חלקו האחרון של פרק א' עוסק בפרידה שבין נעמי לכלותיה ובשיבתה לבית לחם. לפני שניגשים לביאור, יש להעמיד שלוש תמיהות שעולות מפשט הכתובים, ומהן נבנה כל ההסבר.
התמיהה הראשונה: מעשיה של נעמי לכאורה תמוהים. רות רוצה להתגייר, ונעמי מונעת ממנה. ראו כמה היא נדרשת להתאמץ: "ובאשר תלכי אלך", "עמך עמי ואלהיך אלהי", "ושם אקבר". וכי עד כדי כך דורשים מכל גר וגר? ודאי שלא. יש כאן נשמה שרוצה להסתפח בנחלת ה', ונעמי מתעקשת שלא.
התמיהה השנייה: נעמי אומרת לרות "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחרי יבמתך". וכי מותר לגוי לעבוד עבודה זרה? הרי זו אחת משבע מצוות בני נח. היעלה על הדעת שנעמי אומרת לה: הנה גיסתך חזרה לעם שלה ולאלוהים שלה, כבוד לה, לכי גם את? כיצד תאמר לה דבר כזה?
התמיהה השלישית: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". מה בדיוק ראתה? שימו לב לדיוק: לא כתוב "ותשמע את טענותיה", אלא "ותרא" - ראייה, לא שמיעה. היא ראתה משהו בפועל, ראתה שהיא מתאמצת, ולכן חדלה לדבר אליה. מה היה אותו דבר שהיה "המכה בפטיש", שממנו הבינה שאפשר כעת לשתוק ולקבל, ושרות אכן ראויה להסתפח בנחלת ה'?
ידוע שלאדם יש שאיפות. אילו היינו נראים כמו השאיפות שלנו, כולנו היינו היום גדולי הדור. אדם אומר: מחר בעזרת ה' אני קם בנץ, אחר כך יושבים ולומדים שעתיים, אחר כך הולכים למקווה. ומה בפועל? בעשר בבוקר הוא עדיין הופך צד במיטה. איפה הנץ? איפה השעתיים? איפה המקווה? שום דבר. בשאיפות שלנו כולנו צדיקים גדולים; הבעיה מתחילה בפריטה של השאיפה לעולם המעשה. שם השאיפות מתנפצות אל סלע המציאות.
מתי אדם באמת מוכיח את עבודת ה' שלו? כאשר הוא עובד את הקב"ה מתוך קושי. כאשר יש לו ניסיון והוא עומד בו - זו הוכחה לאהבת ה'. אבל אם הוא עובד כשנוח לו והכל קל ומסתדר, עדיין אין הוכחה שהוא באמת אוהב ה' ועובד ה'. זו בדיוק הייתה טענת השטן כנגד איוב: ריבונו של עולם, "החינם ירא איוב אלהים"? משתלם לו, נוח לו, הרעפת עליו כל טוב - מדוע שלא יעבוד אלוקים?
מה שאפיין וייחד את העם היהודי משחר ההיסטוריה, מאברהם אבינו ועד היום, הוא מסירות הנפש, ההתאמצות, עבודת ה' לא מתוך נוחות ושלווה אלא מתוך קושי והתמודדות. הגמרא בסנהדרין צ"ו אומרת: ומה בשכר ארבע פסיעות ששילמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי - נבוכדנצר - שקיבל ארבעה דורות של מלכות, אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפניי כסוסים? שימו לב כיצד הקב"ה מגדיר את האבות: רצו לפניי כסוסים. ראיתם פעם סוס אחרי ריצה, מזיע ומתנשף? כך היו האבות הקדושים.
יעקב אבינו ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. מדוע? מפני שהעולם הזה אינו בשביל שלווה ומנוחה של צדיקים. כל המדרגות נרכשות על ידי מאמץ, מסירות נפש והתמודדות. עם ישראל כולו נוצר על ידי התמודדות, מאבקים ומאמצים. יעקב מעיד על עצמו: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" - כל ימיו קושי ומכאוב. את הקדוש ברוך הוא לא קונים במנוחה ובשקט, אלא אך ורק בעמל ובהתמודדות.
והנה מגיע גוי ורוצה להצטרף כחבר מן המניין ל"מועדון" הנקרא העם היהודי. אנו שואלים אותו: אדוני, כוונותיך כנות? אתה באמת רוצה להצטרף אלינו? תוכיח. תוכיח שאתה מתאמץ בשביל זה, תוכיח שאתה מוכן להתמודד. אולי אתה בא מפני שנוח ונעים כאן, ולכן אתה מבקש להתגייר.
