פתיחה
אנו נמצאים בלב המעמד המרגש שבין נעמי לשתי כלותיה בדרך משדי מואב לארץ יהודה. נעמי מנסה להשיב אותן לבתיהן, מברכת אותן בברכות, מציגה בפניהן את כל הקשיים שבדרך - וכנגד זה רות מתאמצת ודבקה בה עד שהיא מקבלת עליה את התורה ואת המצוות. נלך בעקבות ביאורי המלבי"ם, ונוסיף את דברי חז"ל והמדרשים שנקשרו כאן.
"יתן ה' לכם" - מעבר לחסד, מתנה
יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ, וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה׃
בפסוק הקודם ברכה נעמי "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" - וזה חסד במובן שהסברנו, מידה כנגד מידה: אתן עשיתן עמי חסד, ומגיע לכן שה' יעשה עמכן. עכשיו היא מוסיפה ברכה מסוג אחר לגמרי: "יתן ה' לכם" - לשון מתנה. לא רק מה שמגיע לכן בדין, אלא מתנה מעבר למה שמגיע: שה' ייתן לכן מנוחה אשה בית אישה. שתינשאו, ושהפעם תהיה לכן מנוחה - לא כמו אצל הבעלים הראשונים שלא היתה לכן מנוחה, שהרי מתו בצעירותם.
"בית אמה" כנגד "בית אישה"
נעמי אמרה להן "שובנה אשה לבית אמה", וכנגד זה היא מברכת "ומצאן מנוחה אשה בית אישה". מסביר המלבי"ם: אלמנה שאינה מעוניינת עוד להינשא אינה חוזרת לבית אמה, אלא קונה לה בית בפני עצמה, ששם תהיה לה אוטונומיה משלה. מי שכן חוזרת לבית אמה היא דווקא אלמנה שמעוניינת לשוב ולהינשא - שהרי היא אומרת לעצמה: מה אקנה בית ואסתדר בעצמי, הרי זה זמני, עניין של כמה חודשים בלבד. לכן נעמי אומרת להן: שובנה אשה לבית אמה, שהרי כוונתכן להינשא - ואני מברכת אתכן שתמצאו מנוחה אשה בית אישה, שלא יהיה לכן עוד מצב של שכול ואלמנות, אלא מנוחה בלבד, וזו תהיה מתנת ה'.
ולמה "בית אמה" ולא "בית אביה", כמו שכתוב בתורה "אל בית אביה כנעוריה"? ידוע מה שאומרים חז"ל, שכאן מדובר בגויות, ולגוי אין ייחוס. בישראל אני יודע מי אמו - בזה אין ספק, שהרי ראו אותה בשעת הלידה; ואני יודע גם מי אביו, מפני שישראל קדושים וטהורים. אבל בגויה, אמה ידועה, ואילו מיהו אביה - זו שאלה גדולה. לכן לא אמרה "אשה בית אביה" אלא "אשה לבית אמה".
"לכם" במ"ם - שכר ארבעים פסיעות
שימו לב לקושי שבלשון הפסוק: "יתן ה' לכם" - והלוא נשים הן, והיה צריך לומר "לכן"! אומרים חז"ל: נכתב במ"ם לרמוז שיקבלו את שכר ארבעים הפסיעות שליוו את נעמי. שהרי מצאנו בגלית שהיה "מחרף ומגדף מערכות אלהים חיים" ארבעים יום - ולמה תלו לו ארבעים יום ולא חיסלוהו קודם? מפני שהיה בן הרפה, והרפה היא עורפה, ובזכות ארבעים הפסיעות שפסעה אמו ללוות את נעמי תלו לו ארבעים יום. לימוד עצום: הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, ואפילו על פסיעה אחת של חסד הוא נותן שכר.
למה בכו?
