מגילת רות כוללת ארבעה פרקים המתארים תקופה מסוימת בחיי עם ישראל, ובעיקר את היווצרותה ואת ראשית התחוללותה של מלכות בית דוד ושל משיח בן דוד. אמנם אין זו ההתחלה ממש, שהרי ההתחלה מצויה אי שם בסדום, אצל לוט, אך המגילה מתארת לנו את התקופה ההיא ובאיזו זכות זכתה אישה גיורת להיות אמה של המלכות, מלכות בית דוד ושושלת המשיח לנצח נצחים. את המגילה כתב שמואל הנביא, לפי שהתקופה המתוארת בה קדמה לו בסמוך.
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו׃
מהו "בימי שפוט השופטים"? יש בזה כמה ביאורים. הביאור המפורסם בחז"ל הוא שזו הייתה תקופה שבה היו האנשים שופטים את שופטיהם - עדות על דור ירוד מאוד. המלבי"ם מבאר שהפסוק בא לתאר מה הניע את אלימלך לעזוב את כל משפחתו ולרדת לגור בשדי מואב. בימים ההם "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ואף לא היה שופט אחד יחיד ששפט את העם. שכן אילו היה שופט אחד - יש הנהגה, יש שלטון, והכול שומעים בקולו. אבל אז היה "שפוט השופטים": בין שופט לשופט, ריבוי שופטים שכל אחד מבקש לתפוס מעמד. מצב של אנרכיה, של חוסר סדר וחוסר שלטון, שאין שופט אחד העוצר בעם. ואלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. על כך אמרו חז"ל: אוי לו לדור ששופט את שופטיו - שלא היה בו שופט אחד מוחלט שכולם שומעים בקולו. זו הסיבה הראשונה שהביאה את אלימלך לרדת מן הארץ.
הסיבה השנייה: "ויהי רעב בארץ". בימי רעב, כאשר לאנשים אין מה לאכול, היכן הם נדבקים? במקומות שיש בהם אוכל, כלומר בבתי העשירים. והיו באים ומגיעים אל בתיהם, ואם העשיר אינו נותן - "לא יבוזו לגנב כי יגנוב כי רעב הוא". מה היו עושים? פורצים ונוטלים בכוח, בראותם את בניהם ואשתם נופחים נפשם ברעב. מה יעשה אדם ולא יחטא? היו הולכים ונוטלים בחזקה, שהרי אין מלך ואין שופט בעם. כאן מתחברות שתי הסיבות: מכיוון שאין שופט העוצר בעם ואין כוח שלטוני הקובע הנהגה וסדר, ממילא היו הרעבים באים בזמן הרעב לגזול ולחמוס אף מן העשירים.
ולכן "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב". אלימלך היה אדם עשיר, וחשש שהעניים ייפלו עליו וישללו ממנו את כל ממונו, ולכן הלך לגור בשדי מואב. ומדייק המלבי"ם: הוא לא הלך להשתקע אלא "לָגוּר" - כלשון "גר אנוכי בארץ", להיות שם באופן זמני בלבד. וגם לא הלך לגור בעיר אלא "בשדי מואב", כאדם הגר בשדה, שאדם בשדה אינו משתקע אלא שוהה שם ארעית.
ועוד מספר לנו הכתוב את גנותו: "וילך איש" - רק איש אחד בלבד! כל שאר העשירים לא יצאו מארץ ישראל. אילו הייתה נהירה המונית, וכולם עזבו וברחו, היה מקום לומר שברח בתוך כולם. אבל כאן הלך יחיד.
וגם בני ביתו לא יצאו ברצונם. שהרי הכתוב מחלק: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו", ולא אמר "וילך איש ואשתו ושני בניו לגור בשדי מואב". מכאן שהם טפלים ונגררים. אומר המלבי"ם שזה מה שמשמיע לנו הכתוב: בני ביתו של אלימלך לא רצו לצאת ברצון, אלא הוכרחו להימשך אחריו. וכן אומר המדרש: "הוא ואשתו ושני בניו" - הוא עיקר ואשתו טפלה לו. כלומר, מעיקרא לא הייתה נעמי מעוניינת לצאת.
