בשיעור זה נבקש לעיין במגילת אסתר מזווית אחרת: הסבר המגילה על פי תורת הגלגול. כשנדע ונבין מי היה גלגולו של מי, ואילו חשבונות מן ההיסטוריה באו כאן להיסגר, נוכל להבין כמה וכמה מהלכים שבתוך המגילה. הדברים שנביא כאן מרוכזים בספר שאני עדיין עובד עליו, ושמו "משנת הגלגולים". הוא נמצא בשלבי כתיבה, ובעזרת השם נזכה שיצא לאור ואז אפשר יהיה לראות את הדברים ככתבם ולא רק לשמוע אותם. אקדים ואומר שלא כל מה שכתוב שם נאמר כאן, שכן יש פרטים רבים שאין רצוננו להיכנס אליהם, ובעיקר נרצה לראות את עיקרי הדברים.
מי היה מי
האריז"ל הקדוש כתב בספר הגלגולים פרק ל"ה, וכן כתב הרמ"ז (המקובל רבנו משה זכות) בערכי הכינויים, שמרדכי היהודי היה גלגול של יעקב אבינו, והמן הרשע היה גלגול של עשיו. גורי האריז"ל הוסיפו ואמרו שאסתר הייתה גלגול של חווה, והמן היה גלגול של הנחש. נתחיל בחלק הראשון: מרדכי גלגולו של יעקב, והמן גלגולו של עשיו. ראשית נראה מקבילות בין מרדכי ליעקב, ובין המן לעשיו.
הפגם בהשתחוויה ותיקונו
מצאנו שליעקב היה חיסרון, נגדיר זאת במדויק: פגם, בכך שהשתחווה לעשיו. כמו שכתוב "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו". היה יעקב אבינו צריך לתקן את הפגם הזה, ולכן יעקב מתגלגל במרדכי, והפעם הוא מסרב להשתחוות להמן שהוא בעצם עשיו:
וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה
שם "וישתחו ארצה", וכאן "ולא ישתחווה". ומטעם זה היה מרדכי איש ימיני, כלומר משבט בנימין: כעת מרדכי ראוי לתקן את הפגם, שהרי הוא בא מן השבט היחיד שלא השתחווה לעשיו, שכן בנימין עדיין לא היה בעולם כאשר אביו יעקב ואחיו השתחוו לעשיו. ממנו, מבנימין שלא היה בו אותו פגם, יוצא מרדכי שהוא גלגול יעקב, והוא מתקן כעת את אשר פגם יעקב. אגב, רמז לדבר: "לא יהיה לך אלהים אחרים" עולה בגימטריה מרדכי יעקב, לומר לך שהיה כאן חשש של השתחוויה למי שהוא כעין אלהים אחרים.
כ"ב ההשתחוויות
כמה פעמים השתחווה יעקב לעשיו? עשרים ושתיים פעם. נעשה את החשבון: שבע פעמים שלו, ארבע פעמים של ארבע נשיו, ואחת עשרה פעם של אחד עשר ילדיו, סך הכול כ"ב. ודבר זה רמוז במגילה. כאשר מרדכי איננו משתחווה נאמר "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם", לא הסכים מרדכי לשמוע על השתחוויה. ואיך אנו קוראים? "ויהי כאמרם", ב' וכ', הרי כ"ב, לומר לך שהיו כאן כ"ב פעמים שמרדכי בא עתה לתקנם. ועוד: מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה בפני המן האגגי, ו"האגגי" אף הוא בגימטריה כ"ב. שוב אותו כ"ב שאינו מוכן לכרוע ולהשתחוות לפניו.
מדוע המן שונא את מרדכי
לפי זה נבין היטב מדוע המן שונא כל כך את מרדכי. שהרי מרדכי הוא גלגול יעקב, ויעקב לקח לו את הברכות, לקח לו את הבכורה, לקח לו הכול. בגלגול הקודם רצה עשיו להרוג את יעקב ולא הספיק לסיים את המלאכה. אז יכול היה לסיים אותה בקלות, שהרי מולו עמדו יעקב ואחד עשר ילדיו בלבד. עתה אומר המן: לא סיימתי אז את המלאכה, עכשיו אסיים אותה, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.
