פתיחה: המאמר החמישי בזרע שמשון על מגילת אסתר
אנו עומדים במאמר החמישי של ספר זרע שמשון על מגילת אסתר, והפעם סביב פסוק אחד מרכזי בפרק ג' - הפלת הגורל של המן. הפסוק נראה כתיאור טכני של בחירת תאריך, אך חז"ל גילו בו עולם שלם: מדוע שמח המן דווקא בחודש אדר, מה חשב, ובמה בדיוק טעה. סביב זה בונה הזרע שמשון מהלך עמוק בעניין סיבת המיתה של האדם בכלל, ושל משה רבנו בפרט.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר׃ (ג, ז)
הגמרא: שמחתו של המן ומה שלא ידע
אומרת הגמרא במגילה על פסוק זה: "הפיל פור הוא הגורל - תנא, כיוון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה רבן. והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד". ופירש רש"י: בשבעה באדר נולד משה, וכדאי הוא יום הלידה שיכפר על מיתה.
מהי שמחתו של המן? המן היה בקי גדול בהיסטוריה, וכשעלה הגורל על חודש אדר אמר לעצמו: מה טוב מזה - זהו חודש מיתתו של משה רבן, חודש של נפילה, זמן של מיתה. אלא שדבר אחד לא לקח בחשבון: שאותו יום עצמו הוא גם יום לידתו של משה. ואם יום המיתה הוא מזל רע, יום הלידה הוא מזל טוב, "וכדאי הוא יום הלידה שיכפר על מיתה". כלומר אין מזל רע לישראל בחודש אדר, שכן כוח יום הלידה - זמן של מזל טוב - גובר על יום המיתה הנראה כמזל רע.
ארבע קושיות
מקשים העולם: כיצד ייתכן שהמן ידע שבשבעה באדר מת משה, ולא ידע שבשבעה באדר נולד? המן ידען כזה גדול, כל ההיסטוריה פרושה לפניו, ודווקא הפרט הזה נעלם ממנו? אותם היסטוריונים שלימדו אותו על יום המיתה, לא לימדו אותו על יום הלידה? אגב, יש מיישבים שאין הכוונה ליום הלידה ממש אלא ליום המילה, שהוא יום המעלה והגדולה של האדם, והמן חישב את יום המילה - ומה שלא ידע הוא שמשה נולד מהול, ולכן אצלו אין מחשבים יום מילה אלא יום לידה, ובזה טעה. אך בואו נלך לפי פשוטם של דברים.
קושיה שנייה: מדוע חוזרת הגמרא ואומרת "והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה"? הרי זה בדיוק מה שכן ידע! היה לה לומר רק "והוא לא ידע שבשבעה באדר נולד משה". גם המהרש"א ומפרשים נוספים עומדים על כפילות זו.
קושיה שלישית, בדברי רש"י: "וכדאי הוא יום הלידה שיכפר על המיתה" - וכי המיתה עוון היא שצריכה כפרה? איזו כפרה שייכת ביום המיתה?
קושיה רביעית, בכוונתו של המן: וכי לא ידע שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם? אם כן, מה הועיל לו יום המיתה - אדרבה, עתה משה גדול יותר מאשר בחייו. ועוד, משה מת במדבר כדי שבני דורו יזכו לתחייה, שהוא יביא את דורו ויגאל אותם והוא בראשם. נמצא שמיתתו הייתה לטובת ישראל ולא לרעתם.
חשבונו של המן: המזל שגרם למיתת משה
מיישב הזרע שמשון: המן סבר שגדולה מאוד זכותו של משה רבנו עליו השלום. וראיה לדבר מן הברייתא בפרק ה' דשבת: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם, מצווה קלה ציוויתיו ועבר עליה. אמרו לו, והלא משה ואהרן קיימו כל התורה כולה ומתו! אמר להם, "מקרה אחד לצדיק ולרשע". הפסוק בקהלת אומר: "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא". שמע מינה, שאלמלא אותו "מקרה אחד" שנגזר על הכל - לא היה משה צריך למות כלל.
