פתיחה: המאמר השביעי בזרע שמשון על מגילת אסתר
אנו עומדים במאמר השביעי של ספר זרע שמשון על מגילת אסתר, והוא נסוב על דברי הגמרא במסכת מגילה פרק קמא: אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן: באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאיים. כלומר, חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא צפה מראש שהמן עתיד לשקול עשרת אלפים כיכר כסף, ולכן הקדים את שקלי הקודש שאנו תורמים לשקליו של המן, וזהו מה ששנינו במסכת שקלים שבאחד באדר משמיעים על השקלים.
שלוש קושיות בדברי ריש לקיש
הזרע שמשון מקשה: וכי יעלה על הדעת שאלמלא מעשה המן לא היה הקדוש ברוך הוא מצווה על השקלים? והרי התורה כולה, כל תרי"ג מצוותיה, קדמה לבריאת העולם, ומצוות נתינת השקלים היא אחת מתרי"ג, ואי אפשר שתהיה התורה חסרה ממנה. מן השקלים הללו מקריבים את כל קורבנות הציבור של כל השנה, וזו מצוות עשה מן התורה. האם נאמר שכל המצווה הזאת נבראה רק כנגד גזירת המן?
ועוד הוא שואל: מהו "והיינו דתנן"? הרי הדברים אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים. הקדוש ברוך הוא לא ציווה בתורה להשמיע על השקלים בחודש אדר, וזו תקנת חכמים בלבד. ואם כן, איך אפשר להוכיח שהקדוש ברוך הוא הקדים את שקלי ישראל לשקלי המן מתוך תקנה דרבנן? אם היה הדבר כתוב בתורה, מובן היה לומר שהשם הקדים את השקלים, אבל מכיוון שאין זה אלא מדרבנן, מהיכן ההוכחה?
ושאלה שלישית: מה עניין ההשמעה הזאת? למה קבעו חכמים להכריז דווקא על השקלים ועל הכלאיים, ולמה דווקא בחודש אדר?
היישוב: לא עצם המצווה, אלא זמנה
מיישב הזרע שמשון: אלמלא מעשה המן לא היה בא הציווי לתת את השקלים בניסן דווקא, אלא בחודש אחר, ואפשר שבתשרי, ולא הייתה המצווה חסרה מן התורה כלל. צריך להבין את ההבחנה: באחד באדר משמיעים על השקלים, אבל תרומת הלשכה עצמה היא בניסן. תרומת הלשכה היינו השלב שבו היו הכוהנים מוציאים מן הלשכה את השקלים החדשים לקנות בהם קורבנות, וזה מתחיל מא' בניסן. כל השקלים שנאספו עד אז נחשבים שקלים ישנים, והמשנה מפרטת לאיזה צרכים מוציאים אותם. ממילא, מה שבאחד באדר משמיעים על השקלים פירושו: התחילו לאסוף, רבותיי, כי מניסן כבר נשתמש בשקלים החדשים. מן התורה לא נאמר להשמיע באדר, אבל מן התורה כן נלמד שבניסן מתחילים להשתמש בתרומה החדשה.
ומנין זאת? מן הפסוק "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה", ודרשו חז"ל: חדש והבא קורבן מתרומה חדשה. עם תחילת השנה אתה מתחיל להביא את קורבנות התמיד מן התרומה החדשה. ושואלת הגמרא בפרק קמא דראש השנה: וליגמר שנה שנה מתשרי? הרי גם בתשרי כתוב "מראשית השנה", ותחילת השנה היא תשרי, ואולי נביא מתרומת תשרי? ומתרצת הגמרא: דנין שנה שיש עמה חודשים משנה שיש עמה חודשים. בפסוק שלנו כתוב "לחודשי השנה", גם שנה וגם חודשים, וזהו ניסן; ואילו בתשרי מוזכרת שנה ולא מוזכרים חודשים. וגזירה שווה שהמילים בה דומות יותר עדיפה ללמוד ממנה.
יוצא אם כן, שאילולא מעשה המן לא היה לנו ציווי להביא את השקלים דווקא בניסן, והיינו יכולים להביאם בתשרי, כהווה אמינא של הגמרא. ואין כאן חיסרון של מצווה בתורה, שהרי בכל מקרה היינו מביאים שקלים. כל הנקודה היא בזמן: הקדוש ברוך הוא צפה שעתיד המן לשקול, ולכן קבע את זמן התרומה החדשה בניסן דווקא, וזהו "הקדים שקליהם לשקליו".