אומר המדרש: אלימלך גדול הדור היה. היה אומר: עכשיו יהיו כל ישראל משכימין לפתחי - עמד וברח. וכתוב בחז"ל שנקרא "מבית לחם" שהיה ביתו מלא לחם, והייתה לו פרנסה לאנשים רבים. אלא שחשש שמא כל ה"נודניקים" במירכאות יבואו וידפקו על פתחו, ולכן עמד וברח ונמלט לשדי מואב.
מספרים על אחד מגדולי ישראל שמינוהו לרב העיר, והתנה עמהם שלא יזמנוהו לאסיפות אלא אם כן באים לעשות תקנה חדשה בעיר, כדי שלא יפסיקוהו מלימודו. יום אחד קראו לו: יש לנו תקנה חדשה. העניים דופקים כל הזמן על פתחינו וזו טרדה גדולה, כל כמה דקות צריך לגשת לדלת ולתת צדקה, ולכן החלטנו לעשות ריכוז אחד, ששם יתאספו העניים ושם יינתנו צורכיהם. אמר להם הרב: הרי סיכמנו שלא תקראו לי על תקנה שכבר קיימת בארבע ארצות. שאלוהו: היכן היא מופיעה? זה לא בפנקס! אמר להם: ודאי שמופיעה, זו תקנה קדומה וישנה של סדום ועמורה, אדמה וצבויים - הנה שם כבר מופיעה התקנה הזאת בפנקסיהם, אין אתם מחדשים דבר. הבינו את המסר ופיזרו את האסיפה. תקנה לדאוג שהעניים לא יבואו לאסוף צדקה - זו תקנת אנשי סדום.
המדרש מוסיף: שני רעבונות היו - של תורה ושל לחם. באותו דור היה גם רעבון לתורה, עמי הארצות היו, וגם רעבון של לחם, שלא היה להם אוכל. והמלבי"ם מבאר זאת על פי מה שאמרו חז"ל: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד כוכבים ומזלות - דבר נורא, כאילו עבד לצלם. ועוד אמרו: כל מי שאינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה.
ומה ההבדל בין השניים, שהמעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד עבודה זרה ממש, ואילו מי שאינו עוסק בגמילות חסדים הוא רק כמי שאין לו אלוה, שהוא פחות חמור? מסביר רב האי גאון: "מעלים עיניו" פירושו שהעני מגיע אליו ודופק בדלת, והוא מסתכל בעינית, רואה שזה עני ואומר לא ראיתי - מעלים עיניו והולך. זה חמור מאוד, כאילו עבד עבודה זרה. אבל "מי שאינו עוסק בגמילות חסדים" אינו מדבר במצב שהעני כבר השכים לפתחו ולא נתן לו, אלא בכך שאדם צריך לרדוף אחרי עניים כדי לתת להם, והוא אינו הולך לחפש עניים כדי לזכות במצוות צדקה. אדם כזה אינו חמור כל כך, אלא רק כמי שאין לו אלוה: שהרי היה עליך להבין שמצוות הצדקה כה גדולה וחשובה עד שראוי לחפש עני, ולא לומר "הוא לא פנה אליי, למה לא בא?" - וכי אינך יודע שמצבו דחוק? עליך ללכת אליו.
ועוד אמרו חז"ל: מי שגר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר "גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" - משגורש מן הארץ, שוב אינו בנחלת ה' והרי הוא כמי שאין לו אלוה.