והוקשה להמן: איך אפשר שיהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע, הרי אין זה משפט? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? וכי הצדיק ימות אף שאינו ראוי לכך? אלא בהכרח - והמן פלפלן לא קטן היה - צריך לומר כפירוש התרגום על הפסוק "הכל כאשר לכל, מקרה אחד": "כולא במזלא תליין מן שמיא". הכל תלוי במזל, ויש מזל לישראל, ומשה רבנו מת מחמת המזל, ואיתרע מזלייהו דישראל חס ושלום בחודש הזה.
וזהו שאמרה הגמרא: כיוון שנפל הגורל - דהיינו המזל - בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. באיזה חודש אשמידם? באדר. אמר המן: סימן שמזלו של חודש זה שלילי, שהרי בו מת משה, ולא מגיעה לו מיתה - אלא מזל החודש גרם. והוא נוקט כמאן דאמר יש מזל לישראל, כלומר שגם מאורעותיהם וקורותיהם של ישראל נקבעים על פי המזל (והארכנו במחלוקת זו בשיעורינו בשפתי חיים לרב פרידלנדר). אם כן, אמר המן, מזלם של ישראל גרוע - וזו שעתי.
מה שלא ידע: כל נולד סופו למות
אך "הוא לא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". שכן אמרו במדרש בריש פרשת תזריע על הפסוק "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי": רב אחא אמר, אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים, אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כלום נתכוון ישי אבא להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו. מדרש פלאי, שכבר למדנוהו בכמה הזדמנויות: "חוללתי" - כבר בשעת היווצרותי, "יחמתני אמי" - בשעה שנתעברה בי, כבר היה שם צד עוון. ומדובר בישי אבי דוד, אחד מארבעה שמתו בעטיו של נחש! זהו מה שהרב דסלר קורא "כצילו של גוף" - משהו דק ממציאות הגוף שעדיין נמצא כאן בעולם הזה. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמר כל אדם שאביו אינו ישי?
נמצא שלכל אדם יש סיבה למיתה, שכן מובנית בו ההיווצרות בעוון. גם אם הוא עצמו לא חטא, הוא נוצר בחטא, וזה כבר פגם שמלאך המוות יכול לשלוט בו. ולפי זה, הטעם שמת משה אינו מפני המזל אלא מצד העוון שנברא בו. וממילא נשמטה הקרקע מתחת פרשנותו של המן: אין כאן ראיה שישראל תחת שליטת המזל, ואין ראיה שאיתרע מזלם בחודש זה מפני מיתת משה.
ואף מלאכי השרת, כשהקשו ממשה ואהרן, לא ידעו חילוק זה, והקדוש ברוך הוא הודיע להם בתשובתו "מקרה אחד" - שכל אדם שנולד, מן הראוי הוא שימות. אין הכוונה לגזירה שרירותית שמה שאירע לאדם הראשון יאירע לכל, אלא שיש מקרה אחד המשותף לכולם: העיבור בעוון. ובזה מסתלקת תמיהת המן - היכן הצדק? זהו הצדק: בעיבור עצמו היה חטא, וגם בצדיק ישנו, ולכן הוא מת.
וזהו דיוק לשון הגמרא: "והוא לא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" - דהיינו שהטעם שמת הוא מפני שנולד. זה מה שלא ידע: שסיבת המיתה היא הלידה עצמה, כלומר העיבור והזיווג שלא היה נטו לשם שמים. וכל נולד יש לו אב, וכל אב, אפילו יהיה חסיד שבחסידים וקדוש שבקדושים, אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעוון. (ודעת התרגום, שהכל תלוי במזל ויש מיתה בלא חטא, תתיישב לפי סברת ספר חסידים שנביא מיד.)
דרך שנייה: הנולד בשבת
ועוד בדרך אחר. אמרו בסוף מסכת שבת (קנ"ו): "האי מאן דבשבתא יהי - בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא". מי שנולד בשבת, אף מיתתו בשבת, על שחיללו עליו את היום הגדול. ומכאן שראוי לאדם להתפלל שאשתו המעוברת לא תלד בשבת, שהרי היולדת בשבת מצריכה חילול שבת. אמר רבא בר רב שילא: "וקדישא רבא יתקרי" - הנולד בשבת ייקרא קדוש גדול, שהרי נולד ביום קדוש, ונשמתו מעולה יותר.