ניסן קדם לפור של המן
וכאן צריך לדעת דבר שלא כולם שמים אליו לב בקריאת המגילה: הגזירה והצום לא היו באדר. הפור הופל בניסן, והגזירה נגזרה על אדר של השנה הבאה, ובני ישראל צמו בניסן, בפסח, סמוך לנפילת הפור. לפי סדר הפסוקים נראה כאילו צמו שבועיים לפני הגזירה והכול התהפך, אבל כשקוראים את התאריכים במפורש רואים:
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא־חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר׃ (ג, ז)
אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל־יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל־גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ג, ט)
נמצא שקביעת הקדוש ברוך הוא, שמתחילת ניסן מקריבים מן השקלים של השנה החדשה, קדמה לשקלים של המן, שהופל הפור בחודש ניסן עצמו. זו כוונת "הקדים שקליהם לשקליו".
מזל טלה - בכור המזלות
ומוסיף הזרע שמשון: נודע שמזל טלה הוא ראש לכל המזלות, וכדברי הזוהר הקדוש בפרשת פנחס, ונוטל לחלקו את הבכורה. ולכן באותו חודש הייתה מכת בכורות במצרים. המצרים עבדו לטלה, והטלה מסמל את הבכור, ולפיכך האלילו את הבכורות ונתנו להם חשיבות מיוחדת. לכן הכה אותם הקדוש ברוך הוא דווקא בבכורות, ודווקא בזמן שליטת הטלה, אלוהיהם. וזמן שליטת המזל הגדול ביותר הוא בט"ו לחודש, כשהלבנה במילואה, ולכן בחמישה עשר בניסן הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים: כולם שוחטים את הטלה, אלוהי מצרים, והבכורות מוכים. וכן מזל טלה צומח ועולה בחודש ניסן, וכדברי רש"י שבניסן לעולם מתחיל הטלה לעלות לאור הבוקר, שלכל מזל יש זמן עלייה, ועליית הטלה היא מן הבוקר. אף ניסן ראש לכל החודשים.
קליפת ריב ושם כדת
וכאן מפנה אותנו הרב לחידושיו על מסכת אבות פרק ה', על "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים", וכבר מסרנו שיעורים על זרע שמשון במסכת אבות. שם כתב שיש קליפה הנקראת "ריב", שפעולתה לבטל את התורה, ולביטול כוחה יש שם קדוש של "כדת". ואגב, אני מזכיר את השמות הללו אף שאין דרכנו להזכיר שמות קדושים, לפי שאלו מילים מדוברות ומותר להזכירן; שמות שאינם מדוברים אין מזכירים, ושמות מלאכים כאוריאל מיכאל וגבריאל, שהם אף שמות של אנשים, מותר להזכיר.
והנה "כדת" בגימטריה שתי פעמים "ריב": ריב הוא 212, וכדת הוא 424, כפליים ריב. וכן הוא בגימטריה "החודש הזה לכם", שרצה הקדוש ברוך הוא לבטל את כוח הקליפה הזאת בחודש הראשון, שהוא הבכור בכל שנה ושנה, כדי שיהיו כל החודשים והמזלות הבאים אחריו נכנעים וכפופים תחת השם הקדוש הזה, ולא יהיה להם כוח לבטל את התורה. וזהו "הקדים שקליהם": הקדים להכניע את הקליפה קודם שתשלוט, כדי לקמם אותה בסמוך. הקדמת השקלים בניסן היא הכנעת הקליפה לפני זמן שליטתה.
אדר המעובר - ומקום הקטרוג
אלא שחודש אדר לפעמים כפול, כשמעברים את השנה, ושם היה עולה בדעת הקליפה לומר שחודש ניסן הכניע את מזל אדר פעם אחת ולא שתי פעמים. כלומר, כוח שם "כדת" שבתחילת השנה מבטל את שליטת הקליפה בשנים עשר החודשים, ובשנה מעוברת באה הקליפה וטוענת: יש חודש אחד שלא כיסו אותו, ובו אתגבר.
ומוסיף הרב טעם לחששה: ומכל שכן שעיבור זה עושים אותו ישראל לפי הצורך שיש להם ולפי רצון הנשיא, כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין דף י"א. כלומר, בניסן שבתחילת השנה עוד לא ברור כלל שיהיה אדר שני, שהכול תלוי בצורך, ברצון הנשיא, בגידולים ובעונות השנה והאם הגיע האביב. ואם כן ייתכן ששם "כדת" של ניסן, שנועד לבטל את הקליפה מכל חודשי השנה, אינו מבטל אותה מאדר שנוסף באמצע השנה, ונשאר לה איזה מקום לקטרג שם, כאילו אין לכוח "כדת" שליטה עליו.
