לפנינו המאמר השלישי בספר זרע שמשון על מגילת אסתר. שני עניינים מרכזיים עומדים בו: ראשית, מדוע הקפיד המן שלא לאנוס את היהודים לשתות יין במשתה אחשוורוש, ואילו בהשתחוויה לצלמו כן כפה אותם באונס. ושנית, מה פשר לשון הפסוקים "לראות היעמדו דברי מרדכי" ו"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", ומדוע דווקא על עם מרדכי בער חרון אפו יותר מאשר על מרדכי עצמו.
"לעשות כרצון איש ואיש" - רצון המן ורצון מרדכי
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי־כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כׇּל־רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ־וָאִישׁ׃ (א, ח)
רש"י מפרש: "כרצון המן ומרדכי". ומיהם "איש ואיש"? שניים נקראו במגילה בשם "איש": "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" זה מרדכי, ו"אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה" זה המן. שניהם היו הממונים על המשתה, והמלך עשה כרצון שניהם.
ומה היה רצונם? רש"י כותב שהמן לא רצה שיאנסו את היהודים לשתות מיינם, שכן אם ישתו באונס יהיו פטורים מן העונש, ואילו אם ישתו מרצונם תהיה עליהם תביעה קשה. ומרדכי, מצידו, גם הוא לא רצה שיאנסו אותם לשתות, אלא מתוך מגמה הפוכה: שעל ידי כך לא ישתו כלל. נמצא ששניהם רצו "אין אונס", וזהו "לעשות כרצון איש ואיש".
קושיית הזרע שמשון: ומדוע כפה אותם להשתחוות?
שואל הרב: אם כן, כיצד רצה המן לאנוס את ישראל שישתחוו לו, בשעה שהיו לו צלמים על ליבו והוא מכוון לעשות עצמו עבודה זרה? הלא אם יעשו זאת באונס לא ייענשו. לפי ההיגיון שלו עצמו, כשם שלא אנס אותם על השתייה כדי שישתו מרצונם וייתבעו, כך היה לו שלא לאנוס אותם על ההשתחוויה, והם ישתחוו מאליהם מתוך חנופה או יראת כבוד, ואז תהיה כנגדם תביעה. וכי שינה המן את שיטתו?
תשובת הזרע שמשון: מי שכבר עבר ברצון, שוב אין לו טענת אונס
ויש לומר, שלאחר שנהנו מסעודתו של אחשוורוש ושתו מיינו, שוב לא היה המן מקפיד לאונסם. שכן טענת אונס אינה מועילה להם עוד, הואיל וכבר עברו שלא באונס. במילים אחרות: בחצי הראשון של התוכנית המן כבר הצליח. הם אכלו, שתו, נהנו מן הסעודה, והכול מרצונם הטוב. מכאן ואילך, טוען המן, כבר אין צורך להיזהר מאונס, שהרי טענת "אנוס הייתי" עומדת רק למי שמעולם לא עשה את הדבר ברצון.
הדבר דומה למה שכתב בעל בית הלוי: אישה הכורעת ללדת בשבת וצריך למהר ולהסיעה לבית החולים, ויש שכן שממילא נוסע בשבת. מי ייסע? פוסק בעל בית הלוי: אתה. ולמה לא השכן, שהרי במקום לנסוע למגרש הכדורגל ייסע לבית החולים? משום שאותו שכן, כשייסע בשבת, לא ידונו אותו כמי שקיים מצווה, אלא כמחלל שבת. ואילו אתה, כשתיסע, לא זו בלבד שלא תידון כמחלל שבת, אלא עוד תקבל שכר. הטעם פשוט: הוא אינו יכול לומר "ריבונו של עולם, נסעתי כדי להסיע יולדת", שהרי היה נוסע גם בלעדיה, והצידוק נופל. אבל אצל שומר השבת הצידוק אמיתי: הוא אינו נוסע בלי זה, ואם נסע - נסע רק מחמת האונס. כך גם כאן: מרגע שהוכיח המן שאין הם אנוסים, שוב אינו חושש, ויכול להביא עליהם כל חטא, ואפילו באונס, והם ייתבעו עליו.
קושי בדברים: מיין נסך לעבודה זרה?
לכאורה קשה להבין את הדברים. אמת, ביחס לשתיית יין נסך לא היו אנוסים. אבל האם משום כך נאמר שמעתה כל עבירה שיעברו, ואפילו החמורות שבחמורות, ייחשבו כנעשות ברצון? אם אדם טלטל מוקצה ברצון, האם זו ראיה שהוא מסוגל גם לרצוח ברצון? הקצנתי כמובן, אך גם כאן מדובר ביין נסך מצד אחד ובהשתחוויה לעבודה זרה מצד שני. כיצד מקשרים בין השניים?