והקשה בספר חסידים (סימן קס"ד): למה ייענש על כך? הלוא יאמר לאומן שעשאו - אתה הוא שעשית זאת! הוולד לא בחר להיוולד בשבת. משמים מולידים אותו בשבת, ואחר כך מענישים אותו שימות בשבת על שגרם חילול? כלשון המשורר, "באתי לעולם לא שאלו את פי". וכי תלוי בי דבר?
ותירץ, שהזכות שעתיד אדם לעשות ידועה לפני השם יתברך ומועילה לו עוד קודם שנוצר. אם יש לו זכות, מועילה לו שלא ייוולד בשבת ולא יבואו לידי חילול שבת. ולכן נענש ביום מותו - שהוא סימן שלא הייתה לו זכות, ובשביל זה נולד בשבת. הקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש ויודע מי עתיד לזכות ומי עתיד לחטוא, ולפי זה קובע את יום הלידה.
ולכאורה יש להבין: אם כן מדוע נאמר "וקדישא רבא יתקרי"? אדרבה, מן הלידה בשבת עולה שהוא בעל מעלה ולא שחסרה לו זכות! (ויש להעיר שבלשון ספר חסידים עצמו מופיע התירוץ בצורה מעט שונה, ואנו לומדים כפי שהרב מצטט.)
ולפי זה אמר המן: הלוא משה נולד בשבת ומת בשבת - שמע מינה שלא הייתה לו זכות, שאילו הייתה לו, לא היה נולד בשבת. וכיוון שנפל הגורל באדר, שמח. דעת הזרע שמשון שמשה רבנו נולד בשבת, וכן כתבו בעלי התוספות בפירוש עטרת זקנים לחומש (דברים ל"ב, מ"ד), וכן בשאילת יעב"ץ, ויש לזה הוכחות. ויש דעות אחרות, שנולד ביום שלישי ועוד, אך הרב נוקט כשיטה שנולד בשבת. וחשב המן: אם למשה עצמו אין זכות, שוב אין זכותו יכולה להגן על ישראל.
עמרם וחסידים הראשונים - ומדוע באמת נולד משה בשבת
וכתב ספר כבוד חכמים, שבוודאי עמרם אבי משה היה חסיד גדול והיה עושה כחסידים הראשונים, כמו שאמרו בפרק ד' דנידה: חסידים הראשונים לא היו משמשים מיטותיהם אלא מרביעי בשבת ואילך, כדי שלא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת. דבר זה ודאי אינו נוהג היום, אך כך היה בזמנם: לפי חשבון ימי ההיריון, שימוש בשאר הלילות עלול היה להביא ללידה בשבת ולחילולה, ולכן שימשו רק מרביעי בשבת עד מוצאי שבת. ובוודאי כך נהג עמרם, ובדרך הטבע לא היה משה אמור להיוולד בשבת.
יוצא אפוא שאין בלידתו בשבת שום חטא ושום פגם, שהרי הכל נעשה כדי שלא ייוולד בשבת. ועל כורחך שכך היה רצון הבורא - שייוולד בשבת אף שעל פי טבע לא היה אמור - כדי ש"קדישא רבא יתקרי", ורצה הקדוש ברוך הוא לקדשו שתהיה לידתו ביום קדוש. ואם כן, לפי קושיית ספר חסידים, לא היה צריך למות בשבת כעונש, שהרי אין כאן אשמה כלל. ועל כורחך שמה שמת בשבת הוא משום שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש - שיסיים באותו יום שבו נולד.
וזהו: "אבל לא ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד". הנה נתיישבה הכפילות. מה שלא ידע המן אינו עצם יום המיתה, אלא הקשר והחיבור שבין יום הלידה ליום המיתה - שהקדוש ברוך הוא משלים ימיהם ושנותיהם של צדיקים, ולכן נולד ומת באותו יום עצמו.
ולפי רש"י - הפוך: מה כפרה יש כאן?