נמצא שאילו לא היו העניים משכימים לפתחו, לא היה יוצא לחוץ לארץ. ולכאורה הדבר מוקשה: הרי במה שאינו עוסק בצדקה ואינו רודף אחר העני הריהו דומה כמי שאין לו אלוה, ואף היציאה לחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. אם כן הישאר כאן ואל תיתן, ולמה לצאת לחוץ לארץ? הגריעות שווה: שם אתה כמי שאין לו אלוה מפני שאתה דר בחוץ לארץ, ואף שאין לך אחרי מי לרדוף לצדקה - עדיין כמי שאין לו אלוה.
אלא, אומר המלבי"ם, כאן המצב היה גרוע הרבה יותר: אם אני יושב בביתי והם דופקים על דלתי ומגיעים אליי, ואני סוגר את העינית ואיני מסתכל - אין זה רק כמי שאין לו אלוה, אלא כעובד עבודה זרה ממש, שכל המעלים עיניו מן הצדקה חמור הרבה יותר. ומה עדיף: לצאת לחוץ לארץ ולהיות רק כמי שאין לו אלוה, או להישאר כאן ולהעלים בפועל עין מן העני הבא אליי ולהיות כעובד עבודה זרה? עדיף ללכת לחוצה לארץ.
וכאן נכנס עניין שני הרעבונות. חז"ל אומרים שצורבא מרבנן, תלמיד חכם, אינו מעני. ושואלת הגמרא: והרי ראינו תלמיד חכם שנעשה עני? ומשיבה: עני - כן, אבל להגיע למצב שהוא מחזר על הפתחים, לשפלות כזו אינו מגיע, ומן השמים דואגים שלא יגיע לדרגה כזו. אומר המלבי"ם: חבר עתה את הדברים. אילו לא היה רעבון של תורה, לא היו מחזרים על הפתחים, שהרי כתלמידי חכמים לא היו מגיעים למצב כזה. ואם אינם מחזרים על הפתחים - אין אלימלך נכשל בעוון של מעלים עיניו מן הצדקה, אלא כל עוונו היה שאינו הולך לחפשם ולתת להם, ומי שאינו עוסק בגמילות חסדים דומה רק כמי שאין לו אלוה ולא כעובד עבודה זרה. אבל מכיוון שהיה גם רעבון של תורה, ואינם בני תורה, נאלצו לחזר על הפתחים, ובכך הפכו אותו למעלים עיניו מן הצדקה, שהוא בבחינת עובד עבודה זרה. מכאן חשבונו: מוטב ללכת לחוץ לארץ ולהיות כמי שאין לו אלוה, מלהישאר בארץ ולא לתת צדקה ולהיות כאילו עובד עבודה זרה.
ואין באים כאן ללמד זכות על אלימלך, שכן כל החשבון הזה מופרך מעיקרו: תן צדקה, ואז לא תהיה לא כמי שאין לו אלוה, לא כעובד עבודה זרה ולא כלום. דופקים בדלת - פתח את דלתות ביתך לרווחה ופרנס את העניים לפי יכולתך ולפי מסוגלותך.
חז"ל אומרים: מי היה בועז? זה אבצן. ולכן נאמר "בימי שפוט השופטים" - בימי השופט ששמו אבצן, הוא בועז. שהרי המעיין בספר שופטים או בספר שמואל אינו מוצא רמז למגילת רות ולתקופה הזאת, ולכן באים ואומרים לך שאבצן הוא בועז. ולמה נקרא שמו בועז - זאת נראה בהמשך.
ולמה הלך דווקא לשדי מואב, וכי חסרים מקומות אחרים? אומרים חז"ל: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא בן מינו. המואבים היו צרי עין ולא קידמו אותנו בלחם ובמים, ושם מצא לו חברה טובה, חברתם של אנשים מאותו המין. השם יצילנו.