משום כך משמיעים על השקלים בחודש אדר, כדי שיהיו מזומנים בראש חודש ניסן, ובזה נקראים ישראל עוסקים במצווה זו שכל כוונתה להכניע את הקליפה, ולא תוכל עוד לקטרג. וזהו "והיינו דתנן": כבר באדר מתחילים להשמיע על השקלים, כדי לכסות גם את חודש אדר שבו מבקשת הקליפה לקטרג, ואנו מקדימים את השקלים להילחם בה ולמנוע את קטרוגה.
למה דווקא "על השקלים ועל הכלאיים" יחד
ומדייק הרב: לא בכדי שנה התנא את השקלים והכלאיים יחד, אלא משום שכולה חדא מילתא היא. שהכלאיים פירושם שלא יערב טוב ברע ורע בטוב, דהיינו הקליפה עם הקדושה. הרי כל לשון כלאיים משמעה תערובת: בגד כלאיים שעטנז, תערובת צמר ופשתים; כלאי בהמה, המרביע סוס עם אתון; כלאי הכרם, הזורע חיטה וחרצן במפולת יד. וכך ההשמעה על הכלאיים מכוונת כנגד אותה קליפת ריב, שלא תתערב עם הקדושה בבחינת כלאיים, ולכן אנו משמיעים על השקלים כדי למנוע את שלטונה.
עמלק - וסימנו ריב
וראיה לדברים: בכל מלחמת עמלק מצינו לשון ריב. "על ריב בני ישראל", וכתוב אחריו "ויבוא עמלק". וכן בשאול, "וירב בנחל". וכן אצל המן:
וְכׇל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכׇל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ׃ (ה, יג)
ראו רמז נפלא: סופי התיבות של "היהודי יושב בשער" - ריב. עמלק תמיד הולך עם ריב.
כדת - בכל פסוקי המגילה
ולעומת זאת אסתר אמרה "לעשות כדת היום", שעל ידי "כדת", שהוא כפליים ריב, מבטלים את קליפת ריב:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן יִתְלוּ עַל־הָעֵץ׃ (ט, יג)
וכן סופי תיבות "בַּחֲמָתוֹ... שָׁכָכָה", שמלבד היותו שם קדוש בפני עצמו, שם ש"ך, עוד הוא בגימטריה שם זה עם הכולל - ת', כ' וה' כמו "כדת" עם הכולל, שבמקום ד' באה ה' והגענו לאותה גימטריה:
וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמׇרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה׃ (ז, י)
ומתחילה, כשעוד הגבירו עוונות ישראל את הקליפה ושם הקדוש לא היה יכול לפעול, אמרה אסתר "אשר לא כדת". דקדוק נפלא: בסוף היא אומרת "לעשות כדת היום" - היום תתבטל קליפת ריב; ובתחילה אמרה "אבוא אל המלך אשר לא כדת" - שאותה שעה עדיין אין כדת, לפי שהעוונות מנעו מן השם הקדוש לפעול:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי׃ (ד, טז)
וכן מצינו את התיבה הזאת פעמים רבות במגילה, ובכללן:
כְּדָת מַה־לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא־עָשְׂתָה אֶת־מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים׃ (א, טו)
כדי שיאיר שם "כדת", צריך לחשוב מה לעשות בושתי, שתסולק ותבוא אסתר ותמלוך ותבטל את גזירת המן, שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה. חייבים לפנות משם את ושתי, כדי ששם "כדת" יוכל לפעול ולבטל את קליפת ריב שהיא קליפתו של המן.
גימטריה ו"עם הכולל"
אמרנו שהחשבון הוא "עם הכולל", היינו בתוספת המילה עצמה, כאחד נוסף. ומה עניינו? מובא בספרים שהתוספת באה לרמז על אלופו של עולם: מוסיפים עוד א', אלופו של עולם, שלכל דבר אתה יכול לצרף את הקדוש ברוך הוא, ואז יש תוספת של אחד והחשבון נחשב לאותה גימטריה. וכבר אמרתי לכם בדרך צחות: שאלו אברך אחד איך זה להיות אברך, אמר להם "אישה" בגימטריה "ייאוש"; אמרו לו הרי חסר אחד, אמר להם עם הכולל.
ועצם עניין הגימטריות הוא מדאורייתא, ומנין? "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" - "יהיה" בגימטריה שלושים, ומכאן אמרו חז"ל סתם נזירות שלושים יום. ואף תוספת הכולל מן התורה, וכדברי תרומת הדשן ברמז נפלא: הקדוש ברוך הוא לא רצה שיתקיים בנו "וְנוֹשַׁנְתֶּם בארץ", שהוא בגימטריה 852, שאם היה מתקיים היה חס ושלום מתקיים "תאבדון מהר", ולכן הגלה אותנו לאחר 850 שנה. ושואל תרומת הדשן: אם כל עניינו שלא יתקיים 852, למה לא השאירנו 851, שהרי רוצה להגיע עד הקצה האחרון? ומכאן אתה למד ש-851 נחשב כ-852 עם הכולל, ולכן היה צריך דווקא 850, שרק אז לא נתקיים בנו "ונושנתם" ולא נתקיים "השמד תישמדון".