ידוע שבימי שלמה לא קיבלו גרים, משום שאז היה נוח מאוד לעם ישראל, איש תחת גפנו ותחת תאנתו - ואין בכך הוכחה שהגר בא להסתפח בנחלת ה', שמא ראה את מעלת ישראל וחיפש נוחות. וכן לעתיד לבוא, בימות המשיח, לא יקבלו גרים: כשטוב לנו, אין חכמה לבוא. אנו רוצים שיוכיח מסירות נפש, שהרי יסודותיו של העם היהודי על מסירות נפש, על התמודדות, על מאמץ ויגיעה.
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד, וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ׃
וַתֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ׃
כיצד בודקת נעמי את רות? היא אומרת לה: שובי אל עמך ואל אלוהיך. כאילו אומרת: אני חושדת שאולי את כאותם אנשים שבהצהרת הכוונות שלהם הם חזקים מאוד - "אני רוצה", "אני בעזרת ה' אעשה", "אני החלטתי" - אבל הכל דיבורים, ובמעשה אין דבר. וכיצד אבדוק? הנה, ראי את יבמתך. גם היא, רגע קודם, אמרה "כי אתך נשוב לעמך", גם היא דיברה כמוך - ורגע אחר כך שבה אל עמה וגם אל אלוהיה. הראית עד כמה הנפילה מיידית? מכל הדיבורים אינני מתרגשת. אולי גם את כמותה.
לכן כשאומרת לה "שובי אחרי יבמתך", אין כוונתה חלילה לומר לה ללכת ולעבוד עבודה זרה, ולא לדחות את הגר. כוונתה: אולי גם את כמוה, ואם כך - לכי אחרי יבמתך. זו בדיקה. בואי ונראה אם את באמת מתכוונת, או שמא את רוצה לשוב אחריה ורק לא נעים לך. ואז היא באמת רואה שרות מתאמצת, ומתוך כך מבינה שכוונותיה אמיתיות. אך מה הייתה אותה התאמצות שראתה?
מביא הגאון מווילנה ביאור נפלא, וכך לשונו: העניין הוא, כי היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין מפתחי הלב. רוצה לומר, כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצווה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות. כלומר, היצר הטוב בא ויועץ לך: עשה מצווה, כדאי לך. אבל היצר הרע אינו רק יועץ אלא גם מפתה את האדם לעבור עבירות. ואם הוא רואה שאינו יכול לו - מפתהו לעשות מצווה המעוטפת בכמה עבירות.
כלומר: יעץ לך עבירה, ראה שאינך רוצה - ואז אומר: עזוב עבירות, איתך לא הולך, יש לי מצווה בשבילך. ומוצא לך מצוות שעל ידיהן אתה מבייש את זה, גורם נזק לזה וקפידא כנגד זה, והכל באצטלה של מצווה, הכל בעטיפה של עשיית רצון ה'. זו דרכו של יצר הרע.
אם כן, כיצד ידע האדם אם המצווה שהוא הולך לקיים באה מצד היצר הרע הגורר אותו לעבירות באצטלה של מצווה? למשל, אומר לך לקום מוקדם בבוקר - וכך תעיר את כל הבית, תגזול שינה, וכולם לא יתפקדו אחר כך, והכל כביכול לשם מצווה.
על כך אומר הגר"א דבר נפלא: והרוצה לבחון את בעל יועצו, אם הוא מיצר הטוב או מיצר הרע, יבחן בעת עשיית המצווה. אם איבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצווה - מסתמא היא מעצת היצר הרע. כי איך ייתכן שאיברי הגוף הכבדים, אשר מעפר יסודם וטבעם ללכת אחר תאוותם הגופנית היורדת למטה מטה כטבע העפר, יתלבשו ברצון לעשות? אין זה כי אם עצת יצר הרע כדי שיילכד אחר כך ברשתו. אבל אם בתשוקת נפשו הפנימית להתקרב אל עושהו במעשה המצוות איברי הגוף כבדים ועצלים - אז נראה שכך הוא מדרך הטבע, שהיצר הרע מתלבש באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצווה.