"אשה בית אישה" - הכוונה בית בעלה, ולכן ה"א שנייה במפיק. ומדוע "ותשאנה קולן ותבכינה"? אומר המדרש: מתוך שאמרה להן "ומצאן מנוחה אשה בית אישה" - שתינשאו שוב - נזכרו בבעליהן הקודמים, ולכן בכו. ועל "ומצאן מנוחה" דרשו חז"ל: אין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה. היכן האשה מרגישה בטוחה, והיכן יש לה מנוחה? בבית בעלה. כשהיא בבית הוריה אין לה קורת רוח אמיתית, ובסופו של דבר היא תמיד תרצה לשוב לבית בעלה.
"כי אתך נשוב לעמך"
וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ, כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ׃
כאן מגלות הכלות את דעתן, שאינן מתכוונות רק ללוותה כברת דרך עד ארץ יהודה ולחזור למואב, אלא "אתך נשוב לעמך" - אנו מעוניינות להישאר בין בני עמך. ושימו לב: הן אינן אומרות כאן שהן רוצות להתגייר, אלא רק לגור עמך במקום שתגורי.
ויש מבארים שהתשובה שבפסוק מחולקת לשתיים: "כי אתך נשוב" - זו תשובת ערפה, שכל כוונתה להתלוות אליה בדרך ואולי אף להתיישב עמה בארץ ישראל, אך אין לה כוונה להתגייר. "לעמך" - זו תשובת רות, שהיא אומרת: אני מתכוונת להיות חלק מעמך.
אלא שיש לשאול: מהו "נשוב לעמך"? הרי היא הולכת להתגייר, וגר אינו אדם ששב - הוא מעולם לא היה כאן! אלא הדבר יובן על פי מה שמובא בחז"ל, שכל נשמות הגרים היו במעמד הר סיני. אם כן אינם מנותקים מאיתנו כלל - הם היו כאן, ועכשיו הם שבים. וידוע מה שאומרים (בשם הגר"א או בשם הזוהר), שנשמות הגרים הן אלה: כשחיזר הקדוש ברוך הוא על האומות, כל אומה שאלה מה כתוב בה, ואמר להם "לא תגנוב", "לא תנאף" וכיוצא בזה, ואמרו אין אנו רוצים - ואולם בתוך אותן אומות היו יחידים שכן רצו, ואותם יחידים הם נשמות הגרים ההולכים ומתגיירים וזוכים להסתפח בנחלת ה'.
"העוד לי בנים במעי" - מליצה
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי, הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים׃
נעמי אומרת להן: יש לי עצה טובה בשבילכן - שובנה בנותי, למה תלכנה עמי? הרי בני עמי לא ירצו להתחתן אתכן. ואם תקוותכן היא שאני אשיא אתכן, שהרי כבר הייתן כלותיי ולא יהיה אכפת לי להשיא לכן שוב את בניי - על זה היא אומרת: "העוד לי בנים במעי"?
ותמה המלבי"ם: הרי על פי כללי הדקדוק שהעמיד בכמה מקומות, שם "בנים" נאמר רק על ילודים, ואין עובר קרוי בן. אם הם בנים - כבר נולדו, ואם הם במעיה - עוברים הם! אלא באמת דיברה כאן בדרך מליצה, וכך אמרה להן: וכי יש לי בנים גדולים שיכולים מיד להתחתן אתכן? וכי אתן סבורות שאני מחביאה אצלי במעיי בנים שאינם נראים, ואני יכולה להוציא מתוך מעיי בנים גדולים שיהיו לכן עתה לאנשים? כביכול היה לה דבר כזה על הדעת. כלומר: ודאי אינכן מתכננות להמתין לבנים שאוליד, שהרי עד שאוליד בנים כבר תהיו זקנות. ויש אומרים שבמה שאמרה "העוד לי בנים במעי" רמזה שהיה לה עובר והפילה אותו, וכך אומרים חז"ל.
עשר שנים בלא בעל - סוד "יש לי תקוה"
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים׃
כאן מביא המלבי"ם מדרש נפלא: "הא אילו הייתי הלילה לאיש - ילדתי בנים". כלומר, אילו הייתה נישאת באותו לילה ממש, היתה יולדת. מה כוונת הדברים?
