המאמר הרביעי בספר זרע שמשון על מגילת אסתר נפתח במדרש על הפסוק "ויקחו לי תרומה", ובו נדרש הפסוק "נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב" - נבחר שמו של מרדכי מעושרו של המן. וכך לשון המדרש: "אמר רבי יאשיה: מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשוורוש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, נבחר מכסף ומזהב חן טוב - נבחר חינה של אסתר, שנאמר 'ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה'. וכיוון שבא הרשע עם הממון, אמר לו המלך: הכסף נתון לך. אמר הקדוש ברוך הוא: כך אתם מוכרים שלי על שלי? שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים', וכתיב 'לי הכסף ולי הזהב'... חייך, מה שאמרת 'הכסף נתון לך' - כך 'ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן'".
"נבחר שם מעושר רב" - שם טוב שיש לאדם עדיף על עושר רב. וכאן: שמו הטוב של מרדכי נבחר ועדיף על עושרו הרב של המן. ועוד הוסיף הקדוש ברוך הוא "נבחר" נוסף: "נבחר מכסף ומזהב חן טוב" - החן עדיף מכסף וזהב. ומיהו אותו "חן טוב"? חינה של אסתר, שהמלך העדיף את אסתר ואת חינה על פני כספו של המן.
וכשבא הרשע עם הממון אמר לו המלך "הכסף נתון לך", ואמר הקדוש ברוך הוא: "כך אתם מוכרים שלי על שלי?" כלומר, אתם מוכרים את העם שלי - ובמה? בכסף שלי. דרכו של קונה להביא דבר משלו ולקבל תמורתו חפץ של המוכר; אבל כאן גם הכסף שלי וגם החפץ שלי, ואתה בא לקנות את עמי בכספי? "כי לי בני ישראל עבדים" - אנחנו עבדיו של הקדוש ברוך הוא, "לי הכסף ולי הזהב" - גם הכסף והזהב שלו יתברך.
ולבסוף נשבע הקדוש ברוך הוא: "חייך" - לשון שבועה - אותו ביטוי עצמו שאמרת "הכסף נתון לך" ייהפך לטובתם, ובסופו של דבר כל אותו כסף עבר לרשותם של אסתר ומרדכי, שנאמר "ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן".
מקשה הרב: מה עניין שמו של מרדכי אצל עושרו של המן, שהמדרש אומר שזה נבחר מזה? היכן אנו רואים ששמו של מרדכי חשוב יותר, ובמה בא הדבר לידי ביטוי? ועוד: אם אחשוורוש החזיר להמן את כספו, הרי המכר לא התקיים כלל - ומדוע אומר הקדוש ברוך הוא "אתם מוכרים שלי על שלי", והלא בסוף לא הייתה כאן מכירה? וכמה דקדוקים נוספים יש בלשון המדרש, והכל יתבאר בהמשך.
וקודם כל צריך עיון: מה ראה מרדכי להכניס את עצמו ואת כל ישראל בסכנה גדולה כזו? והלא היה לו לברוח, כדי שלא יכעס עליו המן ועל כל ישראל. זו שאלה שרבים שואלים, עד שיש מימרא בחז"ל "ראו מה עשה לי בן ימיני" - יש כאן מעין תביעה כלפי מרדכי, שהתגרה בהמן וגרם בכך לצרה.
וכבר כתבו התוספות בפרק ד' דפסחים (נ"ג ע"ב): מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם? כלומר, מדוע לא ברחו לפני המעשה, כמו שעשה דניאל? והכא נמי, מרדכי היה יכול לברוח. ולא עוד, אלא למה ביקש לשבת תמיד בשער המלך, שהוא מקום סכנה גדולה? נראה כאילו מרדכי מתאמץ להרגיז את המן. שכן מובא שכאשר היה המן מגיע - מרדכי יושב, כלומר: היה רואה את המן מרחוק, ואם היה עומד קודם לכן היה ממהר לשבת, כדי שכשיגיע המן יראה בבירור שאינו קם מפניו. שאם יישאר עומד, יוכל המן לחשוב שמא ראה אותו מרחוק וקם לכבודו. נמצא שהייתה כאן כניסה מכוונת לסכנה. ואם היה בורח, לא הייתה כלל התנגשות, ולא הייתה שאלה של "לא יכרע ולא ישתחווה".
