פרק א' במגילת רות מתאר שרשרת של ירידות: משפחה מבית לחם יהודה שיורדת לשדי מואב, משתקעת שם, נושאת נשים מואביות, ומאבדת את ממונה ואת חייה. בחלק שלפנינו אנו עוקבים אחר המשך הירידה - מות אלימלך, נישואי הבנים, מותם, ותחילת שיבתה של נעמי לארץ ישראל. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, ונוסיף את דברי חז"ל והמדרשים.
וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ׃
אלימלך מת. מדוע דווקא הוא, ולא נעמי ולא הבנים? בפסוק הקודם כבר ראינו "וַיִּהְיוּ שָׁם" - הוא החליט להשתקע בחוץ לארץ. ועל כך אומר הכתוב "אִישׁ נָעֳמִי": הוא האיש, הוא המושל בבית, ולכן החטא מתייחס אליו. נעמי נמצאת שם בגללו, לא הוא בגללה, ולכן הוא הנענש.
חז"ל אומרים שבתחילה הענישו הקדוש ברוך הוא בממונו, ורק אחר כך בנפשות, שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. וזה בעצמו מרומז בלשון "אִישׁ נָעֳמִי". אדם גדול ועשיר כאלימלך היה נודע בעושרו ובגדולתו. אילו היה נפטר בארץ ישראל, היו אומרים: מת אלימלך פרנס הדור, שופט ישראל, גדול הדור, אלימלך העשיר; "אוי לו לדור שאבד, אוי לספינה שאבד קברניטה". אבל תחילה ניטל ממנו הממון - וכבר איננו העשיר הגדול; ואחר כך ירד לשדי מואב, מקום שבו אינו מוכר כלל. וכשנפטר, במה מציינים אותו? "מי זה? זה הבעל של נעמי". תראו לאיזו דרגה ירד: אשתו הייתה מפורסמת ממנו, ושמו נקרא על שמה.
על "וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ" אומרים חז"ל: נעשית כשיורי מנחות. שואל המלבי"ם: לשון "שיריים" שייכת רק כשנלקח הרוב ונשאר המעט. אינך יכול לקחת תפוז אחד מארגז שלם ולקרוא לשאר "מה שנשתייר". כאן נפטר אחד ונשארו שלושה - ואיך קורא להם הכתוב "שיור"?
התשובה מן המנחה עצמה: הכהן לוקח קומץ בלבד - "וְלָקַח מְלֹא קֻמְצוֹ" - וכל השאר, שהוא הרוב הגדול, נקרא "שירי מנחה". מדוע? משום שיש שיריים במעלה ובחשיבות. עיקר המנחה הוא הקומץ העולה לגבוה, ולכן כל הנותר, אף שהוא מרובה, נחשב שיריים. כך גם כאן: עיקרו של הבית היה אלימלך, ומשמת - הנשארים, אף שהם הרוב, הם בחינת שיריים.
מלשון "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי" למדו חז"ל אבחנה אמיתית מאוד למי שמכיר את המציאות: אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה. ודייקו בלשונם - לא אמרו "אלא על אשתו" אלא "לאשתו". כשאדם נפטר, אמו מצטערת, אביו בוכה, הילדים בוכים - והכול נכון. אבל אחרי חודש, חודשיים, חצי שנה, מי באמת סובל? האישה. ההורים שוכחים, הילדים ודאי שוכחים, ואילו היא מרגישה את החיסרון בכל יום מחדש: אילו בעלי היה כאן הייתי עושה כך, בחג הזה היינו עושים כך. וכן להפך, כשאישה נפטרת - האיש הוא שחש בחסרונה בכל עת ובכל שעה יותר מכל אדם אחר.
וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים׃
כאן, אומר המלבי"ם, רואים ירידת מדרגה נוספת. לא די שהשתקעו, אלא שהבנים נשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן. הראיה: בזמן שהיו מגיירים היו משנים את השם, וכאן נשארו להן שמות של גיותן - ערפה ורות.
ובפרט מלשון "וַיִּשְׂאוּ". יש הבדל בין "ויקחו להם נשים" ובין "וישאו להם נשים". אומרת הגמרא: לשון ליקוחין היא נשיאת אישה כדת וכדין - "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" - ליקוחין יש לו בה. אבל בנוכרית אין ליקוחין, אין קניין ואין חיבור, ולכן נאמר בה לשון נשיאה בלבד. כשם שאין שייך לומר "התחתנתי עם בהמה", כך לא שייכים נישואין עם נוכרית: אין זה מתחבר ואינו נדבק. וכן אנו מוצאים בספר עזרא ונחמיה, שבעם השב מן הגולה נאמר שנשאו נשים נוכריות - לא "לקחו". לעומת זאת אצל שמשון, שאמר לאביו על אותה אישה "אוֹתָהּ קַח לִי", מכאן למד הרמב"ם שנשיו של שמשון גיורות היו, שלשון "קח" מורה שליקוחין יש לו בה.
