פרק ב' במגילת רות הוא הפרק שבו מתחילה הישועה להיסדק ולהיכנס. נעמי ורות שבו לבית לחם בעוני ובחוסר כל, ועתה יוצאת רות אל השדה ללקט - והשדה הראשון שהיא מגיעה אליו הוא שדהו של בועז. לאורך הפרק נראה כיצד כל פרט קטן בהתנהגותה של רות, בצניעותה ובחכמתה, הוא שבונה בסופו של דבר את שושלת בית דוד. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, בתוספת דברי חז"ל והמדרשים.
וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.
"מודע" פירושו קרוב. הכתוב מספר לנו שאף על פי שנעמי הייתה ענייה, והיה לה קרוב משפחה שהוא איש גיבור חיל ושמו בועז, והיא הייתה יכולה בקלות לפנות אליו ולהתפרנס על ידו - היא לא עשתה כן. אלא כלתה הלכה וליקטה מבין העומרים כדי לפרנס אותה. נעמי העדיפה להתפרנס מאת ה' ולא להתפרנס מאדם שיבוא ויפרנס אותה. ובפרט אדם כזה שהכיר אותה בעושרה - קשה שבעתיים ללכת ולבקש ממנו צדקה בעוניה.
וכוונתה מראש הייתה שבועז יגאל את השדה ויגאל גם את רות, כפי שנראה בהמשך בפירוש. כך היה מקובל בימיהם: כאשר אחד מקרובי המשפחה היה נפטר, הקרוב ביותר אליו היה נושא את אשתו או את בתו ונוטל גם את השדה, ובכך מקים את הנחלה על שם המת ודואג להמשכיות של הנפטר - שמישהו מתוך המשפחה יהיה בבחינת גואל.
ושמא תאמר שנעמי לא פנתה אל בועז מפני שחששה שישיב את פניה ריקם - על כך בא הכתוב ומלמדנו שלא כך היה. שלושה דברים נאמרו כאן בבועז: ראשית, "מודע לאישהּ" - היה מודע לנעמי ומודע לאישה, כלומר קרוב שלהם ואהוב עליהם. שנית, "ממשפחת אלימלך" - הוא בעצמו קרוב משפחה. שלישית, "איש גיבור חיל" - וגיבור חיל כולל את כל המידות הטובות, ובכללן הנדיבות ושנאת הבצע. ועוד: "ושמו בועז" - כל מקום שנאמר בו "ושמו" לפני השם, מדובר באדם מפורסם וגדול. אדם כזה ודאי לא היה מעלים עיניו משאר בשרו, וודאי היה מפרנס אותן. ועם כל זה לא ההינה נעמי ללכת ולבקש ממנו.
וחז"ל מפרשים מה הייתה הקרבה: אלימלך, ושלמון אביו של בועז, ופלוני אלמוני הנקרא "הגואל", ואביה של נעמי - כולם היו בני נחשון בן עמינדב, כולם אחים. ואף על פי כן לא הועילה להם זכות אבותם בצאתם מן הארץ לחוצה לארץ. ראו והתבוננו: נחשון בן עמינדב, זכות כה גדולה - ובכל זאת מי שיצא מן הארץ נענש בסופו של דבר.
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. וַתֹּאמֶר לָהּ: לְכִי בִתִּי.
בואו ונראה כאן עד כמה צדיקה וחסידה הייתה רות. הרי היא בתו של עגלון מלך מואב, ואם לא בת ישירה - צאצא שלו, מזרע המלוכה, בת מלכים. והנה היא הולכת ומלקטת בשיבולים, ולא ליקוט של ממש אלא אחת מרימה ושתיים אינה מרימה, מגביהה שיבולים בודדות שנפלו מיד הקוצרים - רק מה שמגיע לה על פי דין. הולכת ומלקטת כאחד העניים.
