אנחנו פותחים בסיעתא דשמיא את המאמר הראשון של ספר זרע שמשון על מגילת אסתר. הגמרא בריש מסכת מגילה אומרת: רב נחמן בר יצחק פתח לפתחא להאי פרשתא מהכא - "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם", אדם ולא מלך. כלומר, אנחנו מודים להקדוש ברוך הוא שקם עלינו אדם בלבד ולא מלך.
ומיד קשה: מה חידש לנו בדרשה זו? אדרבה, הוא פתח לנו פתח לקושיה. אם באמת לא קם עלינו אלא אדם, ולא מלך, הרי נס ההצלה אינו כל כך גדול, ולא שייך לומר עליו "לולי ה' שהיה לנו". להתמודד מול אדם פשוט הוא הרבה יותר קל, וההגנה מתבקשת ופשוטה יותר. אם כן מה ההודאה המיוחדת כאן?
יש מי שמבאר שהכוונה היא שגזירת הכליה יצאה מהמן, שהיה הדיוט ולא מלך, ויש ביזיון גדול יותר כאשר הגזירה באה מפי מלך. ההודאה היא שהגזירה באה מאדם פשוט ולא ממלך, שהוא ביזיון גדול יותר.
בספר ראש יוסף מבאר את ההסבר המפורסם: אילו היה מדובר במלך, הרי "לב מלכים ושרים ביד ה'", והקדוש ברוך הוא לא היה נותן בלבו מחשבה להשמיד אותנו. אבל המן לא היה אפילו שר, ולכן הייתה לו בחירה חופשית גמורה, והוא יכול היה לגזור עלינו כליה, וכביכול אין כנגדו דרך התמודדות. זהו החסד: שאף שקם עלינו אדם, שאין עליו את השליטה של "לב מלכים ושרים ביד ה'", אף על פי כן הצילנו הקדוש ברוך הוא מידו.
כך מבאר גם האור החיים הקדוש: כאשר הקדוש ברוך הוא רואה שקם אדם להצר לישראל, הוא עושה אותו ראש. ולכאורה, וכי זה פרס? אלא אדרבה - ברגע שהוא נעשה ראש, חל עליו "לב מלכים ושרים ביד ה'", ואז שלשלת הכלב ביד אדוניו, כלשונו של האור החיים. וכאן השלשלת הייתה משוחררת, שהרי המן היה הדיוט ולא מלך.
מפרש אחר מבאר ש"אדם" מוסב על אחשורוש עצמו. ואם תשאל, הרי כתוב "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש"? אמת, אבל מי היה אחשורוש בעצמו? ושתי מזהה אותו כשומר הסוסים של אביה. ומשום כך אנו רואים כיצד הוא מתנהג כהדיוט: קוצף, הורג את ושתי, נותן את המלכות לאסתר. כל זה נבע מכך שלא היה באמת מלך אלא עבד שקם למלוך והרג את אביה. זהו "בקום עלינו הדיוט ולא מלך", ואילו היה מזרע המלוכה - ושתי לא הייתה שולחת לו את אותה אמירה, היא הייתה ממשיכה למלוך, אסתר לא הייתה עולה למלכות, וכל נס ההצלה לא היה מגיע בדרך שהגיע.
ובדרשות חתם סופר מבאר: המלך אינו מבצע את ציוויו בעצמו. הוא גוזר על השרים, מהם הדבר נמסר לשופטים, ומהם לשוטרים, ובדרך הארוכה הזו הכעס מתמעט, ולפעמים אפשר אף להימלט מידו. אבל כשהגוזר הוא אדם פשוט, הוא עושה הכל בעצמו, אינו ממתין לאיש - שולף ויורה. הגזירה קשה הרבה יותר. ולכן ההצלה מיד אדם גדולה מן ההצלה מיד מלך.
אלו ביאורים נוספים, אבל בואו נראה מה מבאר בעל הזרע שמשון. כשאומרים "פתח לה מהכא", הכוונה שהפסוק הזה הוא הפתיחה לעניין, תורף היסוד של כל הנושא. וכך היה דרכם - כשבאו לדרוש במגילת איכה או באסתר, היו פותחים בפסוק שהוא שורש הפרשה. ורב נחמן בר יצחק פתח את מגילת אסתר בפסוק זה, משום שבנס הפורים נודע לנו בבירור שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה.
כמו שאמרו זיכרונם לברכה: אילמלא איגרות הראשונות, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. שהרי לולא כן, היו ממהרים להרוג אותנו מיד עם קבלת האיגרות השניות. ומהן האיגרות הראשונות?