ויש לומר, דאמרינן בילקוט: דוד ומרדכי ניתן להם רמז וחשו - הקדוש ברוך הוא רמז להם על ההצלה, והם הרגישו ברמז וחששו לו, ועל ידי זה באה הישועה. דוד - שנאמר "גם את הארי וגם את הדוב הכה עבדך"; מבין דוד שמי שמסוגל להכות ארי ודוב, בכוחו להושיע את ישראל, ולכן כשבא גלית אמר: מי הוא הכלב המת הזה שיחרף מערכות ישראל? מה שאירע לו קודם היה רמז ליכולותיו ולכך שיכניע את גלית.
ומרדכי - שנאמר:
וּבְכׇל־יוֹם וָיוֹם מׇרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית־הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת־שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה־יֵּעָשֶׂה בָּהּ׃ (ב, יא)
אמר מרדכי: אפשר לחסידה זו שתינשא לרשע הערל הזה? אלא דבר עתיד להרע לישראל, והם עתידים להינצל על ידה. מרדכי הבין שאין אסתר נלקחת לבית המלך לחינם. אסתר הייתה אחת משבע נביאות, ולא ייתכן שאישה בקדושה ובמעלה כזו תגיע אל בית המלך לערל הטמא הזה - אלא בעל כורחך עתידה לבוא צרה על ישראל, והקדוש ברוך הוא נטע כאן מראש את הישועה. ומשום כך רצה מרדכי להתעכב שם: כיוון שידע שההצלה מזומנת לבוא על ידי אסתר, ביקש לראות במה יתבטא הדבר ואף לעמוד לעזר ולסיוע.
ובמדרש אמרינן: "בוטח בעושרו הוא ייפול" - זה המן. וקשה: היכן מצינו שהיה בוטח בעושרו? נפילתו ברורה, אך "בוטח בעושרו" הוא ביטוי לכך שמחמת עושרו היה בטוח שיצליח - והיכן ראינו זאת אצל המן?
ויש לומר, דאיתא בזרע ברך פרשת פקודי בשם התוספות: הא דאמרינן "כל המיצר לישראל נעשה ראש" - היינו שקודם שהוא מיצר להם נעשה תחילה ראש ומולך בכיפה, כדי שלא יאמרו שביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את ישראל. אין הכוונה שבעקבות שהֵצר לנו נעשה ראש, אלא להיפך: מפני שעתיד להצר לנו, מגדילו הקדוש ברוך הוא תחילה. וטעם הדבר, שיש ביזיון להימסר ביד שפל. כמו שמצינו באבימלך, שזרקה עליו אישה פלח רכב ומוטטה אותו, ואמר לנערו: "קום פגע בי", שלא יאמרו אישה הרגתהו - וגם הנער ענה לו שלא, ויש ביזיון למות על ידי ילד. יש כבוד או מעלה מסוימת בכך שלפחות נרדף אדם על ידי מלך.
ואמרנו פעם שיש בדבר עניין נוסף: "כל המיצר לישראל נעשה ראש" נאמר כדי שלא יוכל המיצר להצר לנו בלי גבול. וכדברי האור החיים הקדוש, שזה להגנתנו ולהצלתנו: אם המיצר הוא מלך - "לב מלכים ושרים ביד ה'", וכלשונו הקדושה: שלשלת הכלב ביד אדוניו, השלשלת אחוזה חזק ואינו יכול לעשות כרצונו. אבל כשעבדים מושלים בנו - "פורק אין מידם", אין מי שיעצור אותם. לכן עושהו הקדוש ברוך הוא ראש, כדי שיוכל להתערב בבחירתו, מה שאין כן בדרך כלל שאין הקדוש ברוך הוא מתערב בבחירתו החופשית של האדם.
אך נלך עתה לפי דרכו של הזרע ברך, שהשם מגדל את המיצר קודם לכן כדי שלא תהיה נפילתנו ביד שפלים אלא ביד מלך. ואם כן היה המן חושב בדעתו: הואיל והגעתי לכל הכבוד הזה ולכל העושר הזה, בוודאי זו סיבה שאני הוא שאצר לישראל. והמן, כמובא במדרשים, היה ידען גדול - יש שם סקירה היסטורית שלמה שסוקר המן לפני אחשוורוש: יציאת מצרים, מה שעבר על פרעה, מה שהיה במדבר, וכיבוש הארץ; ידיעות מפליגות היו לו. אם כן יודע המן: מאחר שנעשיתי ראש, סימן שמועידים אותי להצר לישראל, כי "כל המיצר לישראל נעשה ראש".