אמרו חז"ל שאשה ששהתה עשר שנים בלא בעל שוב אינה יולדת. הקשתה הגמרא: והרי בתו של רב חסדא היתה אלמנה עשר שנים וילדה לאחר מכן! ותירצה: שהיה דעתה להינשא. כלומר, באותן עשר שנים לא התייאשה, אלא כל ימי אלמנותה ציפתה להינשא. הדבר תלוי בייאוש: סתם אשה שהמתינה עשר שנים בלא בעל ואינה מתכוונת להינשא, אם תינשא אחר כך - אומרת הגמרא שלא תלד. כך היה בזמנם; מה היום איני יודע, וייתכן שנשתנו בזה הטבעים כמו בעניינים רבים שנשתנו הטבעים.
והנה כאן כתוב "וישבו שם כעשר שנים", ואלימלך מת בתחילה - נמצא שנעמי היתה אלמנה עשר שנים. יוצא אפוא שאינה יכולה ללדת, אלא באחד משני אופנים: או שכל אותו זמן לא התייאשה מלהינשא וציפתה לכך - ואז היא יכולה ללדת גם אחרי עשר שנים; או שתינשא מיד, היום ממש, שהרי בדיוק היום מסתיימות העשר שנים.
ועכשיו ראו כמה יפה הדברים נכנסים בפסוק: "שובנה בנותי לכנה כי זקנתי מהיות לאיש" - לאחר ששהיתי עשר שנים בלא בעל, שוב איני יכולה להינשא כדי להוליד. "כי אמרתי יש לי תקוה" - האפשרות האחת שאוכל ללדת היא רק אם כל עשר השנים היתה לי תקוה שאנשא שוב, שאז אין העשר שנים מהוות ריעותא והפסקה. "גם הייתי הלילה לאיש" - האפשרות השנייה, שהיות והלילה הוא הלילה האחרון של עשר השנים, אם אנשא הלילה - עדיין לא נסתיימו העשר שנים ואוכל ללדת. וזה מה שאומר המדרש: הא אילו הייתה הלילה לאיש, ילדתי בנים - שהרי זהו הלילה האחרון לעשר השנים.
"הלהן תשברנה" - וכי תמתינה להם?
הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ, אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה׃
ואפילו לו יצויר שהייתי נישאת ויולדת - וכי על זה אתן חושבות? "הלהן תשברנה" - לשון המתנה וציפייה, כמו "אליך ישברון", "שברו על ה' אלהיו": אדם הממתין ומצפה לדבר, והסברה נותנת שציפייתו תתגשם. כלומר: האם באמת אתן נותנות סברה להמתין ולחכות להם שהדבר יתקיים עד אשר יגדלו?
ויש כאן כמה ספקות. ראשית, מי אמר שיגדלו? שמא ימותו בקטנותם - ובזמנם היה זה דבר מצוי מאוד, שמכל מחלה קטנה ומכל זיהום קל היה אדם עלול למות, שהרי לא היתה אנטיביוטיקה ולא חיסונים ולא כלום. ושנית, גם אם יגדלו - "הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש"? האם תמתינו ולא תינשאו כל אותן שנים עד שיגדלו, עד גיל ארבע עשרה חמש עשרה?
"אל בנותי" - לשון אללי
מהו "אל בנותי"? אומר המדרש שהוא מלשון "אלי כבתולה", "אללי לי" - לשון בכי וצער. כלומר: אוי ואבוי לי בנותיי, "כי יצאה בי יד ה'".
ו"יד ה'" מלמדת על מכה, כמו "הנה יד ה' הויה במקנך". אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "יד ה'" - מכת דבר היא, ובניין אב לכולם "הנה יד ה' הויה". אלא שתמה המלבי"ם: מדוע נאמר "יצאה בי יד ה'" ולא "היתה בי יד ה'"? שהרי תמיד בא הביטוי בלשון הוויה - "הנה יד ה' הויה", "ותהי ידך בי". ומבאר המלבי"ם: לשון יציאה פירושה שכילה בה את כל מכותיו, עד שכביכול אין עוד במה להכותה. איבדה את הרכוש, איבדה את הבעל, איבדה את העובר שבמעיה, איבדה את בניה, איבדה הכל. לכן "יצאה" - יד ה' כבר נתנה את שלה והלכה, שהרי לא נשאר כאן כלום, לא נותרה אלא גלימתי לעורי. ואילו "היתה" משמעה שעודה שוהה ויכולה להכות עוד. וזה מה שהיא אומרת להן: אצלי כבר נסתיימו כל המכות האפשריות, אבל אצלכן יד ה' עדיין לא יצאה - עדיין יכולות לבוא עליכן מכות אחרות.