מכאן שואל המלבי"ם: הרי אמרנו שסימן גיותן הוא שלא נשתנו שמותיהן, והנה רות לא שינתה את שמה גם לאחר שהתגיירה, שהרי לא מצינו שקראוה בשם אחר. על כך שואלת הגמרא "מאי רות" - למה נקראה כך, והרי המתגיירת אמורה לשנות שמה משם של גיות לשם של יהדות. ומשיבה שלא שינו את שמה, לפי ששם "רות" מרמז על רְוִיָּה - שיצא ממנה דוד שריווה את הקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.
וכל זה על פי הפשט. אבל על פי הזוהר הקדוש, "רות" הוא שם יהודי, וכל מה שנקראת כך לאורך המגילה הוא כבר שם יהדותה. ובאמת היה לה שם של גיות קודם לכן, אלא שכותב המגילה כבר אינו מתייחס אליו, לפי שהוא מתאר אישה מוכרת - ובוודאי הייתה מוכרת בימי שמואל, שהרי רות האריכה ימים עד ימי שלמה וראתה אותו יושב על כיסא המלכות. ומה היה שמה הראשון? אומר הזוהר, וכך השיב בנו של רבי יוסי: שמעתי ששמה הקודם היה גילית. את כל אותם מתחכמים ששואלים "איך קראו לאמו של אברהם אבינו", תשאלו אותם: איך קראו לרות לפני שהתגיירה?
המלבי"ם מדייק: כליון האח הצעיר הוא שהתחיל בעבירה ולקח את ערפה. כבר בזה יש מיעוט דרך ארץ - מה לצעיר לקפוץ בראש ולשאת אישה לפני הבכור, "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ". ועוד: אילו מחלון היה נושא תחילה, היה מקום ללמד זכות - שראה בצניעותה ובמידותיה הטובות של רות, ואחריו הלך כליון ואמר: אחי הגדול נשא אישה טובה והצליח, אף אני אעשה כן. אבל כאן היה המצב הפוך. הצעיר הלך ולקח את ערפה, שאינה "א גרויסע מציאה" כלל, כפי שנראה בהמשך מן המעשים המקולקלים שעשתה ומן הרשעים שיצאו ממנה - גוליית יצא ממנה. והיה על מחלון האח הגדול ללמוד לקח, לראות באיזה פחת נפל אחיו ולפרוש, ואף על פי כן הלך ונשא גויה. בזה תבין למה הייתה הקפידה עליהם גדולה כל כך.
עשר שנים - זו כבר השתקעות גמורה. כבר הטילו עוגן, כבר גרים שם, כבר רשומים במשרד הפנים ויש להם ביטוח לאומי. וחז"ל אומרים שרות וערפה שתיהן היו בנותיו של עגלון מלך מואב. ויש אומרים שאין הכוונה בנות ממש, שהרי מבחינה כרונולוגית קשה לקשרן אליו, שזו תקופה מוקדמת בהרבה, אלא הכוונה לצאצאיות של עגלון מלך מואב.
ערפה - למה נקראה כך? שפנתה עורף לחמותה. והיא נישאה לכליון, ששמו לשון כליה. ורות - למה נקראה רות? קודם שהתגיירה היו לה שבע מצוות בני נח, וכיהודייה יש לה תרי"ג; נמצא שנוספו לה 606 מצוות, והוא מניין "רות". ולפי זה מובנת שאלת הגמרא "מאי רות": אם על שם 606, היה ראוי לקרוא לה בשם המורה על מספר זה - תר"ו. אלא שרצו לרמז גם שיצא ממנה דוד המלך, רות מלשון רבות ורוויה, שריווה את הקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. עוד פירוש: רות מלשון ירושה, כמו "ירותא" בארמית, שירשה את מלכות בית דוד בעולם הזה וזכתה גם לחיי העולם הבא. והזוהר הקדוש אומר: רות מלשון תור וגוזל, שהייתה כשרה כתור וכגוזל; ועוד אומר הזוהר: רות לשון רתת, שהיו לה פחד ואימה מאת הקדוש ברוך הוא. ולכן דווקא היא נישאה למחלון, שמחלון לשון מחילת עוונות, ולא לכליון ששמו מורה על כליה.
וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ׃
אף הם נענשו. בתחילה מת הבכור, לפי שהיה עליו למחות באחיו הצעיר שהלך ונשא את ערפה, ומת בעוונו של הצעיר וגם על שלא מיחה בו. ומהו "גַם שְׁנֵיהֶם" - מה בא לרבות? אומרים חז"ל: בתחילה ירד ממונם לטמיון ורק לאחר מכן מתו, שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. לא הספיק להם השיעור של אביהם, שהפסיד תחילה ממונו ואחר כך חייו, והלכו באותו מסלול בדיוק.
"וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה" - היא לא השתתפה בחטאם. כפי שאמרנו, אנוסה הייתה על פי דיבורו של בעלה לרדת לשדי מואב, ולכן לא נענשה. ומוסיף המלבי"ם: דעתה הייתה תמיד לחזור לארץ ישראל, ולכן לא נענשה על שהותה בחוץ לארץ.
וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהֹוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם׃
"וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ" - בזה כולן שוות. גם היא וגם כלותיה הסכימו שאין מקומן כאן: האב מת, הבנים מתו, ארץ אוכלת יושביה היא, מזל המקום גורם, ומשנה מקום משנה מזל. אבל ביעד נחלקו דעותיהן. נעמי החליטה "לָשׁוּב", ולשון שיבה היא חזרה למקום הראשון - היא באה מארץ ישראל ולשם היא חוזרת. ולכן נאמר "וַתָּשָׁב" בלשון יחיד, שהיא בלבד דעתה לשוב.
הכלות, בעודן בשדה מואב, עיקר מגמתן הייתה לעזוב את המקום; לא "לאן אני הולכת" אלא "מהיכן אני יוצאת". רק אחר כך, כשכבר היו בדרך, החליטו שאולי כדאי ללכת לארץ יהודה. נעמי לעומתן כל כוונתה הייתה היעד: לארץ ישראל אני רוצה להגיע.
ומדוע דווקא לארץ ישראל? "כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב". לא מחמת מזלו הרע של המקום ולא מפחד הרעב שבה - שאם כן, יכלה לעבור לארץ אחרת, או לעיר אחרת במואב, או לשכונה אחרת. אלא ששמעה שפקד ה' את עמו לתת להם לחם. וכיוון שמלכתחילה לא יצאה אלא מחמת הרעב, ולא באה להשתקע אלא "לגור" בלבד, בבחינת גֵר - כששמעה שאין עוד רעב, אמרה: עתה אין שום מניעה ואין שום תירוץ שלא להיות בארץ ישראל.
אומרים חז"ל: שמעה מרוכלים המחזרים בעיירות. ולמה צריך לומר זאת? המלבי"ם מבאר את העומק שבדיוק זה. כתוב מצד אחד "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", ומצד שני "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל". ומיישבת הגמרא: בזמן שישראל זכאים - עושה בעבור עמו ונחלתו; וכשאין ישראל זכאים - עושה בעבור שמו הגדול.
והנה כאן נאמר "כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ" - לשון של זכות, מצד שהם עמו ונחלתו ועושים רצונו. ומי יאמר ביטוי כזה? מואבי ודאי לא, שהרי אינו מאמין שישראל הם חלקו ונחלתו של הקדוש ברוך הוא, ואינו מאמין בו יתברך כלל. בהכרח אפוא ששמעה מיהודים - מרוכלים המחזרים בעיירות ומביאים דברים מארץ ישראל. זהו שדייקו חז"ל "ממי שמעה": לא מן האוויר ולא מן המואבים שבסביבה, אלא מפיהם של ישראל, שכן מן הלשון עצמה הדבר מוכח.
ובזה מתורץ דבר נוסף: מדוע עד עתה לא שבה. שהרי הרעב בא בסיבת רוע המעשים, כפי שראינו ב"שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" - דור ירוד מבחינה רוחנית, שלא היה בו משפט והיו שופטים את שופטיהם. ואם העם נשאר אותו עם, מה טעם למהר ולחזור, והרי הסיבות שגרמו לרעב עדיין קיימות ויכול הרעב לשוב. אבל כששמעה ש"פָּקַד ה' אֶת עַמּוֹ" - בזכותם, מפני ששינו את מעשיהם ונעשו בחינת עמו ונחלתו - הבינה שהשובע אינו זמני אלא יימשך, ואמרה: עתה אני יכולה לחזור לארץ, שהרי הרעב פסק בוודאי.
וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה׃
אומרים חז"ל: יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם "וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב", ובהכרח שיצאה מן המקום - ולמה חוזר ומדגיש "וַתֵּצֵא"? ללמדך שיציאתה עשתה רושם.
ועוד נאמר "וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ". אומרים חז"ל: יחפות היו, אפילו מנעלים לרגליהן לא היו להן. וזו רמת עניות שאין לשער ולתאר, שהרי אמרו שימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו - והן אפילו מנעלים לא היו להן, אלא הלכו ודרכו ממש על הדרך עצמה.
ומצד הסדר שבפסוק: מצד היציאה מן המקום - "וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ", שבזה הושוו כולן בדעה אחת, מזל רע יש שם ומשם צריך לצאת. אבל ההליכה אל ארץ יהודה לא הוסכמה מיד, שהרי בתחילה חשבו לגור בשדי מואב. רק "וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ" - לאחר שכבר היו בדרך, עשו חשבון והחליטו: בואו נצטרף גם אנחנו ונשוב אל ארץ יהודה.
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ יְהֹוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי׃
בתחילה סברה נעמי שכלותיה מבקשות רק ללוותה, כדי שלא תלך יחידה בדרך, ואחר כך ישובו למואב. לכן אמרה להן "לֵכְנָה" - כלומר, עוד כאן, בעודכן בארץ מואב, שובו למקומכן. איני צריכה לוויה, ואיני מעוניינת להטריח אתכן שתגיעו עד ארץ יהודה רק כדי ללוותני; אוכל להסתדר גם בעצמי.
ומכיוון שכשישובו למואב תעמודנה בפניהן שתי אפשרויות - לגור באחת מערי מואב, או לשוב לבית אמן - הוסיפה והמליצה: "שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ". כשם שדבקתן בי שהייתי לכן כאם, מוטב שתמשיכו ותדבקו באמותיכן.
"יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" - זהו ביאורה של בקשתה: אל תטרחו ואל תצטערו לבוא עמי בדרך, שכן די והותר חסד כבר עשיתן. "עִם הַמֵּתִים" - אומר המדרש שנתנו תכריכים מכספן ומימנו את קבורת בעליהן, ולא היו חייבות בכך; ועוד, שבעודם חיים היו טובות בהנהגתן עם בעליהן. "וְעִמָּדִי" - שהרי הייתה מגיעה להן כתובה, ומכיוון שלא היה מהיכן לשלם, מחלו על כתובתן. והוצאות הקבורה היו אמורות לצאת מעיזבון הנפטר, ולא היה מהיכן, שנעמי הייתה ענייה גדולה - כפי שנראה בהמשך שאפילו גרגרי חיטה לא היה לה במה לקנות. לכן ויתרו ומחלו והוציאו את הוצאות הקבורה מכיסן, וזהו חסד.
ולכן אמרה להן: כבר עשיתן די והותר חסד עם המתים ועמדי, ואין לי ספק שהקדוש ברוך הוא יעשה עמכן חסד, שהרי "אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" - ה' ייתן לכן שכר ראוי כפי חסדכן. וכיוון שכך, מיותר שתעשו עמי עוד חסד, שזה כבר מעל ומעבר; על כן אני מבקשת שתשובנה לבית אמכן.
בפסוקים אלו אנו רואים סולם יורד: אלימלך שנענש כ"איש" האחראי, ואיבד תחילה את ממונו ואחר כך את חייו, עד שנזכר רק כ"איש נעמי"; הנשארים שנעשו כשיורי מנחות; הבנים שלא למדו מוסר, נשאו נשים מואביות בלא ליקוחין, ישבו עשר שנים והשתקעו, ואיבדו אף הם ממון ואחריו נפש. ומנגד, נעמי - שלא השתתפה בחטא ודעתה הייתה תמיד לשוב - קמה ושבה, לא מפני מזל המקום ולא מפחד הרעב, אלא מפני ששמעה מפי רוכלים ישראלים ש"פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ", בזכותם, מפני ששינו את מעשיהם. יציאתה עושה רושם, והיא יוצאת יחפה ועניה אך מכוונת אל ארץ יהודה, ומתוך אצילות נפש מבקשת מכלותיה לשוב, ומברכת אותן על החסד שגמלו עם המתים ועמה.'