ועוד סימן היה לו: שהשעה משחקת לו. ובפרק קמא דברכות אמרו: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו - אל תתגרה בו, ולא עוד אלא שרואה בצריו. אמר המן: אם כן אראה בנפילת צריי, אראה בנפילתם של ישראל. נמצא שכל הקלפים, לדעתו, מוכיחים שהוא הולך לנצח.
וכנגד אלו היו למרדכי שני סימנים אחרים, שמהם ידע שעם ישראל הוא שינצח. האחד - מה שאמרנו, שעל ידי אסתר תבוא ההצלה: איך הגיעה החסידה הקדושה הזו לביתו של הערל הטמא? בהכרח מסמנים לו משמיים שמכאן תצמח הישועה. והשני - שהוא עצמו עתיד להיות לראש. דבפרק י"ב דחולין אמרינן: מרדכי מן התורה מניין? "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", ומתרגמינן "מירא דכיא". "בשמים ראש" פירושו ראש לבשמים, החשוב שבהם, ו"מר דרור" מתורגם "מירא דכיא" - הוא מרדכי. נמצא רמוז ששמו של מרדכי הוא "בשמים ראש", שהוא יהיה לראש ולמשנה למלך.
ומעתה מתבאר המדרש: מרדכי סובר להיות לראש בשביל השם - שמו עצמו, "מירא דכיא", "בשמים ראש", מוכיח שהוא יהיה לראש. והמן סובר להיות לראש בשביל העושר - גידלו אותי כל כך, סימן שאני אמלוך והעם יימסר בידי. לכן אמר המדרש "נבחר שם מעושר רב": נבחר שמו של מרדכי, שממנו למד שיהיה לראש, מעושרו של המן, שממנו למד המן שיהיה הוא לראש.
"אמר רבי יאשיה: מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב... אמר לו: חייך, נבחר מכסף ומזהב חן טוב". וקשה: מה עניין זה לזה? מה שייכות יש בין הכסף והזהב שנתן המן לאחשוורוש לבין חינה של אסתר שגבר על עושרו? לכאורה מה שביקשה אסתר במשתה היין לא בא כדי להתגבר על עושרו של המן, שהרי בסופו של דבר אחשוורוש כלל לא נטל ממנו כסף. אילו היה הכסף מונח על השולחן מול החן, ואחשוורוש היה מוותר על הכסף ובוחר בחינה של אסתר - היה מובן שיש כאן מאבק. אבל הרי מראש ויתר אחשוורוש:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ׃ (ג, יא)
כבר מסרנו פעם בשיחות על המגילה שזה דבר פלא. שואלים: מה הנס הגדול במגילה? שמלך פרסי גוי עושה משתה. אבל יש נס גדול יותר: שהוא מוכן לוותר על עשרת אלפים ככר כסף במזומן - "נתון לך". נותנים לך ולא תיקח? הרי אין הוא הולך להרוג את היהודים לשם שמיים; אם נותנים לך כסף, קח! ומדוע ויתר?
אלא מסבירים שאחשוורוש חשש מאוד. שהרי מה עומד להיעשות כאן? מוכרים עם שלם להשמדה תמורת בצע כסף. אמר אחשוורוש: אם הדבר יתפרסם, זו עילה למרד. יאמרו: מלך מטורף - נתנו לו עשרת אלפים ככר כסף ומכר את היהודים; מחר ייתנו לו עוד עשרת אלפים וימכור את המדיים; מחר עוד אומה, ובסוף ייפטר מכל אומותיו תמורת כסף. לכן אמר לו: דברים כאלה אין עושים בלבן. "הכסף נתון לך" - על השולחן; מתחת לשולחן כבר נסתדר. לפרוטוקול לא קיבלתי ממך אגורה.
ומי ידע מכל זה? "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". מרדכי הוא שידע שאף שלכאורה לא עבר כסף, באמת עבר הכסף בערוצים חלופיים ובסופו של דבר הגיע לאחשוורוש. ולכן שלח להודיע לאסתר:
וַיַּגֶּד־לוֹ מׇרְדֳּכַי אֵת כׇּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל־גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם׃ (ד, ז)
אף שכלפי חוץ איש אינו יודע מכך, הודיע לה מרדכי שכן היה כאן כסף. ומניין ידע מרדכי? כבר שאלו חז"ל: בעל החלום הגיד לו, אליהו הנביא הגיד לו - יש כמה דעות. שהרי זה דבר שנעשה בחדרי חדרים ואין אדם יכול לדעתו; אלא ודאי גילו לו משמיים שבאמת היה כאן כסף והייתה כאן מכירה.