"תעגנה" - מלשון מעגל או מלשון איחור
מהו "הלהן תעגנה"? רש"י מסביר שהוא לשון איסור וקשירה, כמו "עג עוגה ועמד בתוכה" - עשה מעגל. הילדים שרים "עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה", ויש הסבורים שמדובר שם בעוגה של ממש, ואין זו כוונת המשורר - אלא "עוגה" היינו עיגול, אלא שהיום אין מכירים לשון זו. ואף העוגה נקראת עוגה משום שבזמנם היתה עגולה, וכן החלה נקראת חלה משום שהחלות היו עגולות, לשון מחול ולשון מעגל. וזהו "תעגנה": האם תהיינה אסורות כמו בתוך עוגה, בתוך מעגל, בלא יכולת לצאת.
ורש"י במסכת בבא קמא (דף פ') מסביר ש"תעגנה" הוא מלשון איחור: האם תהיינה מוכנות להתאחר כל כך ולהזדקן כל כך כדי להמתין ולהינשא להם. אבל דבר אחד ברור: "הלהן תעגנה" אינו מלשון עיגון. ולמה נקראת אשה "עגונה"? מפני שהטילה עוגן - אונייה שאינה ממשיכה להפליג לדרכה נקראת מטילת עוגן, וכך האשה העגונה אינה יכולה להמשיך בדרכה אלא היא כלואה במקומה. ומה הכריח את רש"י שלא לפרש כן? שאילו היה מלשון עגונה, היה צריך להיות כתוב "תעגננה" בכפל נו"ן, שהרי הנו"ן מפנה את היחס עליהן, כמו "תשברנה", "תמתננה". וכדי שלא לכפול את הנו"ן נותן הדקדוק דגש בנו"ן האחת חלף כפל הנו"ן. וכאן אין דגש בנו"ן - "תֵּעָגֵנָה" - ולכן פירושו מלשון "עג עוגה" ולא מלשון הטלת עוגן ועיגון.
"כי מר לי מאד מכם"
אומרים המפרשים: גם אם תחלטנה לחכות - לי אין זה טוב, ואיני מעוניינת בכן. מדוע? מפני שאיני מסוגלת לראות את צערכן, ואת צער הגוף אומרת הגמרא שהוא צער קשה מאוד. איני יכולה לראות בצערכן שלא תינשאו במשך כל כך הרבה שנים.
"כי המות יפריד ביני ובינך"
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי׃
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ׃
אומרת רות: אני מבינה שהמוות יפריד ביני ובינך, ולכן אני כל כך מתעקשת. ברור לי שמה שאני נמצאת עמך במחיצתך יד ביד, זה רק בעולם הזה; אבל ברגע שנמות שתינו, פתאום יתברר היכן אני והיכן את - יתברר שאת מעם ישראל, ולך נאמרו כל ייעודי הנביאים ותחיית המתים וגן עדן ועולם הבא, ואילו אני חס ושלום אהיה מחוברת לסטרא אחרא, לאותם מקומות שאליהם יורדת נפש הגוי. לכן אני מבקשת להתגייר - כדי שגם המוות לא יפריד בינינו, וגם אחר המוות נישאר יחד.
ובזה היא מוכיחה שהיא מאמינה בתחיית המתים, בשכר ועונש ובעולם הבא, וכשאמרה "ואלהיך אלהי" ו"באשר תלכי אלך" - הריהי מאמינה בכל מה שנעמי מאמינה.
