חסא, "אשר באת לחסות תחת כנפיו". ומדרש פלאי הוא: מלבד ההתאמה שבין שמו לבין המימרא הנאמרת בשמו, מה הוסיף רבי חסא על הכתוב בפסוק עצמו?
מבאר המלבי"ם: יש הבדל בין שכר לבין פעולה, ובין שכיר לבין פועל. פועל הוא אומן המקבל שכר בעד פעולתו - החייט מקבל שכר לפי חליפה ולא לפי זמן, וכן מי שבנה כלי מקבל לפי הכלי, וזה נקרא שכר פעולה. ואילו שכיר הוא אדם המושכר לפרק זמן: חודש, שנה, ואף שנים, כרבי עקיבא שהיה שכיר שלוש שנים. והשכיר מקבל משכורת בין אם עשה מלאכה ובין אם לאו. אין בעל הבית אומר לשכירו בסוף היום: הרי עשרים דקות לא עשית מאומה, ואקזז לך מן השכר - שהרי השכיר עונה בצדק: אני כאן כדי שתיתן לי עבודה, וכל יומי מיועד לעבודתך, ואני מבטל יומי בשבילך. לעומתו הפועל מקבל רק לפי מה שפעל.
והנה על כל מצווה ומצווה שאדם עושה הוא מקבל שכר - וזה בגדר פועל, שמקבל על כל מעשה ומעשה: הנחת תפילין - קבל שכר, כשם שסיימת חליפה - קבל שכר. ולכן אומר לה בועז "ישלם ה' פועלך": על כל מצווה ומצווה שתקיימי תקבלי שכר בפני עצמו. אבל מעבר לכך - "ותהי משכורתך שלמה": עצם זה שקיבלת על עצמך להיות מעתה שכירה להשם יתברך, שהקדשת את כולך אליו והתגיירת. עד עתה הייתה גויה, פרטית לעצמה; מעתה היא משעבדת עצמה לבוראה ומקבלת על עצמה את כל המצוות, והרי היא כשכירה לה' כל ימי חייה. ועל כך מגיע שכר תמידי ומושלם, שכן השכיר מקבל אפילו על יום שלא עשה בו מלאכה - על עצם זה שהתייצב בבוקר ואמר: הריני מוכן לעבודה.
וזהו שאמר רבי חסא: "אשר באת לחסות" - על מה מגיע לה שכר שלם? על עצם הביאה. כשם שלשכיר מגיע שכר יום שלם על עצם התייצבותו לעבודה, שביטל מזמנו ובא, כך לרות מגיע שכר מושלם על עצם זה שבאה לחסות, שהשכירה את עצמה לעבודת ה' בצורה מוחלטת. ומעבר לכך - "ישלם ה' פועלך", שלא תחשבי שזה הכול, אלא תקבלי גם שכר נוסף על כל פעולה ופעולה, מעבר לשכר הכללי של "אשר באת לחסות".
מדוע בכלל מגיע שכר על המצוות?
שואל המלבי"ם שאלה יסודית: לכאורה, כשאדם עושה את מצוות ה', אין מגיע לו שכר כלל. שהרי אם זוכה אדם לשרת את המלך הגדול הרם והנישא, ועל ידי שירות זה הוא זוכה למעלה גדולה ונשגבה, קונה את שלמות נפשו ומתרומם ומתעלה - הרי זה עצמו השכר הגדול ביותר שיש. מה צריך יותר מזה? עצם השלמות שקנה בנפשו, ועצם הזכות להיות משרת ורואה פני מלך עליון, הם השכר הרם והגדול ביותר.
תארו לעצמכם: אדם מגיע לביתו של הרב חיים קנייבסקי, ומכריזים שצריך להכין לרב כוס תה - מי מוכן? עוד לפני שתספיק המשפט להסתיים כבר יעמדו שם עשר כוסות מוכנות. ואם יאמרו להם: רגע, איש לא דיבר כאן על תשלום - יענו: תשלום? אני הייתי משלם אלף שקלים על הזכות הזאת. אני עצמי זכיתי פעם בזכות עקיפה כזו: הייתי אצל הרב חיים קנייבסקי, ולאחר מכן שאלו אם יש מי שנוסע ברכב למקום פלוני, ואני הייתי שם עם רכב ואמרתי שכן. אמרו לי שהרבנית צריכה להגיע לשם, והיא ביקשה: אתה מוכן להמתין דקה, אכין לרב כוס תה? אמרתי: ודאי, מה השאלה. והמתנתי. נמצא שזכיתי, ולו בעקיפין, להכין כוס תה לרב חיים קנייבסקי. ואם על הכנת דבר לאדם גדול אדם מוכן לשלם, קל וחומר שעבודת בורא עולם היא הזכות העצומה ביותר. אם כן היכן עוד מגיעה לאדם משכורת על קיום המצוות? ובכל זאת התורה מבטיחה: "למען ייטב לך", "למען יאריכון ימיך", למען ולמען. פלא הוא - והרי "שכר מצווה, מצווה", זהו השכר הגדול ביותר שיכול להיות לאדם.
