הפרק השלישי במגילה הוא פרק הגזירה: המן עולה לגדולה, מרדכי אינו כורע, והמן קונה מאחשוורוש את גורל עם ישראל תמורת עשרת אלפים ככר כסף. בשיעור הזה נעמיק בשאלה אחת שנראית טכנית ובאמת היא כל עומק המערכה: מדוע נקט המן דווקא בסכום של עשרת אלפים ככר כסף, ומה בדיוק "הקדים הקדוש ברוך הוא שקליהן של ישראל לשקליו של המן". נלך בעקבות דברי בעל "זרע שמשון", ונראה מהם יסוד גדול בעבודת האדם.
אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל־יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל־גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ג, ט)
אומרים חז"ל: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. כלומר, מצוות מחצית השקל קדמה, וכוחה לבטל את שקליו של המן. והמן מצידו בא ואומר: לא יועיל לכם שהקדמתם - שקליי יבטלו את שקליכם. וכיצד חשב לעשות זאת?
מבאר הזרע שמשון: השקלים נקראים "תרומה", כדכתיב "לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (בפרשת תרומה הוזכרו שלוש תרומות, ואחת מהן היא תרומת השקלים). והמן הרשע, שרצה לבטל את שקלי ישראל שהם תרומה, בנה את חשבונו לפי שיעורי הביטול שבהלכה. שהרי יש שיעורים שונים: איסור מתבטל בשישים, יבש ביבש - אחד בתרי בטיל, כלאיים במאתיים, ואילו תרומה - "תרומה עולה באחד ומאה", אחד ממאה מבטל אותה.
ומעתה הכול מדויק: כל שקלי ישראל היו מאה ככר, כדכתיב "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר". מה עשה המן? לקח עשרת אלפים ככר כסף, שהם בדיוק מאה פעמים מאה ככר - פי מאה משקלי ישראל, כשיעור שבו תרומה בטלה. בכך ביקש לבטל את מאת הככר שלנו בתוך מאה פעמים מאה ככר שלו.
ועיקר כוונתו בביטול הזה, אומר הרב, היה לערב הקודש בחול, כדי שתהיה הקדושה בטלה במיעוטה חס ושלום. זו מטרתה של הקליפה תמיד: לא להשמיד את הקודש בגלוי, אלא לערבב אותו בחול עד שיתבטל ברוב.
מן היסוד הזה מובן גם מעשה שהיה: רבי חיים מוולוז'ין סגר את ישיבת וולוז'ין. הקליפה של רוסיה גזרה אז שילמדו לימודי חול בישיבה, וזו בדיוק הייתה מטרתה - לערב קודש בחול. אמר רבי חיים: אנחנו מצווים לשמר את התורה בטהרתה, ואם אין לנו אפשרות - כמו אותם פרחי כהונה שזרקו את המפתחות כלפי מעלה ואמרו ריבונו של עולם, עשינו מה שיכולנו, אין לנו עוד אפשרות להפעיל את בית המקדש - כך גם כאן. ישיבה עם לימודי חול, אמר, אינה ישיבה.
וכך גם בזמננו: כשבאו אל החזון איש ורצו להקים ישיבה עם לימודי חול, אמר להם אל תקראו לזה ישיבה. קראו לזה "מדרשייה". ואכן קראו לזה מדרשיית נועם. אמר: ל"ישיבה" יש הגדרה. "לא בטלה ישיבה מאבותינו" - יהודה הלך והקים ישיבה במצרים עוד בימי יעקב אבינו; וכי היו שם לימודי ליב"ה? ישיבה היא בטהרתה. רצונך - קרא לזה בשם אחר, טכניון, מדרשייה, כל שם - אבל לא ישיבה.
והוסיף החפץ חיים התבוננות נפלאה: לכאורה נראה שמעשהו של רבי חיים מוולוז'ין גרם להפסקת התורה, שהרי ישיבה של מאות בחורים התפזרה, והיו שלא הסכימו עמו. אבל בסופו של דבר, אמר החפץ חיים, המהלך שלו היה המהלך הנכון: בעקבות הפיזור הלכו התלמידים והקימו גרעינים בכל מקום שאליו הגיעו, ובמקום ישיבה אחת קיבלו הרוסים מאות ישיבות, כל קבוצה הקימה ישיבה בטהרת הקודש במקומה. לא זו בלבד שהדבר לא מיעט את זרם התורה, אלא עוד הגביר אותו.