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל־מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל־עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל־אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ׃ (אסתר א, כב)
וכי צריך הוראה מאחשורוש שכל איש ישרור בביתו? הגמרא אומרת שאפילו האדם הנחות ביותר בביתו שלו הוא מלך - כך היה פעם, על כל פנים. וכי המלך אינו יודע זאת? מכאן הסיקו העמים שהמלך הזה אינו מפוקס ואינו לגמרי בדעתו. ולכן כשהגיעו האיגרות השניות, איגרות ההשמדה, לא מיהרו לקיימן, שהרי כבר החליטו שאין דעתו של המלך שלמה. נמצא שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה: לולא האיגרות הראשונות, היו מקיימים בנו את ההריגה מיד ולא היו ממתינים ליום המיועד בי"ג באדר.
אומר הרב: בכל שאר הניסים, ואפילו בנס יציאת מצרים, לא נודע הדבר הזה בבירור. ואם תרצה לומר שכבר ראינו יסוד זה במצרים, על פי דברי הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות במאמר אם כל חי - שהקדוש ברוך הוא עשה שקודם ישלטו אחיו ביוסף ורק אחר כך ימשול הוא במצרים, שאילולא כן לא הייתה תקומה לישראל לצאת מקליפת מצרים - הרי שיש כאן הקדמת רפואה למכה.
וביאור הדברים: לפני שיוסף ירד למצרים, קודם שלטו בו אחיו, הוא היה עבד שלהם והם מכרוהו. ומכיוון שהיה עבד שלהם ונמכר על ידם, נכנס כאן דין גאולה - הזכות לגאול את העבד מיד האומות, שהרי הם האדונים המקוריים שלו. ואילו היה נלקח מלכתחילה בידי המדיינים והמצרים בלי שהיה קודם ברשות אחיו, לא היה חל דין גאולה. ומתוך שהשליטה הייתה שלנו, כאשר יוסף קונה את מצרים - הכול נקנה לנו. הרי לך הקדמת רפואה למכה.
אלא שאומר הרב: קשה ללמוד מכאן את העיקרון, שהרי יש הסוברים להפך - שכל טעם גלות מצרים היה בשביל חטא מכירת יוסף. כלומר, המכירה לא הייתה נקודת זכות שבזכותה יצאנו מקליפת מצרים, אלא היא עצמה זו שהכניסה אותנו לשם.
ואם תאמר ממה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - גם זה אינו קרוי הקדמת רפואה למכה. שהרי משל אומרים לצרעה: לא מעוקצך ולא מדובשך. הקדמת רפואה למכה היא כאשר מציאות הרפואה קודמת למכה עצמה. למשל, אדם שנכנס לכלא, ומשמיים קבעו שנתיים קודם לכן שתהיה הפיכה, וברגע שייכנס - ייצא. זו הקדמת רפואה למכה, נפלא מאוד. אבל אמירה "תשב בכלא ואחר כל השנים תקבל שכר" אינה רפואה שקדמה למכה אלא הבטחה שלאחר המכה. על זה אומר האדם: אל תיתן לי הבטחות ואל תושיב אותי בכלא. נמצא שגם כאן לא ראינו הקדמת רפואה למכה.
אלא ודאי שבפורים בלבד נודע לכל העולם חסדו של הקדוש ברוך הוא להקדים לנו רפואה למכה.
מביא הרב את דברי הכלי יקר בסוף שמואל. ודעו לכם: כל מקום שתראו כלי יקר על הנביאים, אין הכוונה לכלי יקר על התורה של רבי אפרים מלונטשיץ, אלא לרבי שמואל לניאדו, מחכמי ארצות המזרח, שחיבר את הכלי יקר על הנביאים.
כותב הכלי יקר על הפסוק "ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי": כי לה' הישועה מכל צרה בהקדים רפואה למכה, והושיע את האדם מכל חטא ואשמה, שהם צרות צרורות לנפש הרוחנית. וזהו שכתוב "ה' סלעי ומצודתי ומפלטי" - לא מן הזולת, כי אם לי, רצה לומר, מפלט אותי ממני ממש, שלא יעשה זדון ליבי לנפשי מה שלא יוכל האויב לעשותו.
ראו איזה ביאור נפלא. לכאורה המילה "לי" מיותרת: ה' סלעי, ה' מצודתי, ה' מפלטי - ולמה "לי"? אלא מה גורם לאדם את הצרות הגדולות ביותר? העוונות שלו. נמצא שהמזיק הגדול ביותר לאדם הוא האדם עצמו. אם לא היו לך עוונות, אף אחד לא היה יכול לפגוע בך ולא להזיק לך מאומה. כל מה שמזיק לנו הן הצרות שאנו מביאים על עצמנו: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" - אנחנו מסלפים את דרכנו בעוונותינו, ואחר כך כועסים על ה' למה הביא עלינו, בעוד שאנחנו הבאנו על עצמנו.