דוגמה מעשית: אתה בדרך לשיעור של שעתיים ואחריו חברותא, ומישהו מציע לך לנסוע כעת לקברי צדיקים; אשתך מסכימה, מבחינת הזמן הכל מתאים. מה עדיף - קברי צדיקים או שיעור? מצד אחד תורה, ואיך יבטל תורה? מצד שני תפילה וישועת הכלל וישועת הפרט. כיצד יכריע? תשאל את עצמך שאלה אחת: מה בא לי? בא לך ללכת לקברי צדיקים - שב בשיעור. סימן שזה מן היצר הרע. אם בא לך לעשות דבר אחד, לך ועשה את השני, שכן ה"בא לי" בא מן היצר הרע. אם זה באמת דבר מצווה, מניין פתאום החשק? הרי כשאדם מבין שיש כאן מצווה, היצר הרע נמסך בגופו: פתאום הוא עייף, אין לו חשק, אין לו כוח, וקשה לו. היצר הרע יושב בין שני מפתחי הלב ונמסך בגופו - ואם פתאום נהיה לך חשק, בדוק היטב אם אכן זו מצווה.
מספרים על ר' חיים מוולוז'ין, שכשבא להקים את הישיבה, הגיע אל הגאון מווילנה בהתלהבות גדולה וסיפר לו על העניין, על הישיבה, על תכניותיו וכיצד תיראה. הוא שם לב שהגאון אינו נמשך אחר התלהבותו. שאל: מה הרב אומר? השיב לו: אני מציע שתרד מזה. היה לו מכך צער גדול - מדוע אין הגאון רואה את מה שאני רואה, איזו הזדמנות להגדלת תורה.
לאחר שנה שב ובא אליו: דיברתי עם הרב לפני שנה על עניין הישיבה, אני עדיין חושב על כך, אולי בכל זאת כדאי. אמר לו: לך עשה ותצליח. והקים את הישיבה הגדולה בוולוז'ין, אם הישיבות, המודל לכל הישיבות שאחריה עד היום.
לאחר מכן שאל את רבו הגר"א: מדוע בתחילה אמר לי הרב שלא, והיום כן? מה נשתנה? השיב לו הגאון: בפעם הקודמת באת בהרבה התלהבות ובהרבה חשק, וזה אינו טבעי לדבר מצווה. אדם הבא לעשות מצווה אין לו חשק והתלהבות כאלה, ולכן הייתי מסופק אם זה ממקור קדוש, אם זה נטו לשם שמים. בדרך כלל במצווה אין התלהבות; במצווה יש כבדות, יש קושי, אדם צריך להתאמץ ולשבר את כוח הגוף כדי לעשותה. חשדתי שמא האש הזאת אינה אש קדושה. אבל בפעם השנייה באת ביישוב הדעת, בהתבוננות, מתוך מחשבה על ההתמודדות ועל הקשיים שהישיבה תעמוד בפניהם - וכשראיתי שבאת בשיקול דעת, ידעתי שבאת מכוח היצר הטוב.
על פי יסוד זה מבאר הגר"א גם את מעשה ריש לקיש. הגמרא מספרת שכשהיה עדיין ליסטים היה אתלט. היה נהר, והוא היה רץ וקופץ מצד זה לצדו השני בקפיצה שאדם רגיל אינו מסוגל לה. רבי יוחנן ראה זאת ונדהם, ואמר לו: חילך לאורייתא - הכוח שלך מתאים לעסק התורה.
ומדוע קפץ ריש לקיש? משום שראה את רבי יוחנן, שהיה יפה תואר ביותר ולא היה לו זקן, ונדמה לו כאישה, וקפץ לשם בחשבו שיש שם אישה יפה. וכשהגיע וראה שזה איש, התאכזב. אמר לו רבי יוחנן: כוחך לתורה. השיב לו ריש לקיש: יופייך לנשים. אז קלט רבי יוחנן מה עומד בראשו של אותו ארכי ליסטים, ואמר לו: יש לי אחות יפה ממני, אם תבוא ותעסוק בתורה אתן לך את אחותי. ויש דעות המובאות בסדר הדורות שריש לקיש "שנה ופירש" - שבתחילה עסק בתורה, אחר כך עזב ונעשה ליסטים, ורבי יוחנן החזירו.