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם׃
הכתוב מלמדנו שהאיש הזה היה ידוע ומפורסם, ולא רק הוא אלא אף אשתו נודעה בשם נעמי, ואף שני בניו מחלון וכליון היו אנשי שם ואנשים מפורסמים. וזה עצמו היה חלק מן הדבר שזירז אותו לצאת: עשיר אנונימי אין רבים מטרידים אותו, אבל אדם מוכר ששמו ידוע ומפורסם - כל מי שיש לו צרה וצוקה ניגש אליו מיד. גם זה מן הדברים שהניעו את אלימלך לעזוב את הארץ.
וזה גם הטעם שנענש בחומרה כה גדולה, כפי שנראה בהמשך. אדם פרטי ולא מוכר - עוונותיו עוונות פרטיים. אבל אדם מוכר ומפורסם שעושה מעשה מחפיר, מעשהו גורם חלישות הדעת לכלל האומה וחילול השם בכלל ישראל. לכן מעשהו לא היה מעשה פרטי אלא מעשה כללי שהשפיע על הכלל. ולכן, כשנעמי חוזרת, נראה איזו תדהמה אוחזת בכל העם הרואה אותה - ללמדנו שלא היה זה מעשה פרטי בינו לבין קונו, אלא מעשה שגרר עמו חילול השם.
מהו "אפרתים מבית לחם יהודה"? הרי אפרתים הוא מאפרת, ובית לחם יהודה הוא בית לחם, ולמה כולל את שניהם? מבאר המלבי"ם: בית לחם נקראה בתחילה בשם אפרת, ויהודה הוא שם המחוז. תחילה נקראה אפרת ולאחר מכן בית לחם, כמו שכתוב "ותקבר שם בדרך אפרת היא בית לחם". ועוד, שהיה ממשפחה מיוחסת של שבט יהודה, שבני שבט יהודה נקראו אפרתים על שם אשת כלב ששמה אפרת, והיא הייתה אישה גדולה וחשובה. ורש"י מבאר עוד שאפרתים לשון חשיבות, אפרתי היינו חשוב. נמצא שהכתוב אומר לך שהיה מן המיוחסים ומן הגדולים שבבית לחם יהודה.
לכאורה אם באו שדי מואב, בוודאי היו שם, ומה מוסיף "ויהיו שם"? אלא בתחילה "ויבואו שדי מואב" - כפי שהסברנו בלשון שדה: אינו בונה ארמון אלא יושב בשדה בסוכה כלשהי, לפי שעה, כגר זמני. כך זה מתחיל. אבל לאחר מכן "ויהיו שם" - החליטו שזהו, "פה אשב כי איוויתיה", וקבעו שם מושבם. ומפני שכך היה, לכן הייתה הקפידה עליהם גדולה כל כך, כפי שנראה בהמשך.
הגמרא אומרת שרבי מאיר היה דורש שמות. אלימלך - שהיה אומר אליי תבוא מלכות, שרצה שלטון. ושם אשתו נעמי - שהיו מעשיה נעימים. ואם כן למה נענשה? מפני שלא מיחתה בבעלה, והיה עליה למחות בו. מחלון וכליון - שנמחו וכלו מן העולם. כל אחד בהתאמה מלאה למעשיו, וזה היה בעוונותיהם כפי שנראה בהמשך.
פתיחת המגילה מציירת דור ללא הנהגה, שבו הרעב מוליד גזל, ואדם גדול, עשיר ומפורסם, בוחר לברוח מן האחריות במקום לפתוח את אוצרותיו. חשבונו היה מחוכם - מוטב להיות כמי שאין לו אלוה בחוץ לארץ מלהיות כעובד עבודה זרה בארץ - אבל חשבון זה מופרך מעיקרו, שהרי בידו היה לתת צדקה ולהינצל מכל זה. משום שהיה אדם מפורסם, הפך מעשהו הפרטי לחילול השם כללי, ומשעבר מ"ויבואו" ל"ויהיו שם" נחתם דינו. ושמות המשפחה כולם מעידים על מהלך זה: אלימלך שביקש מלכות, נעמי שלא מיחתה, ומחלון וכליון שנמחו וכלו מן העולם.