יוצא אפוא שאנו זקוקים להגנה בראש ובראשונה מעצמנו: שלא נקלקל לעצמנו, שלא נחטא, ועל ידי כך ניצל מכל צרה. אויב אינו יכול להזיק לנו, שהרי כשישראל עושים רצונו של מקום אין אויב שולט בהם. מי שמזיק לנו ביותר - אלו מעשינו.
וכיוצא בזה פירש הרב בעל העקידה: "בקום עלינו אדם" - שהוא בקום עלינו הכוח שבנו, במה שאנו אדם. כי בקום עלינו היצר הצפון במה שהוא אדם, הקדוש ברוך הוא היה לנו לעזרה והצילנו מידו.
והדברים נפלאים. האדם מורכב מ"אדמה" - עפר מן האדמה, וגם מרמז על "דם", המרמז על התאוות - ומצד שני יש בו חלק רוחני. וזו הצרה: התגוששות תמידית בין הנשמה לגוף, הגוף מושך לתאוות והנשמה מושכת לרוחניות. ולפעמים קורה "בקום עלינו אדם" - שהמתקומם והמתגבר הוא האדמה, הדם, הכוח המגושם שבנו, התאוות שבנו. על זה אומר הפסוק שהקדוש ברוך הוא מצילנו: הוא עוזר לנו שהיצר הרע לא יקום כנגדנו ושהתאוות לא ישלטו בנו.
והנה זו עצמה סיבת הצלתנו שלא בלעונו האויבים הקמים עלינו. ולכן פתח הפסוק בלשון יחיד - "בקום עלינו אדם", וסיים בלשון רבים - "אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ". כלומר: דווקא מפני שלא נמסרנו ביד יצרנו והתגברנו עליו, מפני כך גם האויבים אינם יכולים לנו. שהרי האויבים יכולים לנו רק כאשר אנו נמסרים ביד תאוותינו ועושים הרע בעיני ה' - "ויבוא עליהם", ואחר כך חוזרים בתשובה ותשקוט הארץ ארבעים שנה. הכול מתחיל מן העוונות שלנו. ואילולא שסייע לנו הקדוש ברוך הוא להתמודד כנגד האדם שבנו, היצר הרע - חיים בלעונו, האויבים היו בולעים אותנו חיים.
ונודע שישראל שבאותו הדור נתחייבו כליה לפי שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר. אלא הואיל שלא עשו אלא לפנים, מיראת העונש של נבוכדנצר, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים. ואילו היו משתחווים לצלם אף בליבם, לא הייתה להם תקומה חס ושלום.
נבוכדנצר, כמו שלמדנו בספר דניאל, הקים צלם בבקעת דורא בעקבות החלום שראה. הוא ראה שישנן מלכויות והוא "רישא דדהבא", ולכן ביקש להבטיח שמלכותו תישאר לנצח, והקים צלם שכולו זהב. וציווה שברגע אחד, בעת יישמע קול הסומפוניה, כולם ישתחוו לו - וכאילו בכך תובטח מלכותו לעולם. כך היה בראשו, ולא נטרח להיכנס לראשם של רודנים. על כל פנים, כל אותו הדור השתחוו לצלם, חוץ מחנניה מישאל ועזריה שסירבו והושלכו לכבשן האש. ועל כך נתחייבו כליה.
אלא שהם לא עשו זאת אלא "לפנים", כלפי חוץ, מיראת ההריגה, ולא התכוונו באמת לעבוד עבודה זרה. ולכן גם הקדוש ברוך הוא לא גזר עליהם גזירת כליה אמיתית, אלא כלפי חוץ - כדי להביאם לידי יראה ולידי תשובה. אבל אילו היו משתחווים אף בליבם, אילו היה זה מצב שבו עבדו את העבודה הזרה לשמה, לא הייתה להם תקומה חס ושלום.
ועוד אמרו זיכרונם לברכה: עבירה גוררת עבירה. ומי שמתחיל בעבירה קלה, היצר הרע מושכו לעבירה חמורה, וזו דרכו כל הימים - בתחילה הוא "הלך", ולבסוף "אורח", ולבסוף "בעל הבית". היצר הרע אינו מביא את האדם ישירות לעבוד עבודה זרה, אלא לאט לאט, בשיטת הסלמי, כל פעם עוד קצת ועוד קצת, עד שמביאו לפי פחת. וכך ראינו במשל כבשת הרש שאמר נתן הנביא לדוד: בתחילה "הלך", אחר כך הוא קורא לו "אורח", ולבסוף הוא כבר "בעל הבית".
ומעתה, כיוון שישראל כבר התחילו לחטוא במעשה, נס גדול הוא שהכוח שיש בהם - במה שהם אדם, דהיינו היצר הרע - לא המשיכם להשתחוות אף בלב. שלפי הטבע ומנהג העולם היה ראוי להיות כך, כי עבירה גוררת עבירה. אלא ודאי שמה שלא המשיכם היצר הרע היה מפני ה' שהיה בעזרתנו, ועל זה זכינו לגאולה.