לפי זה נבין את שאמרה אסתר:
כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ׃ (ז, ד)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אֲשֶׁר־מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן׃ (ז, ה)
לכאורה דבר פלא: מה ההיתממות הזו? הרי אתה מכרת אותם, אתה היית שותף מלא לדבר! אלא שלא זה מה שהפריע לו; האיגרות קיימות והכל ידוע. מה שהפריע לו היה ה"נמכרנו" - "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן", לפרסם ולספר שהייתה כאן מכירה, בשעה שאיש לא ידע מכך.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה׃ (ז, ו)
המן הוא שהפיץ את הדבר, הוא שסיפר לכולם ששילם כסף רב ושאחשוורוש נטל ממנו הון. מיד הבין אחשוורוש: אם כך, הוא מבקש לקבור אותי - שהרי עכשיו ידעו הכל שמכרתי אומה תמורת כסף; סימן שהוא מחפש למרוד במלך ולטמון לו פח. ולכן:
וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן־הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְמׇרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו׃ (ז, ט)
לפי ביאור זה מובן היטב המאבק בין הכסף לבין החן, שהרי באמת היה כאן כסף, וחינה של אסתר התגבר עליו. אלא שהזרע שמשון הולך לפי פשוטם של דברים, ולפי הפשט אין כאן כסף כלל - "הכסף נתון לך" - ושוב חוזרת הקושיה: היכן המאבק בין הכסף לבין חינה של אסתר?
ויש לומר, דאמרינן בפרק ט' דסוטה: שלושה חינות הן - חן אישה על בעלה, חן מקום על יושביו, וחן מקח על קונהו. חן אישה על בעלה: אינך מבין מה ראה להתחתן עמה ומה ראתה להתחתן עמו. חן מקום על יושביו: אינך מבין מדוע ממשיך פלוני לגור באותו מקום. וחן מקח על קונהו: אדם קונה חפץ, ואתה אומר בחינם לא הייתי לוקח אותו - ואילו הוא מצא בו חן.
והנה הרשע הזה, שקנה כל כך כסף וזהב - לא מצאו חן בעיניו. דאמרינן בפרק קמא דמגילה שכל גנזיו היו חקוקים לו על לבו, מצוירים על אבן טובה שנשא אותה כנגד לבו. תראו עד היכן הגיעו הדברים: אדם משוגע על כספו, חייב לשאתו עליו חקוק ומונח על הלב, שלא יסיח דעתו ממנו לרגע. ולכן כשהיה רואה את מרדכי היה אומר:
וְכׇל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכׇל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ׃ (ה, יג)
"וכל זה" - לשון הוראה באצבע. אילו התכוון לכספו, היה צריך להצביע על בנקים רבים; אלא הכל חקוק לו כאן על לבו, ועל האבן הזו הצביע: כל הכסף שלי - איננו שווה לי.
ולפי שידע המן שאחשוורוש אוהבו ולא ירצה שיצטער, הוציא לפניו את כל כספו וזהבו, לומר שאין זה בעיניו לכלום ואין לו מזה הנאה - הכל כדי שאחשוורוש ייתן לו רשות על ישראל. וכך עשה: הוציא את כל הכסף והזהב, האבנים הטובות והמרגליות, ואמר: כל זה אינו נחשב בעיניי למאומה בשעה שאני רואה את היהודים. הוא ידע שאחשוורוש אוהבו, ואם יראה בצערו יימסר העם בידו.
אמנם אם הוא לא מצא חן בכל עושרו, הקדוש ברוך הוא מצא חן טוב באסתר, ונבחר זה מכל כספו וזהבו: חינה של אסתר גבר על עושרו, ואחשוורוש נתן לה רשות להורגו אף שהיה אוהבו. נמצא שהמאבק מקבל משמעות חדשה: לא שחינה של אסתר נבחר על כסף שהמן שילם בפועל, אלא שכל האמפתיה שעורר המן אצל אחשוורוש באמצעות הצגת כספו - חינה של אסתר עורר אמפתיה גדולה ממנה, ובה גברה אסתר.