ולא זו בלבד, אלא שאינה מרשה לנעמי לבוא עמה. היה מקום שתאמר: וכי אני אמורה ללכת ולפרנס חמות זקנה שכבר אינה חמותי, שהרי בעלי נפטר? שתבוא גם היא ותלקט! אבל רות אומרת: בשום אופן לא, אני אלקט ולא את. ומדוע? כי אותי אין איש מכיר, ואין לי ביזיון בליקוט. אבל את, נעמי - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. האישה המכובדת הזאת שהייתה יוצאת תמיד בכבוד גדול, ופתאום יראו אותה הולכת ואוספת עוד שיבולת ועוד שיבולת - איזה ביזיון קשה. את לא תלכי, אני אלך, כדי שלא יהיה לך ביזיון. זו עדות לטוב מידותיה של רות ולמעלת הנהגתה.
ולכן מדגיש הכתוב "ותאמר רות המואביה" - כלומר, אני הרי מואביה, באתי ממואב, אותי אין מכירים, לכן אני היא שאלך ואלקט.
ובלשונה של רות טמונים כמה דיוקים. "אלכה נא השדה" - ולא לכרם, שבכרם יש סכנה לעלות באילנות. "ואלקטה בשיבולים" - לקט דווקא, ולא פאה. ומה ההבדל? פאה היא מה שבעל השדה מניח בפינת השדה, ועליה יש הרבה קופצים, וכל אחד רוצה את חלקו ונכנסים למריבות. לעומת זאת בלקט לא היו קופצים רבים, מפני שהיו שדות רבים וכל אחד היה מלקט בשדה נפרד, ומי שהחזיק בשדה מסוים - אין אחר נוגע בו, שהרי יש שדות אחרות. אמרה רות: איני רוצה ללכת בכוח הזרוע ולהיכנס למריבות עם אנשים, לכן אקח רק לקט ולא פאה, שהפאה מצריכה מריבה וויכוח. ועוד הוסיפה: "אחר אשר אמצא חן בעיניו" - איני הולכת למקום שבו אהיה לצנינים בעיניהם, שיסתכלו עליי ויאמרו "מה זו באה לכאן לקחת?", אלא רק למקום שבו אראה שאיני מהווה להם טורח וטרדה.
וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.
שני קשיים כאן: ראשית, "ותלך ותבוא" נראה ככפילות מיותרת, שהרי די היה לומר "ותלך ותלקט בשדה". שנית, סדר הדברים תמוה: הלכה, באה - ורק אחר כך מלקטת? "ותבוא" מסמל בדרך כלל חזרה, והיה צריך להיות "ותלך ותלקט ותבוא". ואכן רבים מן המפרשים עומדים על שינוי זה.
המלבי"ם מבאר שרות לא הלכה הליכה רבה, אלא מיד "ותלך ותבוא" - השדה הראשון שזימנו לה מן השמיים היה שדהו של בועז, ולכן מיד שהלכה, מיד הגיעה. ויש מבארים באופן אחר: הלכה וראתה נערות שרצתה ללכת עמן ולא התאימו לה, וחזרה, ושוב הלכה ושוב חזרה, כל היום הלוך וחזור, עד שמצאה כאלה שהרגישה שעמהן היא יכולה להתחבר בלא שתהיה לה ירידה רוחנית.
ועוד מדייק המלבי"ם: בדרך כלל בבוקר היו מחלקים את הפאה, והפאה עומדת בסוף השדה. רות לא הלכה כלל אל מקום הפאה, אלא מיד "ותבוא ותלקט" - הלכה ללקט, כפי שהסברנו שלא רצתה פאה מפני המריבה עם שאר העניים. ולכן נאמר "אחרי הקוצרים" - העניים היו מלקטים את הפאה, והיא לא הלכה אחרי העניים אלא אחרי הקוצרים, להמתין ולראות אם נופלת שיבולת מידיהם, שזה מותר לה על פי דין בתורת לקט, ובזה אינה צריכה לריב עם איש.