וכולנו יודעים: כשאדם עובר עבירה בתחילה הוא עושה זאת שלא מכל הלב, אבל אחרי פעם ופעמיים ושלוש זה כבר מכל הלב. בתחילה זו עבירה, אחר כך זה "לא עבירה ולא מצווה", אחר כך זה "למהדרין ולמדקדקים", ולבסוף זו מצווה גמורה מן התורה ומי שאינו עושה כן עוד ייענש. ההידרדרות תמיד הדרגתית, ומי שהתחיל בה אינו עוצר. כך גם בענייני העבירה: בהתחלה אדם אומר "התגבר עליי היצר", ובשלב השני והשלישי הוא כבר ממציא אידיאולוגיה שכך צריך להיות - "מצווה לגנוב, חובה לגנוב", ומי שיש לו אפשרות לגנוב ואינו לוקח הרי הוא כמאבד ממונו בידיים ועוד ייתבע על כך. בהתחלה הוא הרגיש לא נעים והיה מסתכל לצדדים ונותן הסברים, והיום כבר אינו צריך הסברים - מבחינתו זו הדרך הנכונה.
נמצא שעצם ההשתחוויה לצלם "לפנים" יצרה חשש גדול מאוד שימשיכו הלאה וזה ייכנס גם לפנימיות, שהרי זו דרכו של יצר הרע. ולכן זהו הנס הגדול: שהקדוש ברוך הוא סייע בידנו שלא ניגרר אחר התחלת העבירה. כי אילו היינו נגררים, היינו מגיעים למצב שבו כבר עושים עבירות מכל הלב, ואז לא היינו ראויים לגאולה, לא היינו ראויים שה' יצילנו מהמן.
ומשום הכי התחיל רב נחמן בר יצחק לפרש מגילה זו בפסוק זה - שהקדוש ברוך הוא הקדים לנו רפואה להצילנו מיצר הרע. הפתיחתא מלמדת את כל תורף הפרשה: שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה, דבר שלא נודע בבירור ממקומות אחרים, לא ממכירת יוסף ולא מיציאת מצרים. ומהי אותה הקדמת רפואה? "בקום עלינו אדם" - שהקדוש ברוך הוא מסייע לנו להתמודד כנגד האדם שבנו, כנגד החלק המגושם שבנו, "במה שהוא אדם". שאילו לא היה ה' מונע מאיתנו להידרדר בעבירה, היינו מידרדרים ומגיעים למצב שאין לנו שום הגנה מפני האויבים, ולא הייתה לנו הגנה מהמן ומאחשורוש.
וזה גם ביאור הקושיה שפתחנו בה. "אדם ולא מלך" - אילו התגבר עלינו היצר הרע, היה יכול להרע לנפשנו יותר ממה שיכול לעשות המלך בעצמו. מה שאנו מביאים על עצמנו בחטאינו מזיק לנו יותר מכל מה שיכולים האויבים להזיק, שהרי בזה אנו מזיקים לעצמנו בצורה הקשה ביותר.
ולפי שלא היינו ראויים לנס, בשביל חטא ההשתחוויה, נתן לנו הקדוש ברוך הוא את המכה כדי שתבוא הרפואה - רפואת הנפש ורפואת הגוף. כלומר: כיוון שאנחנו בעצמנו הבאנו זאת על עצמנו בהשתחוויה לצלם, אף שהייתה לפנים ומכל מקום חטא היה כאן, נתן ה' את המכה כדי שממנה תצמח הרפואה.
וכמו שכתב המהרש"א בחידושי אגדות על הפסוק "כי לא עינה מליבו ויגה בני איש", על אותו מאמר שאף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים. כותב המהרש"א: רצה לומר, שהם לא עשו כן אלא מיראת ההריגה, כמפורש בספר דניאל, ולא עשו כן בליבם לעבוד עבודה זרה - לא הייתה להם מגמה לעבוד את הצלם של נבוכדנצר. לפיכך אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, ליראם שראויים לכליה, כלומר להבהילם שעומדת להיות כליה, כדי שידאגו ויעשו תשובה על ידי כך.
והיינו "כי לא עינה מליבו" - אם יעשה אדם עבירה בלי לב, "ויגה בני איש" - מביא לו הקדוש ברוך הוא תוגה כדי שיעשה תשובה וייצל מן הצרה. התוגה עצמה היא הכלי שבו נמנעת הצרה. וזו הרפואה הכפולה: רפואת הגוף - הצלת הגופות מן השמד, ורפואת הנפש - שעשו תשובה. ועל ידי התשובה היו ראויים אחר כך להצלה. ודברי פי חכם חן.