דבר זה מפורש בתרגום על מגילת אסתר. על הפסוק "כי הגידו לו את עם מרדכי" אומר התרגום: "ארי חוויו ליה דמרדכי אתי מיעקב דשקל מעשיו אבא דאבוי דהמן ית בכירותא וית ברכתא, ויהודאי אינון עמא דמרדכי". אומר התרגום במפורש: מה אמרו להמן שהדליק אותו? שמרדכי בא מיעקב. פשוטם של דברים, בא מיעקב היינו צאצא, אבל לפי מה שהסברנו הדברים נפלאים: בא מיעקב, היינו יעקב עצמו, שהוא גלגולו. ומי הוא "אבא דאבוי דהמן"? שהרי עמלק יצא מאליפז, ואליפז הוא בנו של עשיו. אמרו לו: יעקב לקח מן הסבא שלך, כלומר ממך עצמך, כי אתה המן אתה עשיו, ולקח את הברכות. וזה עורר בו שנאה גדולה יותר.
צעקה כנגד זעקה
רמזים נוספים לדבר מצויים בילקוט שמעוני באסתר ובעוד מדרשים. אמר רבי חנינא: צעקה אחת הצעיק יעקב לעשיו, כלומר גרם לו לצעוק, כמו שכתוב "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי". עשיו צועק צעקה נוראה, משום שהיה שם סרך רמאות במה שעשה יעקב ולקח את הברכות. היכן נפרע לו? אומר המדרש: בשושן הבירה, "ויזעק זעקה גדולה ומרה". שימו לב, יעקב משלם על אותה צעקה שגרם לעשיו לצעוק: תחזור בגלגול, ואתה בעצמך תצעק צעקה גדולה ומרה כנגד הצעקה ההיא.
וגם זה רמוז: "ויזעק זעקה" עולה בגימטריה עם הכולל עשיו, כי הזעקה הזאת היא על זעקתו של עשיו. אלא שיש להבין מדוע שינה הכתוב את הלשון: אצל עשיו "ויצעק צעקה", ואצל מרדכי "זעקה". אומר הרש"ם מאוסטרופולי: "זעקה" בגימטריה יעקב, לומר לך מי גרם לזעקה הזאת. מרדכי, אתה כעת זועק זעקה שהיא בגימטריה יעקב, כי יעקב הוא שגרם, ואתה גלגולו של יעקב.
טענתו של מרדכי ליצחק אביו
יש אפילו מדרש שאומר שמרדכי פונה בטרוניה לאביו יצחק. שואל המדרש: וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח, מה לו לצאת ולצעוק ברחובות? וכבר הסברנו זאת על פי המלבי"ם. וכי אין הקדוש ברוך הוא שומע לחישות אלא לצווחות? אלא מרדכי היה צווח ואומר: יצחק אבי, מה עשית לו? הצווחה שצווח עשיו לפניך ושמעת קולו ובירכת אותו, ובמה בירכת אותו? "על חרבך תחיה". הרי אנו מכורים להריגת חרב. לפיכך "ויזעק".
זו הייתה זעקתו: אבא יצחק, מה עשית לנו, בירכת אותו שעל חרבו יחיה והוא רוצה להרוג אותנו. שוב רואים שחז"ל רמזו כאן את הדבר, שהרי מרדכי קורא ליצחק אבי, לפי שמרדכי הוא יעקב, ואביו יצחק. ועל זה התפללה אסתר באומרה "הצילה מחרב נפשי", שראשי התיבות המן, כי זה עשיו שאביו בירכו "על חרבך תחיה".
השק
עוד כתוב במדרש, אמר רבי איבו: לפי שתפס יעקב אבינו את השק, כמו שנאמר "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו", לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר". יעקב לובש שק, ויעקב בא בגלגול ושוב לובש שק.
מכירה תמורת לחם: שטר העבדות
עשיו מכר את מעמדו, את הבכורה שלו, ליעקב תמורת אוכל: לחם ונזיד עדשים. בלחם מכר את מעמדו ואת מצבו. וכעת, בגלגול, הם חוזרים על כך שוב: המן מוכר את עצמו למרדכי לעבד תמורת לחם.
כך מביא המדרש, בצירוף ילקוט שמעוני ואוצר המדרשים, וגם רש"י במסכת מגילה דף ט"ו עמוד ב' מביא את המדרש הזה. פעם אחת נתן המלך ממון למרדכי ולהמן ושיגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה הנקראת הינדיקא, וצרו עליה שלוש שנים. נטל המן את הממון שלו, את האפסניה שנתנו לו, ואכלו בתוך שנה אחת. לא נשתייר לו ממון, והצבא רעב, וכשבא להוציא על בעלי המלחמה לא היה בידו כלום. ואילו מרדכי, שאף הוא היה שר צבאו של המלך, עדיין חצי מן הממון היה בידו. אצל המן עשו חגיגות, ואצל מרדכי הצטמצמו.