אלא, אומר המלבי"ם, מי שמבין זאת באמת אינו צריך הבטחות כלל, אינו צריך שכר ואינו צריך משכורת, אלא עושה לשם כך בלבד. אולם ישנם רבים חלושי דעת שאינם מבינים זאת, ובעיניהם התורה והמצוות הן טורח, קושי, עמל ויגיעה - ואותם צריך לפצות בהבטחות שכר. אבל איש בעל מעלה אינו צריך הבטחות; אפילו יאמרו לו שעל כל מצווה משלמים קנס או מקבלים עונש, ירדוף אחרי המצוות ויאמר: מוכן אני לשלם כדי לקיים מצווה, שכן הוא יודע איזו שלמות הוא קונה בנפשו.
ולפי זה מתפרש הפסוק: "ישלם ה' פועלך" - ייתן לך את שכר פעולתך. אבל לאמיתו של דבר אינך צריכה הבטחות, שהרי "תהי משכורתך שלמה מעם ה'" - עיקר השכר השלם הוא "אשר באת לחסות תחת כנפיו". זו המעלה הגדולה ביותר שקנית, וזה השכר המושלם: שזכית להתקרב אל ה'. וזהו שאמר רבי חסא "אשר באת לחסות" - על מה עיקר השכר? על עצם זה שבאת לחסות, שקנית שלמות נפשית וזכית לעבוד את המלך.
ביאור הגאון מווילנא: הגר יכול לתבוע שכר
הגאון מווילנא מבאר באופן שלישי. אדם מישראל שעובד את ה', אינו עובד על מנת לקבל פרס, משום שהוא מחויב בכך מעיקרו: גופו קנוי להשם יתברך, "כי לי בני ישראל עבדים", והקב"ה אומר שהוציאנו מארץ מצרים כדי להיות לו לעבדים. ואילולא כן, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. נמצא שאיננו יכולים לתבוע שכר - עבדי ה' אנו.
אבל מי שלא היה במצרים ואבותיו לא יצאו משם, אלא גר הוא, שהיה גוי ואף על פי כן בא והתגייר - אדם כזה כן יכול לבקש שכר, ומגיע לו. הוא אומר: אני לא הייתי מחויב כלום, אותי לא גאלו, איני חייב דבר לאיש, ואף על פי כן באתי ועשיתי. ואין הכוונה שישראל לא יקבל שכר חלילה - ודאי שיקבל, אלא שאינו יכול לתובעו בדין, וקבלתו היא חסד; ואילו הגר יכול לתבוע.
ולפי זה מובנים דברי בועז: "ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה" - את בוודאי תוכלי לבקש שכר, ומדוע? "אשר באת לחסות תחת כנפיו". אדם רגיל המבקש את שכר פעולתו ומשכורת שלמה, יאמרו לו: אין לך שום זכות לבקש מאומה. אבל את - את יכולה לדרוש משכורת, שהרי לא היית חלק מן העם היהודי ובאת מעצמך. וזהו שאמר רבי חסא: "אשר באת לחסות תחת כנפיו". שהוקשה לו: מדוע הוצרך בועז לומר לה שה' ישלם שכרה, והלא פשיטא, "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעולתך"? אלא בא לומר לה: לך מגיע שכר בדין, ואת יכולה לתובעו - על שבאת לחסות.
ותהי משכורתך שלמה - שלמה
ואומרים בדרך רמז: "ותהי משכורתך שלמה" - אל תקרי שְׁלֵמָה אלא שְׁלֹמֹה. מה הייתה משכורתה של רות שבאה והתגיירה? שיצא ממנה שלמה המלך. וכתוב שהייתה אמה של מלכות, וזכתה לאריכות ימים מופלאה: מתקופת שפוט השופטים ועד ימי שלמה היושב על כיסא מלכותו, תקופה ארוכה מאוד - והכיסא שלידו, "וישם כיסא לאם המלך", זו רות המואביה. זהו "ותהי משכורתך שלמה".
"תחת כנפיו" - מדרגת הגרים
ומהו "אשר באת לחסות תחת כנפיו"? כידוע מדברי הזוהר, הגרים נמצאים תחת כנפי השכינה, ואילו עם ישראל הם מעל כנפי השכינה, שמדרגתם גבוהה יותר. ומשום כך תמהים רבים על הנוסח שאומרים בהשכבה "תחת כנפי השכינה במעלות קדושים" - מדוע "תחת", והרי ישראל הם מעל כנפי השכינה? אבל כאן, מאחר שרות גיורת היא, אומר לה בועז כלשון המדויקת: באת לחסות תחת כנפיו.
לסיכום:
בפסוקים אלו נחשף כל עומקו של המפגש: בועז מנחה את רות להישאר דווקא בשדהו ובצד הנערות, מתוך דאגה שידונו אותה לזכות ושתישמר צניעותה, ואף מעניק לה זכות יתר לשתות ממים המשובחים שבבור בית לחם. רות, מצידה, נופלת על פניה בצער ותמיהה - הן מצד היותה חסרת ייחוס ומשפחה, והן מצד עצם האיסור להיטיב עם בת מואב; ובועז משיב לה בשני דברים: חסדה עם חמותה, שהוא תשלומי טובה המותרים, וגירותה שנעשתה לשם שמיים בלבד. ובברכתו "ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה" כלולים שכר פעולה על כל מצווה ומצווה, ושכר שלם של שכירה שהשכירה עצמה כולה לבורא. ורבי חסא מלמדנו את העיקר: "אשר באת לחסות" - עצם הזכות לחסות תחת כנפי השכינה, עצם הקרבה אל ה', היא היא השכר השלם והמושלם ביותר.