"והשתייה כדת אין אונס"
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי־כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כׇּל־רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ־וָאִישׁ׃ (א, ח)
חז"ל דרשו "כדת" - כדת של תורה. ובפשוטו, מה הקשר של דת התורה לכאן? אלא שהגמרא דורשת: מה דת של תורה אכילה מרובה משתייה, שהקורבן גדול מנסכיו והמזבח אוכל יותר משהוא שותה, אף במשתה אחשוורוש הייתה אכילה מרובה משתייה. אך לפי דרכו של הזרע שמשון ירמוז "והשתייה": לפי שהשם הקדוש של "כדת" היה רוצה להאיר להם לטובתם, לפיכך לא נאנסו לשתות, כדי שלא יעשו את האיסור. שאם היו אונסים אותם לשתות, לא היה שם "כדת" יכול להאיר, שהרי היו נכשלים בעבירה. לכן "אין אונס", שלא הכריחו אותם על השתייה.
ועם כל זה, בעוונותינו הרבים שתו בלי אונס, והדבר הגדיל את עוונם. שאם היית אנוס - עוד יכולת לטעון אנוס הייתי; אבל בלי אונס חמור הרבה יותר. כמו אותו סיפור בגוי שדפק אצל שכנו היהודי ואמר לו: עשיתי יין שאין כדוגמתו, אתה חייב לטעום. אמר לו היהודי: ייננו אסור לנו, אין אנו שותים יין שעשו גויים. אמר לו: ובאמת אין שום מצב? אמר לו: רק בסכנת נפשות, בפיקוח נפש. הבין הגוי עניין מהר, הביא את הרובה הישן שלו, כיוון לראשו ואמר: או שאתה שותה או שאני הורג אותך. אמר לו היהודי: אם אתה אונס אותי ואין לי ברירה, הרי זה פיקוח נפש ומותר, ולגם לגימה הגונה. שאל הגוי: נו, איך היין? אמר לו: מעין עולם הבא. כוון, כוון עוד רגע את הרובה...
וזהו "לעשות כרצון איש ואיש" - רצון מרדכי ורצון המן, ששניהם רצו שלא יהיה אונס. ותשאלו: המן לא רוצה אונס? הרי כל ההמנים שבכל הדורות, וגם בדורנו, הכול אצלם באונס: להכריח אותנו להיות חילוניים, להכריח להתגייס, להכריח להכניס ליב"ה, הכול אונס. אלא שהמן דווקא את הנקודה הזאת ידע: אם יהיה אונס, יהיה להם לימוד זכות. לכן אמר לא לא, איני רוצה להכריח אותם, שישתו מרצונם, ואז תהיה עליהם תביעה. ועם כל זה, בעוונותינו הרבים שתו בלי אונס, וזה הגדיל את עוונם.
ולפי זה מתבאר להפליא "והשתייה כדת" - כדת של תורה: שהשם רצה ששם "כדת" יגרום שלא תשתכח התורה ולא תגבר קליפת עמלק, ולכן לא היה אונס בשתייה; אלא שבסופו של דבר גרם הדבר להיפך.
לסיכום:
דברי ריש לקיש "הקדים שקליהם לשקליו" אינם אומרים שמצוות השקלים נבראה בשביל המן, אלא שזמנה נקבע בניסן דווקא, מפני שצפה הקדוש ברוך הוא את פור המן שהופל בניסן. ניסן, בכור החודשים ומזל טלה בראש המזלות, הוא זמן הארת השם הקדוש "כדת" - כפליים "ריב" - שמכניע את קליפת ריב שהיא קליפת עמלק והמן, קודם זמן שליטתה. ומפני שבשנה מעוברת נשאר לקליפה מקום לקטרג על אדר הנוסף, שאין עיבורו ודאי מראש, תיקנו חכמים שבאחד באדר משמיעים על השקלים, שיהיו מזומנים לניסן ונמצא שישראל עוסקים באותה מצווה המכניעה את הקליפה. וסמכו לה את הכלאיים, שלא יתערב טוב ברע וקליפה בקדושה. ומכאן גם המסר החד שבפסוק "והשתייה כדת אין אונס": דווקא כשאין אונס, האחריות כולה עלינו.