כך או כך, אומרת הגמרא: קיבל עליו. וכשבא אחר כך לקפוץ ולחזור לצדו השני של הנהר - נפל באמצע ולא הצליח להגיע. מה קרה? מה שעשית שלושים שנה, פתאום אינך יכול? הביאור המפורסם הוא שהתורה מתשת, ומשקיבל עליו עול תורה התישה אותו. אך לפי דברי הגר"א אין צריך להגיע לכך: כל אותן קפיצות מצד לצד - מניין נבעו? מן היצר הרע. היצר הרע נותן כוחות אדירים. אבל ברגע שהיה צריך לחזור - ולחזור לשם מה? לדבר מצווה. מניין יהיה לאדם כוח לדבר מצווה? דבר מצווה דורש מאמץ, התמודדות, קושי, השקעת כל הכוחות. הוא מגיע לאמצע ונופל, אינו מסוגל. כאן כבר מדובר במצווה, ואין לי יצר הרע שמחזק אותי; אדרבה, היצר הרע מוסך עופרת באיבריי ואיני יכול לזוז.
וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי׃ בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ׃
וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ׃
וזה מה שכתוב כאן: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת". נעמי אומרת לעצמה: כיצד ייתכן? אני נעמי, זקנה, ורות כלתי צעירה - ואני הולכת בקלילות ואילו היא מתאמצת ללכת, ההליכה קשה עליה. לכן נאמר "ותרא": היא מתבוננת בה ורואה שההליכה קשה עליה. ואם ההליכה קשה עליה - כנראה מדובר כאן בדבר מצווה. כנראה יש כאן רצון וכוונה טהורה להתחבר ולהסתפח בנחלת ה'. ואם כן - "ותחדל לדבר אליה". אם יש כאן מאמץ, אם זה הולך עם קושי, סימן שמדובר במצווה.
וכמו שידוע באילו של אברהם אבינו, "והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו". אומרים חז"ל: מניין ידע אברהם שזהו האיל? אמר אברהם: אם זה איל מן הקדושה - הוא מסתבך, הוא נאחז בסבך בקרניו. אילו היה איל מן הסטרא אחרא, כבר היה בא ועומד לידי מוכן עם הצוואר לשחיטה. כל דבר שבקדושה תמיד יש לו קשיים, תמיד הוא בא עם התמודדויות; דבר שבטומאה הולך בקלות.
לכן אומר הזוהר הקדוש: דבר שבקדושה עולה ממון, וסטרא אחרא בחינם. דבר שבקדושה צריך להשקיע בו כסף, צריך מאמץ. ועוד אומר הזוהר: אם הביאו לך מצווה בחינם, אל תיקח אותה, ששולטים בזה החיצונים - שלם. בא מישהו ואומר לך: הנה אתרוג מן העץ, קח. אמור לו: בחינם איני רוצה, קח אפילו עשרה שקלים, אבל לא בחינם. מדוע? כי בחינם שולטים בזה החיצונים; חינם בא בקלות. ואילו דבר מצווה מצריך השקעה והתמודדות. כך מבאר הגאון מווילנה.
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם, וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי׃
אומר המדרש: כיוון שנתנה דעתה להתגייר, השווה הכתוב אותה לנעמי. מהו "שתיהם"? בהשוואה ובהתאמה מלאה. תמיד כשכתוב "שניהם", "שתיהם", "שלושתם" - כמו "וילכו שניהם יחדיו" - הכוונה כאיש אחד בלב אחד, לבוא ולהראות על השוויון. אף כאן, "ותלכנה שתיהם" בא לומר שבאותה כוונה לשם שמים השווה אותן הכתוב.
ועוד אומר המלבי"ם: ייתכן ש"שתיהם" בא לפרש את "ותהום כל העיר". שהרי תמיד כשנעמי הייתה הולכת היו עמה עבדים ושפחות, בני בית ומשרתים, ולא הייתה הולכת לבדה. וכאן פתאום הן הולכות והאנשים מסתכלים: רק שתיהן, שתי נשים בלבד, בלי כל הפמליה שהייתה מלווה אותן תמיד. "ותלכנה שתיהם" - וזה עצמו גרם ש"ותהום כל העיר".
ומהו "כל העיר"? כיצד נעשתה כל העיר הומייה בעקבות זה? אומר על כך המדרש: נעשית העיר הומייה, שכולם נתקבצו לקבור את אשתו של בועז שמתה בו ביום. אשתו של בועז מתה באותו יום, והייתה לוויה המונית, ובדרך כלל בית הקברות היה מחוץ לעיר. וכשכולם הולכים, פתאום הם רואים את רות ונעמי. שהרי באופן טבעי, וכי עשתה סיבוב בכל בתי העיר שכולם יהיו המומים? אלא שכולם כבר היו מרוכזים יחד בלוויה, ובדיוק אז ראו אותן.