בא המן אצל מרדכי ואמר לו: הלווני את הממון הזה שבידך, שנוכל להתקיים, אוי ואבוי לי אם ישמע המלך שגמרנו את הכסף ועדיין לא גמרנו את המצור. אמר לו מרדכי: אין אני מלווך אלא אם כן תמכור נפשך לעבד לי. לא הייתה להמן ברירה, או למכור את עצמו לעבד או שהמלך יוריד לו את הראש, קיבל על נפשו והלווהו. וכתב לו מרדכי על ירכו של המן בקעקע, וכן כתב שטר והניח על ירכו שלו. ומה כתב? "הרי המן עבדו של מרדכי, ומכר עצמו למרדכי בכיכר לחם". מי שמתעניין בנוסח השטר המלא יכול לראותו בספר מנות הלוי, שם מופיע השטר בנוסחו המלא. הנה אתה רואה איך ההיסטוריה חוזרת: עשיו מכר בכיכר לחם ונזיד עדשים את כל מצבו ובכורתו, ושוב הוא מוכר את עצמו לעבד, כי המן מוכר עצמו למרדכי שהוא יעקב.
שניהם נפלו על עסקי אכילה
נוסיף עוד: מפלתו של עשיו הייתה בגלל הסעודה שעשה לו יעקב, וגם המן נופל במשתה, בסעודה שמכינה לו אסתר. שניהם נפלו על עסקי אכילה. וזה רמוז בסעודה של עשיו: "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה", והרי "נא מן האדום" ראשי תיבות המן. לומר לך, כשם שנכשל במין האדום ונפל בסעודה, כך נפל גם המן בסעודה. ועוד עולה בדעתי רעיון: הרי אסתר הזמינה את המן למשתה, ומה שותים במשתה? יין, ו"אל תרא יין כי יתאדם". נמצא שהאדום של המן הוא היין, כשם ששם היה האדום של העדשים.
מ"אדוני" ל"עבדי"
ראינו שהיה ליעקב פגם, שהשתחווה לעשיו וקרא לו "אדוני" שוב ושוב: "למה אמצא חן בעיני אדוני", "אדוני", "עבדך". כעת מרדכי מתקן זאת: אז אמרתי כל הזמן עבדך, עבדך, אמצא חן, עבדך שולח לאדוני. עכשיו אתה המן תהיה העבד, ואני, יעקב מרדכי, אהיה האדון. קונה מרדכי את המן לו לעבד ומתקן את אשר פגם.
סוד הירך
במדרש שהבאנו ראינו שמרדכי חוקק בקעקע על ירך המן שהמן עבדו, ומניח גם שטר נוסף אצלו לאסמכתא ולגיבוי. אומר הזוהר הקדוש, וכך מובא גם בתרגום שני על אסתר, שכשהיה המן עובר לפניו היה מרדכי מצביע על הירך ומראה לו: תראה מה כתוב כאן, אתה עבד. היכן שמענו שהאדון משתחווה לעבדו? וצריך להבין למה דווקא על הירך. מדוע לא הניח מרדכי את השטר בכיס החולצה, או בכובע, או בכיס הצדדי? מה עניינה של הירך בדווקא?
מצאנו את הירך במקום נוסף. יעקב השתחווה לעשיו ופגם בירכו, ולכן יכול לו הסמ"ם ומכה את יעקב בירך. מדוע דווקא בירך? בגלל אותו פגם שעתיד להיות בירך, שיעקב כורע ומשתחווה לעשיו ובעצם כורע על ירכו. ולכן "וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו", מידה כנגד מידה, כדברי השל"ה הקדוש.
מעלתו של יעקב היא בירך, שהירך מרמזת על הקדושה. יעקב משביע את יוסף ואומר לו "שים נא ידך תחת ירכי", ואומרים חז"ל שירך יעקב היינו ברית המילה, אלא שהכתוב נוקט לשון נקייה. ירכו של יעקב הייתה בקדושה, ולכן "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש", כולם קדושים. יעקב לא פגם בירכו, יעקב לא ראה קרי עד שהתחתן, כולו היה בקדושה. מעלתו של יעקב היא הקדושה. הברכה הראשונה שבתפילה, מגן אברהם, כנגד אברהם אבינו. הברכה השנייה, "אתה גיבור", "מחיה המתים", כנגד יצחק, שזכה לתחיית המתים, מידת הגבורה. והברכה השלישית, "אתה קדוש", כנגד יעקב, שמידתו קדושה. ולכן נאמר על ראובן "ראשית אוני".