שני ביאורים ב"ציונים ומקורות"
בציונים ומקורות שבהוצאת האיגוד העולמי להפצת תורת זרע שמשון עמדו על שאלה זו. ואגב, נכתבו כמה ביאורים על הזרע שמשון, אך שום ביאור אינו מתקרב לביאור של ההוצאה הזאת: ביאור נפלא, פרטני, עם מקורות, עבודה בלתי רגילה. חבל רק שעדיין אין הדבר על התורה, ואני כל פעם מבקש מהם שיוציאו כבר גם על התורה.
הביאור הראשון שהם מציעים: ייתכן שזו הייתה טעותו של המן. כלומר, הטענה נכונה, שהכישלון ביין אינו הופך אותם למזידים בעניין עבודה זרה, אלא שהמן סבר כך בטעות. אך זהו תירוץ קלוש למדי וקשה לקבלו, שהרי כשבאים לתרץ, באים לתרץ תירוץ אמיתי, ולא לתלות את הכול בסברתו המוטעית של המן.
אך יש לומר על פי מה שכתב הרמ"א לאסור יין נסך בשתייה אפילו לחולה שאין בו סכנה, וכתב הגר"א בשם הריב"ש שסתם יינם אסור אפילו במקום סכנה, לפי שהוא מ"אביזרייהו דעבודה זרה". כאן כבר הדברים מתיישבים: אם עברו על אביזרייהו דעבודה זרה ושתו סתם יינם במשתה, הרי הם מסוגלים להיכשל גם בעבודה זרה ממש. ומעתה טוען המן: שוב איני צריך להקפיד שההשתחוויה תהיה ברצון דווקא, שהרי הוכיחו שבענייני עבודה זרה אין להם הקפדה, וממילא גם אם יעברו באונס ייזקף הדבר כאילו עברו ברצון.
"לראות היעמדו דברי מרדכי" - מה יש כאן לבדוק?
וַיְהִי כְּאׇמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מׇרְדֳּכַי כִּי־הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר־הוּא יְהוּדִי׃ (ג, ד)
ועוד יש לדקדק, אומר הרב: הלשון "לראות היעמדו דברי מרדכי" מורה שאמר דבר שאפשר שלא יעמוד. והלא לא אמר אלא שהוא יהודי, וזו האמת, ואין צורך לראות אם יעמוד. וכי יש כאן ספק שמא יתברר שאינו יהודי?
נזכיר כאן שיש ביאור נפלא מאוד של החיד"א בעניין זה, וכן רש"י מבאר על דרך הפשט, ומי שירצה יעיין שם. איננו נכנסים לזה עתה.
ויש אומרים לבאר על פי המסופר שהמן נמכר למרדכי לעבד, נתמכר בטולמא דנהמא, בככר לחם, באותה מלחמה. ומשנמכר לעבד יש לו דין ישראל, שהרי עבד עובר חצי הליך גרות ונחשב כיהודי החייב במצוות כאישה. וזה מה שאמר מרדכי: איני משתחווה לו, שהרי הוא עבדי, וכי אדון משתחווה לעבדו? ולפי זה "כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" פירושו שמרדכי הגיד להם שהמן הוא יהודי.
"ויבז בעיניו" ומדוע חרה אפו על העם
וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמׇרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי־הִגִּידוּ לוֹ אֶת־עַם מׇרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל־מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מׇרְדֳּכָי׃ (ג, ו)
ממשיך הרב לדקדק: מהו הביזיון שבשליחת יד במרדכי לבדו? ועוד, למה חרה אפו על שאר העם, והלא הם כן השתחוו לו?
ויש לומר, שהמן לא היה עבודה זרה ממש, ולא היו מחויבים למסור עצמם עליה, כדאמרינן בסנהדרין ס"א, ואף מרדכי היה יכול מן הדין להשתחוות. ומה שלא עשה כן, הוא מפני קידוש השם, כמו שתירצו התוספות שם. שלא היה זה אלא אנדרטי, ולא עבודה זרה שמשתחווים לה כדי לעובדה.