ואומרים חז"ל, מהו "ותהום כל העיר"? אמרו: הזאת נעמי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים? חזיתם מה עלתה לה על אשר יצאה לחוץ לארץ? כלומר, תמיד הייתה רגילה לצאת עם משמרות כבוד, והנה ראיתם מה גרמה לה יציאת חוץ לארץ.
וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד׃
אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה, לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי׃
בכוונה קראתי את שני הפסוקים יחד, שכן נראה שהפסוק השני כפול וחוזר על הראשון: "אל תקראנה לי נעמי" - וזה מה שהיא אומרת אחר כך "למה תקראנה לי נעמי"; "כי המר שדי לי מאד" - וזה מה שהיא אומרת "ושדי הרע לי". מדוע היא כופלת את דבריה?
מבאר המלבי"ם על פי משל: אדם שהיה עשיר גדול ונעשה עשיר קטן - היו לו חמישים מיליארד ונשארו לו חצי מיליארד. על אדם כזה נאמר שנידלדל מנכסיו והתמוטט. אבל לא אוכל לומר זאת אם לא אזכיר תחילה כמה היה שווה, שהרי חצי מיליארד הוא סכום נכבד מאוד, והלוואי על כל אחד מאיתנו. כדי להבין את גודל נפילתו של מי שעוד נשאר לו משהו, חייבים להזכיר מה היה לו קודם. לעומת זאת, אדם שהגיע היום למצב של פת לחם ואין לו כלום - אין צורך להזכיר את עושרו הקודם כדי להבין את מצבו, שהרי בכל קנה מידה ובכל פרמטר מה שיש לו הוא מעט, כי אין לו כלום.
וזהו שאומר המלבי"ם: כשראו אותה באה רגלי, בלי אפילו חמור לרכוב עליו ובלי משרתים לשרתה, ובאה כשמלתה לעורה בדלות נוראה, חשבו אנשי העיר: אולי אין המצב נורא כל כך, שכן ייתכן שקודם הייתה עשירה של מאות אלפים, והיום נשארו לה רק עשרות אלפים, אולי נשארו לה תכשיטים ויהלומים וכסף, שהרי עשירה גדולה הייתה. לפיכך אמרו "הזאת נעמי" - כלומר, כדי להבין את מצבה של היום צריך להזכיר מי הייתה בעבר, שאפילו אם יש לה היום משהו, המצב ירד ביחס למה שהיה.
באה נעמי ומתקנת אותם: אל תטעו ואל תחשבו שהבאתי עמי יהלומים ותכשיטים, כסף וזהב, ואל תחשבו שאני ענייה רק ביחס למצבי הקודם. דעו לכם שהיום אני ענייה על פי כל פרמטר ועל פי כל מדד, במצב שאין צורך להזכיר את מצבי הקודם כדי לומר מי אני היום. לכן: "אל תקראנה לי נעמי" - אין צורך להזכיר את מצבי הקודם כדי לעמוד על מצבי הנוכחי. "קראן לי מרא" - די שיזכירו שהיום אני במרירות ובעניות גדולה ביותר, וזה מספיק, "כי המר שדי לי מאד". והראיה: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" - ריקם, שאין בידי מאומה. וכי צריך להזכיר את עושרי הקודם כדי להבין את רוע גורלי? הרי אין בכיסי לא יהלומים ולא תכשיטים. לכן "למה תקראנה לי נעמי" - תוכלו לקרוא לי מרא, ענייה ואביונה, גם בלי להזכיר את השם נעמי שהיה לי בעת ההצלחה.
עד כאן אמרה נעמי שאין צורך להזכיר את מצבה הקודם. עתה היא מוסיפה ואומרת: לא רק שאין צורך, אלא לא ראוי כלל לקרוא לי בשם נעמי, שכן גם מצבי הקודם, אותה עשירות והצלחה, אם אני מתבוננת בו היום - לקרוא לו הצלחה אינו נכון.
