המאמר השני בזרע שמשון על מגילת אסתר נפתח בגמרא במסכת מגילה, בדף הראשון: אמר רב אחא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקציף הקדוש ברוך הוא אדונים על עבדים לעשות רצון צדיק, ועבדים על אדונים לעשות רצון צדיק. אדונים על עבדים - דכתיב "ופרעה קצף על עבדיו", לעשות רצון צדיק, ומנו? יוסף, דכתיב "ושם אתנו נער עברי". עבדים על אדונים - דכתיב "קצף בגתן ותרש", לעשות רצון צדיק, ומנו? מרדכי, דכתיב "ויוודע הדבר למרדכי".
נסביר את דברי הגמרא. הקדוש ברוך הוא הקציף אדונים על עבדים: פרעה קצף על עבדיו, ובעקבות זאת הושלך שר המשקים לכלא, שם פגש את יוסף, ואחר כך כשחזר להגיש את הכוס לפני פרעה ופרעה חלם - נזכר ואמר "ושם אתנו נער עברי". כל אותו קצף נועד להוציא את יוסף מבית האסורים. ולהיפך - הקדוש ברוך הוא הקציף עבדים על אדוניהם: בגתן ותרש קצפו על אחשוורוש, ומתוך כך שמע מרדכי, הלך וסיפר למלך, והדבר נכתב בספר הזכרונות. משם התגלגל כל המהפך: נדדה שנת המלך, קראו לפניו את ספר הזכרונות, והמן נאלץ להכריז "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" - וזו הייתה תחילת נפילתו, "אם החילות לנפול לפניו נפול תיפול". הכל בשביל מרדכי הצדיק.
שואל הרב: צריך עיון, מה צורך היה שיקציף הקדוש ברוך הוא, ומה אכפת להו לצדיקים מהאי קצף. כלומר: מה העניין שהקדוש ברוך הוא יקציף את האדון על העבד או את העבד על האדון? איזו הנאה צומחת לצדיק מכך שזה כעס על זה? הרי אפשר היה לגלגל את כל המהלך כולו גם בלי הקצף. מוכח מן הגמרא שהקצף עצמו הוא נקודה חשובה - ויש להבין מדוע.
ויש לומר, שיוסף אמר לשר המשקים: "וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור". לכאורה, מי יאמין לו? הרי אין סברה שאדון יקצוף על עבדו ויסגירהו לבית הסוהר על לא דבר. יוסף נחשד בפרשת אשת פוטיפר, והעבדים היו ידועים כבעייתיים בענייני עריות - עבד שתקף את גבירתו אינו סיפור שאי אפשר להאמין לו כלל. אין טענה על יוסף מדוע הוא מספר, שהרי הוא אומר את האמת; אך במה קיווה לשכנע?
אומנם כשראו הבריות שאף פרעה קצף על שר המשקים ולא היה שום חטא ועוון בידו - כמו שמובא במדרש שאפשר שנפלה שלא מדעתו, והראיה שהחזירו על כנו - הבינו שאפשר שגם האדון של יוסף חשב שיוסף חטא, והוא לא חטא. על מה היה הקצף על שר המשקים? שנפל זבוב לתוך כוסו של פרעה. זה קרה שלא מדעתו: יכול אדם להגיש את הכוס ובאותו רגע יקפוץ זבוב לתוכה, ואין לו שליטה על כך. שונה הדבר משר האופים, שנמצא צרור בתוך הפת - זה חוסר שימת לב, ועל כך משלמים בראש אצל מלך מצרים. ולבסוף התברר ששר המשקים נקי, ולכן הושב על כנו.
מכאן עשו הבריות אנלוגיה לסיפורו של יוסף: כשם שפרעה חשב ששר המשקים חטא והוא לא חטא, כך גם פוטיפר חשב שיוסף חטא - ובאמת לא חטא. נמצא שכל הקצף נועד לנקות את יוסף מן החשדות. וזו נקודת מבט חדשה לגמרי: לא רק כדי שיוסף ייכנס לכלא ואחר כך יאמר שר המשקים "ושם אתנו נער עברי" - זו ההסתכלות השטחית - אלא כדי שמתוך אותו קצף יכירו הכל שההאשמה שהאשימו את יוסף מופרכת ואינה אמיתית.
בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי־סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ׃ (ב, כא)
וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי׃ וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ב, כב-כג)
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ו, א)
וכן באחשוורוש. אמרו זיכרונם לברכה במדרש על "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", שכל אותו הלילה היה נראה לאחשוורוש שהמן עומד כנגדו וחרבו שלופה בידו, ונבהל המלך מאוד מן הדבר. וקשה: ממה היה לו לפחד? וכי הסברה נותנת שאחר שגידלו על כל השרים יהיה המן כפוי טובה ויבקש להמיתו? ואפילו ראה כך בחלום, היה לו לומר: החלומות שווא ידברו.
והרי מן המגילה עולה שאחשוורוש בקי היה בכל התוכניות והמהלכים; אם למד את מסכת מגילה, בוודאי הספיק ללמוד קודם את מסכת ברכות, ושם מפורש שהחלומות שווא ידברו. אם כן מדוע נבהל?
עצם הטענה של הרב - איך יעלה על הדעת שיהיה המן כפוי טובה כזה - טעונה הבנה. סיפרתי פעם על אדם שרדף מאוד את החתם סופר, ואמר החתם סופר: איני מבין מדוע הוא רודף אותי כל כך, איני זוכר שעשיתי לו כל כך הרבה טובות. כלומר, לפעמים דווקא מי שעשית לו טובות הופך לרודף הגדול ביותר. והפסיכולוגיה פשוטה: אדם אינו רוצה להיות אסיר תודה - ואסיר תודה הוא בכל זאת אסיר. לומר "מה כבר עשה לי, איני חייב לו דבר" זו הדרך הזולה והפשוטה ביותר להתפרק מן המחויבות, שהרי אחרת עליו להחזיר טובה, להכיר טובה, לדבר בדרך כבוד. עדיין, מבחינת אחשוורוש - מדוע שיחשוד במי שהיטיב עמו כל כך?
וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ׃ (ו, ב)
אלא, לאחר שמצא בספר הזכרונות שאף בגתן ותרש, שהיו שני סריסיו האהובים לו, ביקשו להמיתו - הבין שאפשר שאף המן יעשה כך, ולכן התיירא. מסתבר שהיו אהובים לו, שהרי כדי למנות אדם לסריס שומר הסף בוחרים דווקא במי שסומכים עליו. וכאן שוב אותו מהלך של אנלוגיה: אם שני הקרובים והאהובים ביקשו להתנקש בך - אין פלא שגם המן ינסה, ואין הדבר מוזר כלל.
ומשום הכי, אומר הרב, אצטריך שיקצפו עבדים על האדון לעשות רצון מרדכי, דאילולא הכי לא היה אחשוורוש שת ליבו אל חלום כזה. זהו פשר הגמרא: הקדוש ברוך הוא מקציף עבדים על אדוניהם ואדונים על עבדיהם כדי לעשות רצון הצדיק, שכן רק מכוח אותו קצף מבין אחשוורוש שייתכן שאדם קרוב ביותר יבקש בכל זאת להתנקש בו.
ואפשר נמי, שמטעם זה אמר להביא לפניו את ספר הזכרונות דברי הימים - לראות אם יש שום זיכרון מאיזה אוהב שמרד במלך. כלומר, ייתכן שזו הייתה מלכתחילה סיבת בקשתו: הדבר היה מופקע כל כך בעיניו - כיצד ייתכן שאדם האוהב את המלך, שהמלך גידלו, יבקש להתנקש בו? הביאו את ספר הזכרונות, אבדוק אם היה דבר כזה מעולם. ואם יימצא שהיה - יבין שכך גם כאן. וכך אכן היה: הוא מצא את מעשה בגתן ותרש, ומיד הבין שגם כאן אותו סיפור - שהמן, על אף כל מה שקיבל ממנו, מבקש להתנקש בו. ודברי פי חכם חן.