וכאן מקשה הרב קושיה חזקה: מה הועיל הקדוש ברוך הוא בכך שהקדים שקליהן של ישראל לשקליו של המן? אדרבה, אלמלא שקלי ישראל לא היה המן נותן את שקליו כלל, שהרי כל כוונתו לא הייתה אלא לבטל את שקלי ישראל! ועוד: הרי בא המן במבול של שקלים וביטל את מה שהקדמנו - אם כן מה הרווחנו בהקדמה?
מתרץ הרב: אין הכי נמי, מצוות השקלים בעצמה הייתה מוכרחת - אין מצב שהקדוש ברוך הוא לא יצווה עליה. השקלים הם אחת מתרי"ג מצוות, וכבר תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם היו חקוקים בתורה, ואין להם שום קשר להמן. השאלה "מה ראה הקדוש ברוך הוא לצוות על השקלים" אינה שאלה כלל. כל מה שקשור להמן אינו עצם המצווה אלא הזמן: שהקדוש ברוך הוא קבע שתרומת הלשכה תתחיל בראש חודש ניסן - "חדש והבא קרבן מתרומה חדשה" - וממילא מכריזים ומשמיעים על השקלים חודש קודם, באחד באדר, כדי שיהיו מזומנים בראש חודש ניסן.
ומה עניינם של שני חודשים אלה דווקא? הבט וראה: אלו בדיוק שני החודשים שבהם ביקש המן לשלוט.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא־חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר׃ (ג, ז)
בניסן הפיל את הגורל, ובשלושה עשר בו כתב את האיגרות, כמו שנאמר: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ" (ג, יב); והגורל נפל על חודש אדר, בשלושה עשר בו - "בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר" (ג, יג). נמצא שהחודשים שבהם ביקש המן לפעול להשמדת ישראל הם אדר וניסן - ודווקא בהם ציווה הקדוש ברוך הוא להקדים את השקלים.
והכלל שעליו הכול עומד מובא מדברי הזוהר הקדוש (פרשת פקודי דף רל"ו): כל זמן שסטרא דקדושה שולטת, אין הסטרא אחרא יכולה לשלוט והיא נכפית מלפניה. ועל זה שנינו: כל זמן שירושלים מלאה - מלכות אחרת חריבה. וכן אמרו חז"ל על הפסוק "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה": לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור. צור היא סמל הקליפה, ירושלים סמל הקדושה, ואי אפשר ששתיהן תהיינה בנויות כאחת. אם הקליפה עולה - בהכרח הקדושה יורדת, ולהפך.
ומכאן הדרך להתמודד עם הקליפה: לא לנסות להוציא אותה, אלא להכניס קדושה - "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". ברגע שאתה מעלה את הקדושה, הקליפה ממילא דועכת ויוצאת. וזה מה שעשה הקדוש ברוך הוא: ציווה להכניס קדושה דווקא בשני החודשים שבהם עתיד המן לפעול. באחד באדר משמיעים על השקלים, ובניסן מביאים בפועל את תרומת הלשכה. בא המן עם קליפתו לשלוט באותם חודשים - ואין לו ואקום להיכנס אליו. החודשים מלאים קדושה. ממילא אין בכוחו לבטל את מאת הככר שלנו בעשרת האלפים שלו, שהרי הקדושה כבר קדמה ותפסה את המקום. בזה הוקדמו שקלינו ודחו את שקליו.
זו גם העצה הידועה למי שנאבק במחשבות טורדניות ומחשבות רעות: הדרך אינה "לא לחשוב". אם תאמר לאדם אל תחשוב היום על סוסים ירוקים - כל היום ירוצו לו סוסים ירוקים בראש. עצם המאמץ לא לחשוב מביא בהכרח לידי מחשבה. אלא הדרך היא מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך: תעסיק את מוחך במחשבות קדושות, בדברי תורה, בעניינים רוחניים - וזה לבדו מוציא את מחשבות הקליפה.
ועל כך אמר רבי נחמן מברסלב: חסד עשה השם עמנו שאין שתי מחשבות שולטות באדם בעת אחת. אדם רגיל אינו יכול לחשוב על שני דברים בבת אחת; תן לו שתי שאלות חשבוניות פשוטות - יפתור אחת ואחר כך את השנייה. אינו מעבד כפול ליבה. וממילא, כשבאה מחשבה טורדנית, איני נאבק בה אלא פשוט מכניס מחשבה אחרת, והיא דוחה אותה מאליה.