מדוע? אומר המלבי"ם: יש פעמים רבות שהקב"ה מרומם ומגדל אדם ומביאו לעשירות גדולה מאוד, כדי שלאחר מכן, כשיפילנו, תהיה הנפילה קשה וכואבת. "משגיא לגויים ויאבדם" - הקב"ה מרומם את הגוי כדי להפילו אחר כך. וכן נאמר: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד", ואמר עובדיה: "אם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך" - כדי שהמפלה תהיה גדולה יותר.
ואם כן אומרת להם נעמי: עכשיו אני מבינה שכל הרוממות שרומם אותי ה' קודם לכן לא הייתה לשם הצלחתי, לא נעימות ולא מדרגה גבוהה של אושר וכבוד, אלא אדרבה - כדי שהנפילה שלאחר מכן תהיה כואבת יותר. "אני מלאה הלכתי" - למה? כדי ש"ריקם השיבני ה'". כעת אני מבינה שכל האושר והכבוד שנתן לי ה' מקודם היו כדי שאחר כך ישיבני ריקם, ואבחין בהבדל שבין מה שהיה אז למה שיש עתה.
נמצא שסדר שני הפסוקים כך הוא: הפסוק הראשון בא לומר שאין צורך להזכיר את העבר כדי להבין את רוע מצבי היום, שמצבי גרוע מצד עצמו גם בלי הזכרת העבר. והפסוק השני בא לומר: ואם בכל זאת רצונכם להזכיר את העבר, כדי לומר שפעם היה לי ממש טוב - אין בכך טעם, שכן כעת מתברר לי שגם אז לא היה לי באמת טוב, שכל האושר לא היה לטובתי אלא כדי להפילני עתה, שתהיה הנפילה קשה יותר.
"וה' ענה בי" - מה פירוש? שמה שרומם אותי כדי להפילני היה על מנת להוכיח אותי; ה' הוכיח אותי בזה וייסר אותי בזה. כביכול: העליתי אותך והעליתי אותך כדי להפילך מגבוה, כדי שתיקחי מוסר ותראי שההנהגה שלכם ביחס לעניים הייתה הנהגה קלוקלת. ומכאן "ושדי הרע לי" - וכי כעת מתברר שההטבה שהטיב עמי הייתה לטובה? לא, שדי הרע לי, שהרי כל אותה הטבה הייתה בשביל הנפילה שתבוא אחריה, שתהיה קשה יותר.
עוד אומרים חז"ל על מה שאמרה "קראן לי מרא" - מרא כתוב באל"ף, ולכאורה היה צריך להיכתב בה"א. מלמד שחסרה ארבעה דברים: בעלה, שני בניה, והעובר שהפילה, כמו שאמרנו.
וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים׃
כאן מבאר לנו הכתוב מדוע רות הולכת ליטול מתנות עניים, והרי יש לנעמי שדה, כמו שאמרנו, שהיא אמורה לרשת אותה. לכן בא ואומר: זה היה בתחילת קציר שעורים. בתחילת קציר שעורים אין אפשרות לזרוע את השדה, שאין זה זמן זריעה אלא אדרבה זמן קציר. ממילא, אף שיש לה שדה - אין לה מה לאכול ממנה. ולכן לא הייתה לה ברירה אלא ללכת וללקט בשדות ישראל, כדי שיהיה לה במה להתפרנס.
סיום פרק א' מלמד אותנו שני יסודות גדולים. הראשון: נעמי לא דחתה את רות חלילה, אלא בחנה אותה. שהרי כל בניינו של עם ישראל על מסירות נפש, מאמץ והתמודדות - "רצו לפניי כסוסים" - ולכן אין מקבלים גרים בשעה שנוח וטוב. וכשראתה נעמי, בעיניה ולא באוזניה, שההליכה קשה על רות הצעירה בעוד היא הזקנה הולכת בקלילות, הבינה על פי יסודו של הגר"א שדבר שבקדושה בא בכבדות ובקושי, ושכוונותיה טהורות - ו"תחדל לדבר אליה". והשני: דברי נעמי לנשות בית לחם, שאין צורך להזכיר את עברה כדי לעמוד על דלותה הגמורה, ויתרה מזו - שאף אותה "הצלחה" קודמת לא הייתה טובה, אלא הכנה לנפילה ותוכחה מאת ה'. וכל זה מביא אותנו אל תחילת קציר שעורים, אל השדה שאין ממנה מה לאכול, ואל ליקוטה של רות בשדות ישראל שממנו תיפתח הישועה.