ועוד יש לומר: אותו רשע רצה להוציא כספו וזהבו כדי לקנות את ישראל מיד אחשוורוש, ומקח זה יהיה לו חן בעיניו - כדאמרינן חן המקח על קונהו. ואף שבפועל לא קיבל אחשוורוש את הכסף, סוף סוף היה כאן רצון לתת את כל ממונו בעד המקח; ואף על פי כן נבחר החן שהיה לה לאסתר וגבר על כך.
"כיוון שבא הרשע עם הממון, אמר לו המלך: הכסף נתון לך". כלומר, אמר לו אחשוורוש: אם אתה רוצה לאבד את ישראל, צריך שיהיה לך עושר, כדי שיתקיים "כל המיצר לישראל נעשה ראש". ואם תוציא את כל ממונך, לא תוכל להיות ראש, ולא יעלה בידך לאבדם. זהו "הכסף נתון לך" - ומכוח זה "והעם לעשות בו כטוב בעיניך". ביאור נפלא: שמור אצלך את הכסף, כי בכוחו תישאר ראש, ובתור ראש יימסר העם בידך.
אמר הקדוש ברוך הוא: כך אתם מוכרים משלי על שלי? חייך, מה שאמרת "הכסף נתון לך" - כך "ביום ההוא נתן המלך". הואיל והמן חשב להיות ראש מכוח עושרו, וגם אחשוורוש אמר לו כן - השאיר בידו את הכסף כדי שיהיה ראש - הרי לאחר שנודע שאדרבה, מרדכי הוא הראוי להיות ראש, כמו שרמוז "בשמים ראש מר דרור" - מירא דכיא, ראוי לו כל עושרו של המן כדי שיהיה הוא הראש:
בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת־בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים וּמׇרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי־הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא־לָהּ׃ (ח, א)
ובזה יתורץ מה שאמרו במגילה על הפסוק:
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ו, א)
אמרו חז"ל: נפל ליה מילתא בדעתיה - עלתה בלבו מחשבה, דילמא המן שקיל עצה למיקטליה, שמא המן יועץ להורגו. וקשה: מניין באה סברה זו בדעת אחשוורוש? והלא המן היה עבדו ונאמן ביתו; אתה גידלת אותו, אתה העצמת אותו ונתת לו שררה - מדוע שיחשוד בו?
ויש לומר, שכך עלה במחשבת אחשוורוש: דילמא "כל המיצר לישראל נעשה ראש" פירושו שנעשה מלך, ולא די שיהיה עשיר. והואיל והמן חשב לאבד את היהודים, יגרום הדבר שיהרוג אותו, המן, ויעשה הוא עצמו מלך גדול. פתאום קלט אחשוורוש שהגידול שגידל את המן יצא משליטה: הוא נעשה גדול מדי. אתה רצית שיגדל כדי שיימסרו ישראל בידו, אך אם "נעשה ראש" משמעו מלך ולא רק עשיר - הרי הוא עתיד להפיל גם אותך. אם כן, אמר אחשוורוש, עליי לעצור את כל המהלך. ומכאן ציווה על המן לקחת את מרדכי ולהרכיבו על הסוס, ומשם התהפך כל הגלגל. ודברי פי חכם חן.
המדרש "נבחר שם מעושר רב" מעמיד זה מול זה שני חשבונות: המן סמך על עושרו כהוכחה שהוא הראש שנועד להצר לישראל, ומרדכי ידע משמו הרמוז בתורה - "בשמים ראש מר דרור", מירא דכיא - וממה שראה באסתר, שההצלה מזומנת ושהוא עתיד להיות לראש. הכסף שהניח המן על שולחנו של אחשוורוש - בין שהוצג כדי לעורר את רחמיו של המלך האוהבו, ובין שנועד לקנות בו את ישראל - נדחה מפני חינה של אסתר. ואחשוורוש שהשאיר את הכסף ביד המן כדי שיישאר ראש וימשול בעם, הוא שנשבע לו הקדוש ברוך הוא: אותו "נתון לך" עצמו יתקיים במרדכי ובאסתר, "ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן". וכשהבין אחשוורוש שהמן גדל יתר על המידה ועלול לקחת את המלוכה - נדדה שנתו, והתחיל גלגל הישועה להסתובב.