ובזה יובן מדרש תמוה בבראשית רבה בריש פרשת וישלח, על הפסוק "קוּמָה ה' קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ" - קדם לרשע עד שלא יקדים לך. והקשה בעל "יפה תואר": וכי איך יכול הרשע להקדים לפני הקדוש ברוך הוא? הרי "אני ראשון ואני אחרון", מי יקדים אותו?
ולפי דרכנו אתי שפיר: אם האדם יהיה זריז ויקדים לזכות בתורה ובמצוות, שוב אין הרשע יכול לשלוט בו, משום שנאמר "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" דווקא. ולכן היה דוד מתפלל שישלח לו הקדוש ברוך הוא עזרו מקודש, לסייע לאדם מתחילה שיעשה מצוות ומעשים טובים קודם שיחטא וייפול ביד הרשע - שיהיה כבר מלא במצוות, ושוב אין לקליפה מקום לשרות. וזהו "וּפַלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ", וכנגדו "אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק" - פסוק שחז"ל דרשוהו על המן.
מכאן היסוד המעשי: תמיד משתדלים לעשות את תחילתו של דבר בקדושה. נער בר מצווה - מה עושה באותו יום? מסיבה של כניסה לדברי תורה, מקיים מצוות, מסיים מסכת, עושה פעולות רוחניות. מדוע? כי ביום הראשון שנכנסתי למצוות אני ממלא אותו בקדושה, וכשיבוא אחר כך יצר הרע ויתחיל המאבק - המקום כבר מלא קדושה, וקשה לרע להיכנס למקום שיש בו קדושה.
קראתי על הרב אלישיב, שהיה המתמיד של הדור. גדולי ישראל, כשהיו צריכים כינוסים והתוועדויות לטכס עצה בענייני הדור, היו מכוונים את השעון שלהם לפי זמנו הפנוי, ואף היו מקיימים את המפגשים בביתו כדי לחסוך לו את זמן ההליכה והחזרה. הוא חישב את זמנו בדקות ואף בשניות. הרב זילברשטיין סיפר שהיה מגיע אליו למפגש שבועי ללבן שאלות הלכתיות - "ושאלתי למו"ר חמי" - ואם איחר מעט, הדלת כבר סגורה. חתן או לא חתן, יש זמן שהרב סוגר בו, ואין קבלת קהל.
ושאלו את הרבנית מה עשו מיד אחרי החתונה. סיפרה שהרב ביקש ממנה: את החודש הראשון אני רוצה להקדיש כולו ללימוד התורה. הקניות והטיולים - אחרי החודש הראשון; אבל את החודש הראשון נפתח בקדושה, רק תורה. ואמרה: אחרי החודש הראשון כבר לא ביקשתי זאת יותר. ראיתי עד כמה הוא דבוק בתורה, והשארתי אותו דבוק. וכך צמח גדול הדור, בהתמדה ובידיעת התורה בדרגות שדורות לא ראו כמותן.
ועוד: ראש ישיבה אחד, שישיבתו לא הצליחה כל כך, שאל את רבי חיים מוולוז'ין מדוע ישיבת וולוז'ין - אם הישיבות - הצליחה מעל ומעבר, וישיבתו לא. שאל אותו רבי חיים: מה עשיתם ביום שפתחתם את הישיבה? השיב: הכנסת ספר תורה, תהלוכה וסעודה גדולה. אמר לו: אצלנו, ביום שפתחנו את הישיבה, גזרנו תענית ציבור להצלחת הישיבה. בדמעות פתחנו את הישיבה - "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
המן ביקש לבטל את תרומת השקלים של ישראל בדרך של ביטול הלכתי: מאה ככר של ישראל כנגד עשרת אלפים ככר שהם פי מאה, כשיעור "תרומה עולה באחד ומאה", ועיקר כוונתו לערב קודש בחול עד שתתבטל הקדושה במיעוטה. אלא שהקדוש ברוך הוא הקדים את השקלים דווקא לאדר ולניסן - בדיוק שני החודשים שבהם פעל המן, שבניסן הפיל גורל וכתב איגרות ובאדר קבע את יום ההשמדה - ומילא אותם קדושה. וכלל הוא בזוהר: אין הטומאה יכולה לשלוט במקום שהקדושה שולטת בו, "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה", ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. מכאן דרך עבודה לכל אדם: אין נלחמים בחושך ואין נאבקים במחשבה רעה, אלא ממלאים את המקום באור - ומכאן גם החיוב לפתוח כל התחלה, כל שנה, כל בניין וכל דרך חדשה, בקדושה, שאז לקליפה שוב אין מקום להיכנס. ודברי פי חכם חן.