אומר המלבי"ם: "מקרה" הוא דבר שאינו מחויב מצד הרגילות. ואף שנראה לנו שהגעתה לשדה בועז הייתה מקרה גמור - אין זה מקרה גמור אלא "מקרה לצורכה", מקרה שזימנו לה מן השמיים, כאילו נעשה במיוחד בשבילה. זהו מקרה בהשגחה. והדבר מוכח מן הלשון עצמה: כשאדם מזמין אנשים למסיבה, כיצד הם נקראים? "קרואים". וכי באו מעצמם? הזמנת אותם. "מקרה" הוא דבר שמישהו קרא לו והוא בא. זה לשון קריאה והזמנה.
וכן מצאנו אצל אליעזר עבד אברהם: "הקרה נא לפניי היום" - ואין זה "מקרה" במובן הרחובי, שבמקרה נזדמן. אלא מקרה הוא דבר מזומן מאת ה'. וכאן הייתה השגחה פרטית, שהקב"ה רצה וזמם להוציא מרות את כל שושלת בית דוד, ולכן "ויקר מקרה" שהגיעה דווקא לחלקת השדה אשר לבועז.
ומוסיף המלבי"ם: ה' לא רצה להמתין עד שתהיינה הסיבות הממציאות והמחייבות את הדבר. כלומר, יש דברים שמגיעים בדרך של סיבה ומסובב: אם תקרה סיבה זו, תתחייב ממנה תוצאה זו, ומתוכה הבאה אחריה, ובסופו של דבר תגיע המציאות המצופה. הקב"ה לא היה מעוניין להמתין עד שהדבר יגיע באופן טבעי, אלא הקרה והזמין לפניה שהשדה הראשון שאליו תצא יהיה דווקא שדה בועז - כדי שמתוך כך תצא שושלת בית דוד.
מדרש רות שואל על "ותבוא ותלקט" ואומר: "עד דלא אזלת אתת" - עד שלא הלכה, באה. כיצד ייתכן שעוד לפני שהלכה כבר באה? אלא ביאור נפלא יש כאן: רות הייתה מסמנת את הדרכים קודם שנכנסה לשדה, והלכה ובאה וחזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים, שלא תטעה בשבילים ותדע לשוב. וכן עשתה מטעמי צניעות, שלא תצטרך לשוחח עם הבריות.
התבוננו בדבר: היא צריכה להגיע לשדה, והדרך עוברת בין שדות ובין שבילים, והיא אינה מקומית, ולא היה להם GPS. מה עשתה? לקחה חלוקי אבנים והניחה אותם לאורך הדרך, וכך כשתחזור תדע לפי הסימנים מהי הדרך שבה עליה לשוב. וזהו "ותלך ותבוא" - עוד בזמן הליכתה דאגה לביאתה, לחזרתה, ורק אחר כך "ותלקט".
ומדוע לא תשאל אנשים בדרך? על כך מוסיף המדרש: מטעמי צניעות. שאם תצטרך לחזור ולשאול אנשים כיצד מגיעים לכאן וכיצד הולכים לשם - יש בזה חוסר צניעות. וכפי שמביאה הגמרא באותה מעשה שאמרה לו "באיזו דרך ללוד", ואמרו לו: אל תרבה שיחה עם האישה, היה לך לשאול "באיזו ללוד" - אפילו המילה "דרך" מיותרת. רואים מכאן עד כמה גדולה חשיבות הצניעות.
הגאון מווילנא מבאר את "ותלך ותבוא ותלקט" בדרך נפלאה: רות נהגה בחכמה. אדם שאינו חכם מגיע לשדה, רואה שעורים ומתחיל מיד ללקט - הולך ומרים, הולך ומרים, וכשהגיע לקצה השדה יש בידו עשרה קילו, ואת כל המשא הזה עליו לסחוב חזרה לאורך כל השדה ומשם הביתה. אבל רות הייתה חכמה: הלכה עד קצה השדה ריקם, ומקצה השדה התחילה ללקט לכיוון הבית, וכשסיימה - כבר עמדה סמוך לבית ולא הייתה צריכה לסחוב את המשא הלוך וחזור. וזהו "ותלך" - בהתחלה הלכה ריקם, "ותבוא ותלקט" - בחזרתה ליקטה.
וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'.
כל מקום שנאמר בתנ"ך "והנה", פירושו דבר חדש שלא היה קודם. וכבר עמדנו על כך כמה פעמים, ואף הזכרתי זאת בספר על משנת החלומות, שהמילה "והנה" מופיעה בקביעות בחלומות: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", "והנה השמש והירח משתחווים לי", "והנה מן היאור עולות שבע פרות". ומדוע? מפני שכל דבר בחלום הוא חידוש והפתעה לחולם, כאילו הוא רואה זאת חי מול עיניו. אף כאן "והנה בועז בא מבית לחם" - חידוש הוא, שהרי בועז לא היה רגיל לבוא לשדה, שהיה גדול הדור ושופט.
וחידוש נוסף: בועז בא ואמר לקוצרים "ה' עמכם". אומרים חז"ל שבועז ובית דינו תיקנו שיהיו שואלים בשלום חברו בשם. ואין הכוונה שאמר "השם" כדרכנו, אלא הזכיר את שם ה' ממש. ומקשה הגמרא: וכי תימא בועז מדעתיה דנפשיה עביד? אלא על פי עצת הסנהדרין נעשה הדבר, והם הם שתיקנו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם.
ומדוע נצרכה עצת הסנהדרין? מפני שבלעדיה אין היתר לשאול בשלום חברו בשם. משל למה הדבר דומה: אדם הרוצה להקריב קורבן - האם מותר לו לומר "לה' קורבן"? לא, אלא אומרים "קורבן לה'". מדוע? שאם יאמר "לה'" ויארע לו דבר וימות באותו רגע, נמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה ולא אמר כלום. אבל אם אמר תחילה "קורבן", אפילו אם ימות אחר כך - הקורבן כבר תפס. ואילו כאן בועז פותח דווקא בשם: "ה' עמכם". מי יכול לתקן דבר כזה? רק הסנהדרין יכולים לתקן שיזכיר את שם ה' כבר בתחילת הברכה.
והיכן רמוז שהסנהדרין עמדו מאחורי התקנה? "והנה בועז בא מבית לחם" - ובבית לחם היה מקום מושב הסנהדרין. וכן מצאנו "מי ישקני מים מבור המים אשר בבית לחם" - שבבית לחם ישבה הסנהדרין, ומשם שלח דוד לשאול הלכה.
ומדוע באמת תיקנו תקנה זו? מפני שראו שהיה ביניהם גזל. "ויהי בימי שפוט השופטים" - דור ירוד מבחינה רוחנית, דור ששפט את שופטיו. ראו שבועז הולך לישון בגורן - וכי אין לו בית? אלא אומרים חז"ל שהיה אותו הדור פרוץ בגזל. לכן בא בועז עם הסנהדרין ומתקן: "ה' עמכם" - להנחיל וליישב בלבם שהקב"ה נמצא עמך, הקב"ה רואה כל מה שאתה עושה, הקב"ה משרה שכינתו כאן. ואם כן - היזהר מן הגזל, היזהר בהנהגתך, אל תהיה מן הדור השופט את שופטיו, נהל את עצמך על פי דרכי התורה והמצווה.
ועוד יש בברכה זו: כאשר "ה' עמכם", הדבר מבטיח שכל אדם יישר את דרכיו גם בין אדם לחברו. שכן כאשר אנו מפורדים - אין ה' עמנו. ה' הוא השלמות הגדולה, מלך שהשלום שלו, ואם אתה בפירוד עם חברך, אין השלום שורה עליך. נמצא שבועז נותן להם בזה גם מוסר: מאחר שה' עמכם, נהגו בדרך של קדושה, בדרך של שלום בין איש לרעהו, והיזהרו והתנקו מן הגזל. והם משיבים לו "יברכך ה'" - גם אתה, גם בך תשרה הברכה.