וזו הייתה כוונת מרדכי: אף על פי שאין זו עבודה זרה ומן הדין מותר, אני רוצה להיות יהודי שלם. "הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" - יהודי שלם, ואיני רוצה להשתחוות כלל ועיקר. וכדאמרינן בפרק קמא דמגילה: למה נקרא שמו יהודי? שכפר בעבודה זרה. יהודי הוא הכופר בעבודה זרה, ואינו רוצה אפילו במשהו הדומה לה.
וקשה: מה המעלה בכך? הרי כל אדם מחויב לכפור בעבודה זרה, וזו חובתו! אלא ודאי מפני שלא הייתה זו עבודה זרה ממש, אלא אנדרטי בלבד שרק דומה לה, ונמצא שמרדכי עשה לפנים משורת הדין משום קידוש השם. ומשום כך משתבח בו הכתוב וקורא לו "יהודי". זו הייתה מעלתו: שלא היה מוכן לוותר במשהו על יהדותו, אפילו בדבר שרק נראה כעבודה זרה.
מה באו לבדוק, ולמה התבייש המן להרגו
וכששמעו הדברים האלה, אמרו להמן "לראות היעמדו דברי מרדכי", כלומר לראות אם ימסור עצמו למיתה על דבר המותר מן הדין, או שמא יחזור בו כשיראה עצמו בצרה. הרי אדם עומד על שלו כל עוד הוא בטוח, אבל כשיבין שהדבר עתיד לעלות לו בחייו, אולי יאמר: הלא אין זו עבודה זרה גמורה אלא אנדרטי, וכאן יתחיל להתגמש. את זה באו לבדוק.
ומחמת זה היה לו ביזיון להמן להרוג את מרדכי, שהרי הייתה לו למרדכי טענה לומר "או יהודי יהודי". אבל על עם מרדכי היה קצפו גדול יותר, שאינם לא יהודים ולא ארמיים. וזהו שנאמר "כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מׇרְדֳּכָי", כלומר שנראים יהודים ואינם.
"או יהודי יהודי, או ארמאי ארמאי"
הדבר דומה למה שאמרו בירושלמי: רבי אבא בר זמינא, הביא לו ארמאי אחד בשר נבילה. אמר לו: אכול, ואם לאו קטילנא לך. אמר לו: אי בעית למיקטל, קטול. אנא לית אנא אכיל בשר נבילה. אם רצונך להרוג, הרוג, אך בשר נבילה לא אוכל. אמר לו אותו ארמאי: מאן מודע עלך דאילו אכלת הוינא קטילנא לך? מי גילה לך שאילו היית אוכל הייתי הורג אותך? אלא: "או יהודי יהודי, או ארמאי ארמאי".
כלומר: אין חוכמות. או יהודי עד הסוף, או גוי עד הסוף. לא חצי חצי ולא קצת קצת. וזו טענתו של מרדכי: אני יהודי עד הסוף, איני עושה משחקים עם היהדות שלי. ומשום כך היה ביזיון להמן להרגו.
אבל על עם מרדכי היה קצפו גדול יותר, לפי שהיו פוסחים על שני הסעיפים: לא יהודים לגמרי ולא ארמים לגמרי. משתחווים לצלם מצד אחד, שותים יין נסך, ומצד שני אינם משתחווים לעבודה זרה גמורה. עליהם הייתה טענתו, ולכן לא הסתפק במרדכי לבדו אלא ביקש להשמיד את כולם. וכמו שאמר אותו ארמאי: אילו היית עושה משחקים, הייתי הורג אותך, ואדרבה ראה מעלה במי שהולך עד הסוף. ועיינו לקמן על פסוק "ויאמר המן", ועוד על פסוק "מה ראו על ככה", ועיין שם. ודברי פי חכם חן.
לסיכום: "כרצון איש ואיש" הוא רצונם של המן ומרדכי כאחד, ששתיית היין תהיה בלא אונס: המן כדי שייתבעו עליה, ומרדכי כדי שיימנעו ממנה. ומשעברו ברצון על סתם יינם, שהוא מאביזרייהו דעבודה זרה, כבר לא הקפיד המן על אונס בהשתחוויה, שהרי שוב אין להם טענת אנוס, כדוגמת מי שנוסע בשבת ממילא ואינו יכול לתלות את נסיעתו במצווה. ומרדכי, שמן הדין היה מותר לו להשתחוות לאנדרטי, מסר נפשו לפנים משורת הדין משום קידוש השם, ועל כן נקרא "יהודי" שכפר בעבודה זרה. משום כך התבייש המן להרגו לבדו, שהרי "או יהודי יהודי", ואילו על עם מרדכי, שהיו חצי כך וחצי כך, בערה חמתו ובקש להשמיד את כולם.