וכל זה מיושב יפה בפשט הש"ס, אבל לא לפי דרכו של רש"י. שהרי לפי סברת ספר חסידים היה לו לומר: כדאי יום המיתה שיכפר על יום הלידה! שכן היכן שייך חטא? בזה שנולד בשבת ונאלצו לחלל עליו שבת. אם כן הכפרה צריכה להיות על יום הלידה, ואילו יום המיתה אדרבה - הוא תשלום ימיו ושנותיו וסימן טוב לצדיק. ורש"י כתב להפך, "כדאי יום הלידה שיכפר על המיתה", והוא תמוה.
ויש לומר, שסבירא ליה לרש"י שאי אפשר לפרש כדרך שפירשנו, משום שאין שום נפקא מינה להמן אם הייתה למשה זכות אם לאו. שהרי כבר ידע שישראל בנים לאבות הקדושים, ואף על פי כן לא חשש למתים שכבר מתו. אם זכויות אברהם יצחק ויעקב אינן מטרידות אותו, וכי דווקא זכותו של משה תטריד אותו?
מזכרת עוון מול זכות הלידה
אלא כוונת המן הייתה לבקש צד חוב לישראל במיתתו של משה רבן, הואיל והם היו סיבת מיתתו. כמו שפירש רש"י על הפסוק "ויתעבר ה' בי למענכם" - אתם גרמתם לי. וכן נאמר בתהילים: "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם". אמר המן: יום זה הוא להם מזכרת עוון, בעוונותיכם מת משה - ויום כזה הוא יום מוצלח עבורי, יום שבו יתעורר עוונם ותצלח דרכי. לא חיסרון זכויות חיפש, אלא עוון שהביאו במיתתו.
אבל לא ידע שבשבעה באדר נולד משה, וכדאי יום הלידה לכפר על יום המיתה. שאם לא הייתה זכות לישראל, לא היה משה נולד באותו הדור. דאמרינן בילקוט על הפסוק "עמד וימודד ארץ": מדד הקדוש ברוך הוא את כל הדורות, ולא מצא דור שיהיה ראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר. הבאנו זאת גם במשנת הגלגולים בשם תיקוני הזוהר, שהקדוש ברוך הוא רצה לתת תורה כבר בדור המבול ונטע שם את בחינת משה - ומכאן ריבוי המקבילות שבין נח למשה רבנו - אלא שהדור לא הכין את לבו ולא היה ראוי, ושם הבאנו על כך כמה טעמים.
ודור המדבר נקרא דור דעה. משה רבנו הוא בחינת הדעת, וכך מושרש מקומו בספירות, ודור דעה הם חלק ממנו ותיקון נשמתו - ולכן נאבק בעבורם כל ימיו, שהם חלק מהתיקון שלו. וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לך רד כי שחת עמך" - כל גדולה שנתתי לך אינה אלא בשבילם. נמצא שהולדת משה מורה על זכותנו, ובכוחה לכפר על מיתת משה שמורה על חובתנו. אנחנו כביכול גרמנו למותו, אך זכויותינו הן שגרמו ללידתו. ולכן החטא שהיה להם שגרמו מיתת משה, נתכפר להם בזכות שגרמו לידתו. וזו כוונת הגמרא: "והוא לא ידע שבשבעה באדר נולד".
לסיכום: המן שמח בגורל שנפל על אדר משום שראה בו חודש של נפילה - חודש מיתת משה. בדרך אחת חשב שמיתת משה מוכיחה שהמזל שלט בו ושאיתרע מזלם של ישראל בחודש זה; בדרך שנייה חשב שמשה נולד בשבת ומת בשבת מפני שלא הייתה לו זכות; ולדרך רש"י ביקש למצוא בישראל צד חובה, שהם גרמו במיתתו. ובכל הדרכים טעה: המיתה אינה מחמת המזל אלא מחמת אותו צד עוון שיש בכל נולד, ומשה מת בשבעה באדר משום שנולד בשבעה באדר - שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום; ולידתו של משה עצמה היא זכותם של ישראל, שבדורם בלבד נמצא דור הראוי לקבלת התורה, וזכות זו מכפרת על חובת המיתה. "וכדאי הוא יום הלידה שיכפר על מיתה" - ואין מזל רע לישראל בחודש אדר.