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
בועז רואה נערה מלקטת לבדה בשדה, ורואה שליקטה כמות גדולה - הרי בסוף היום היה בידה כאיפה שעורים. חשב שמא היא אחת מנשי הקוצרים או מבנות הקוצרים, שאחד מהם הביא בת בית שתלקט. וחשש שמא אותו קוצר לא רצה שתהיה לאשתו או לבתו תחרות, וגירש את כל העניים ודאג שרק היא תלקט. ולכן שאל "למי הנערה הזאת" - "למי" משמע שייכת למישהו: מי מן הקוצרים הביא אותה? בת מי היא? אשת מי היא? שהביאה לכאן ללקט על חשבון כל העניים שגירש.
וחז"ל דורשים: "למי הנערה הזאת" - וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? הרי בועז שופט היה ואדם גדול, וכיצד פתאום שואל על נערה, מה עניינו בכך? אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה: שתי שיבולים לוקטת ושלוש אינה לוקטת, שהרי שלוש כבר אינן לקט ואסור לקחתן. ועוד: שיבולים עומדות הייתה מלקטת מעומד, ושוכבות מיושב, כדי שלא תשחה ולא תתכופף. שאין דרך ארץ ואין צניעות לאישה להתכופף, אלא אם רוצה ללקט - תשב ותיטול, ולא תכרע ולא תשתחווה. ומשראה בה דרכי צניעות אלו שאל: למי הנערה הזאת, מהיכן הנערה הצנועה והמיוחדת הזאת?
וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.
אתה שואל "למי" - היא באה ממואב, אין לה בעלים כאן. ושמא תשאל: אם כן כיצד נותנים לקט לעניי נוכרים, והרי עניי ישראל קודמים? על כך משיב: "השבה עם נעמי" - "שבה" פירושו שהתגיירה, ובתור גיורת מגיע לה לקט ככל עניי ישראל.
ויש שהוסיפו בדרשת הפסוק: מדוע הדגיש "מואביה"? לרמוז לבועז שהיא ראויה לו, שהרי "מואבי" נאסר ולא "מואביה". ועוד "נערה" - צעירה היא וראויה להוליד. ועוד למד מן הפסוק שהתגיירה לשם שמיים ולא כדי לזכות בשידוך, והראיה - "השבה עם נעמי משדי מואב". מי רוצה להידבק בנעמי? ענייה שזקוקה שיפרנסו אותה. וכי מישהו נדבק אליה מפני שטוב לו עמה או מפני שהוא מצפה להפיק ממנה משהו? אם מישהו נדבק בה, ודאי שזה לשם שמיים. הרי זו ראיה שבאמת באה להתגייר לשם ה'.
וַתֹּאמֶר: אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט.
כאן הנער עונה גם על מה שלא נשאל. אתה רואה שיש בידה כמות גדולה? דע לך שאין זה מן הפאה ולא מן השכחה, שבהן יש מריבה והרבה עניים קופצים - אלא "אלקטה נא" בלבד, וגם זה רק "אחרי הקוצרים".
"ואספתי בעומרים" - שלא תחשוב שנטלה עומרים מן השדה, שהרי אסור, ואין מותר אלא להרים שיבולת בודדת שנפלה. אלא כוונת הדברים: את מה שליקטה היא אוספת ועושה ממנו עומרים. העומרים שאתה רואה אצלה הם מה שהיא עצמה אספה. ושלא תחשוב שגנבה עומרים מן השדה - "אחרי הקוצרים", כל מה שלקחה היה רק לאחר שהקוצרים קצרו, ואז נטלה את הלקט, את השיבולים הבודדות.
ושמא תשאל: כיצד הספיקה לאסוף כמות כה גדולה? על כך: "ותבוא ותעמוד מאז הבוקר" - כבר שעות רבות היא כאן ואוספת. ושמא תאמר: והלוא בוודאי נחה בינתיים? על כך: "זה שבתה הבית מעט". היה שם בשדה מעין סוכה או ביתן שבו היו העניים נחים, ורות ישבה שם רק מעט, ורוב הזמן עבדה. ומכאן תבין כיצד הספיקה לאסוף כל כך הרבה.