קבלת המצוות - המדרש
חז"ל אומרים שכאן קיבלה עליה רות גם את המצוות המעשיות, וכך לשון המדרש: מכאן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, גר שבא להתגייר מודיעים לו מקצת עונשים, שאם בא לחזור בו - יחזור. הבא להתגייר לא יחשוב שזו קייטנה; להיות יהודי אינו דבר פשוט. אומרים לו: דע לך שיש עונשים - אבל לא יותר מדי, שאין רוצים להבהילו, אלא שידע לאן הוא נכנס.
ושימו לב: כל מה שנעמי אמרה לא נכתב, ומתוך תשובותיה של רות אנו מבינים מה נאמר לה. זו דרך ידועה בחז"ל, שמתוך התשובה מבינים את השאלה, וזה היקש לוגי שכל אדם מבין. אם ייכנס אדם, יסתכל ויאמר "בחוץ שבעה עשר אנשים" - אין אני צריך לשמוע את השאלה, מן התשובה אני יודע ששאלוהו כמה אנשים יש שם.
וכך במדרש: אמרה לה נעמי, אסור לנו לצאת חוץ לתחום שבת - אמרה לה: באשר תלכי אלך. אמרה לה, אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינו אישהּ - אמרה לה: ובאשר תליני אלין, מה שמותר לך כך אעשה גם אני. אמרה לה, עמנו מובדלים משאר עמים בתרי"ג מצוות - אמרה לה: עמך עמי, מוכנה אני שהעם שלך יהיה עמי. אמרה לה, אסור לנו עבודה זרה - אמרה לה: ואלהיך אלהי, מקבלת אני את אלהיך ואין בלתו. אמרה לה, ארבע מיתות נמסרו לבית דין - שאין זה פשוט להיות יהודי, על חילול שבת ועל עבירה שאדם עובר יש מיתת בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק - אמרה לה: באשר תמותי אמות, מוכנה אני אף למות על שמירת המצוות. אמרה לה, שני קברים נמסרו לבית דין, אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין - דעי לך שיש דרגות אף במיתה ואף בקבורה, ומי שמת בסקילה אין קוברים אותו לצד מי שמת בחנק - אמרה לה: ושם אקבר, היכן שאצטרך להיקבר שם אקבר.
"ותרא כי מתאמצת היא"
וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ׃
אומר המלבי"ם: אימוץ פירושו חיזוק הלב, כמו "חזק ואמץ", "יאמץ לבך וקוה אל ה'". "מתאמצת" - שליבה התחזק, שהיא מעוניינת באמת להתגייר בלב שלם. ומששמעה נעמי כך, חדלה לדבר אליה. וזו ההלכה שנפסקה בהלכות גרות: לאחר שמודיעים לו מקצת מצוות קלות וחמורות, ואם רואים שהוא ממשיך להתעקש - מקבלים אותו. אין להמשיך להכביד עליו ולהבהילו. לאחר שאמרנו לו שישראל סחופים ודחויים בגלותם, שאין קל להיות יהודי, שיש מצוות רבות ויש עונשים - ואחר שקיבל את הדברים, שוב אין ממשיכים לנסות לרחקו, שכן כנראה נשמה קדושה היא שבאה להסתפח בעם היהודי.
לסיכום:
נעמי ברכה את כלותיה בשתי ברכות - חסד כנגד מה שעשו, ומתנה של מנוחה בבית בעלים; ועל שינוי הלשון "לכם" למדו חז"ל ששכר ארבעים הפסיעות לא הלך לאיבוד. מכאן ואילך היא פורסת בפניהן את כל הקשיים: אין לה בנים, ולפי דין עשר שנים בלא בעל אין לה תקווה ללדת אלא אם לא התייאשה או אם תינשא הלילה ממש; וגם אם תלד, אין סברה שימתינו עד שיגדלו. "אל בנותי" - אוי לי, כי יצאה בי יד ה', שכבר כילה בי את כל מכותיו. ואף על פי כן רות דבקה, קיבלה עליה את המצוות מן התחום ועד הקבורה, והכריזה שגם המוות לא יפריד ביניהן - ומשראתה נעמי שלבה מתחזק באמת, חדלה לדבר אליה, כהלכה שאין מרחקים נשמה קדושה הבאה להסתפח בנחלת ה'.