ויש כאן גם רמז: "זה שבתה הבית מעט" - רמז לו הנער שהאישה הזאת בבית שלה תשב מעט, שכן בקרוב תינשא לך ויהיה לה בית חדש.
הגאון מווילנא בביאורו "כל אליהו" מבאר את כל הדו-שיח שבין בועז לקוצרים באופן אחד ורצוף. פותח הוא בדברי הזוהר הקדוש: "כל בתרי דאזלי, שכינתא שריא" - כל שניים ההולכים יחד, שכינה שורה ביניהם, והוא שעוסקים בדברי תורה. "ואי לא עבדו כדקא יאות, שכינתא אזלא מבינייהו" - ואם אינם עוסקים כראוי, השכינה מסתלקת מביניהם. וכדכתיב: "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" - אם יש חוסר צניעות והסתכלות שאינה ראויה, השכינה שבה מאחריך.
והנה בועז בא ורואה את הקוצרים בשדה, ודרכם הייתה לעסוק בדברי תורה תוך כדי עבודתם, או לומר תהילים - היו כאלה שבתוך עבודתם היו גומרים את כל ספר תהילים כמה פעמים ביום, שהיו יודעים אותו בעל פה. ועתה רואה בועז שנערה נמצאת עמם בשדה. בא ושואל אותם: "ה' עמכם?" - האם ה' עדיין נמצא אתכם, או שמא כבר עזב אתכם, כפי שראינו ש"יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך"? אולי באתם לידי מכשול?
והם משיבים לו: "יברכך ה'" - חלילה, אדרבה, יברכך ה' באישה צנועה וכשרה כזאת, ראויה היא לך. ואז אומר להם בועז: אתם אומרים שהיא ראויה לי? אם כן "למי הנערה הזאת" - צריך לברר על המשפחה, רוצה אני לשמוע פרטים בשידוכים, למי היא שייכת ומה פרטיה.
ואז השיבו לו כדרכו של שדכן, שמתחיל לשבח את המקח: "נערה מואביה היא, השבה עם נעמי". ראה נא כמה מיוחדת היא - עזבה את עמה, עזבה את מולדתה, עזבה את בית המלכות, ושבה עם נעמי. ולא שבה עם נעמי מפני שהיה לה מה להרוויח ממנה, שהרי נעמי ענייה, אלא רק כדי להידבק באלוקי ישראל. הרי לך גדולתה וקדושתה. ולא עוד, אלא שמלבד יראת שמיים מחפשים באישה גם שתהיה אשת חיל, שתנהל את הבית כראוי - ועל כך "ותאמר אלקטה בשיבולים": ראה כמה אשת חיל היא, שלא נחה כלל אלא מיד הלכה למצוא טרף לביתה וכל היום עבדה. אם כן ראויה היא לך, ואישה כזאת כדאי לך לקחת.
בפתח הפרק למדנו את גדלותה של נעמי, שלא ניצלה את קרבתה לבועז ובחרה להתפרנס מיד ה' ולא מיד בשר ודם. ואת גדלותה של רות ראינו בכל פרט: בת מלכים היורדת ללקט כאחד העניים, מונעת מחמותה את הביזיון, בוחרת בלקט ולא בפאה כדי שלא לריב, מסמנת את הדרך בעצמה כדי שלא תצטרך לדבר עם הבריות מפני הצניעות, מלקטת מיושב ולא בשחייה, ונוהגת בחכמה בדרך ליקוטה. "ויקר מקרה" - ולימדנו המלבי"ם שאין כאן מקרה כלל אלא זימון מאת ה', שלא המתין לסיבות הטבעיות אלא הקרה לפניה את שדה בועז מיד, כדי שמשם תצא שושלת בית דוד. ובועז, גדול הדור, בא מבית לחם ומתקן עם הסנהדרין לשאול בשלום חברו בשם - להשריש בדור פרוץ בגזל שה' עמם ורואה את כל מעשיהם. ומשם והלאה, מתוך דברי צניעות וחכמה שראה בה, נפתח כל המהלך שיוליד את מלכות ישראל.