וזה לעומת זה: כנגד יעקב עומד עשיו, וכוחו של עשיו אף הוא בירך, אלא שהיא ירך דטומאה. כתוב במקובלים שלעשיו היה חקוק נחש על ירכו, כתובת קעקע של נחש. וזה רמוז גם באונקלוס: "איש ידע ציד איש שדה", ומתרגם "נחשירחן". בפשוטו הכוונה בטלן, המסתובב בשדות, אבל לפי מה שהסברנו אומרים המקובלים שהדבר נפלא: נחשירחן הוא צירוף שתי מילים, נחש ירכן, שיש לו נחש, סימן הטומאה של הנחש, חקוק על ירכו. ועוד, עשיו עצמו עולה בגימטריה "והוא נחש". ועל זה התפלל דוד המלך ואמר "הסר מעלי נגעך": ראשי התיבות המן, וסופי התיבות ר' י' כ', ירך. כלומר הסר מעלי את המן, שירכו פגומה, שזו מידתו של הנחש. וזה רמוז גם בדילוגי אותיות, ולא אכנס לכך.
לפי זה נבין מה ראה מרדכי לחקוק את קניית המן דווקא על הירך. תחילה הוא חוקק זאת על ירך המן, כדי להכניע את הסטרא אחרא של עשיו והמן, שכוחה בירך דטומאה. ולכן גם מניח מרדכי את השטר על ירכו שלו, וכל פעם שהיה המן עובר היה מראה לו את הירך, לומר לו: אני לא פגמתי בירכי, ולא כיעקב אבי, שאמנם ירכו בקדושה אבל היה בה מין פגם שכרע על ירכו והשתחווה לך. אני כבר איני פוגם בירכי, איני כורע ומשתחווה כפי שעשיתי בגלגול הקודם, והפעם לא יוכל הנחש להכות אותי בירך כשם שהכה את יעקב והיה צולע על ירכו. אדרבה, הסטרא אחרא, המן, כנוע לי מעצם היותו עבד לי. וברמז זה שעל הירך הוא מורה לו שגם ירכו של מרדכי שמורה בבחינת הקדושה, שגם מרדכי לא פגם בירכו ונתאפיין באותה מעלה שהייתה ליעקב, מעלת הקדושה.
ורב יעבד צעיר
גלגולם של מרדכי והמן רמוז גם בפסוק שנאמר לרבקה בשעת הריונה, כשהיו יעקב ועשיו מתרוצצים בקרבה: "שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר". מי הוא "ורב"? המן. כמה ילדים היו להמן? מאתיים ושמונה, כמניין "ורב". ומניין אנו יודעים זאת? שנאמר "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו", ו"ורב" עולה מאתיים ושמונה. וזהו "ורב יעבד צעיר": את מי יעבוד? את הצעיר, את מרדכי, שיהיה בבחינת עבד לו. ועוד, "יעבד צעיר" עולה בגימטריה מרדכי יעקב. מי? "ורב", אותו אחד שסיפר על "ורב בניו", הוא המן שמניין בניו כמניין "ורב", הוא יעבוד את יעקב.
מדוע התגרה מרדכי בהמן
לפי זה תיושב לנו קושיה שרבים תמהים בה, וכבר הגמרא עוסקת בה: למה מרדכי מתגרה בהמן? הרי נאמר אף על יעקב, כשעבר שם עשיו, "מחזיק באזני כלב עבר מתעבר על ריב לא לו". עבר כאן הכלב, מה לך למשוך לו בזנב או באוזניים? אף כאן, מרדכי, תפוס מרחק מהמן, מה לך להרגיז אותו? ולא עוד אלא שהוא מראה לו את השטר, כאילו לא התרגז די הצורך, ומזכיר לו שהוא עבדו. אתה רואה שיש לו גדולה והשעה משחקת לו, למה להרגיזו? ויותר מזה: כשעלה מרדכי על הסוס ולא הצליח לעלות, לפי שהסוס גבוה, ירד המן וכרע על ברכיו ומרדכי עלה על גבו, ובאותה הזדמנות נתן לו בעיטה הגונה. גם כאן יש להבין למה לחפש לבזותו בכוח.
אלא שידוע שיעקב בעבר כיבד את עשיו, קרא לו אדוני ואמר לו אני עבדך, וכמו שהסברנו היה בזה פגם ליעקב. ולא זו בלבד, אלא שהקדוש ברוך הוא כביכול קבל על יעקב ואמר לו: באומרך לעשיו "עבדך יעקב", "וישלח להגיד לאדוני" (ואגב, "לאדוני" בגימטריה המן), עשית את הקודש חול. אתה קדוש, ואתה הולך וקורא לו אדון לך, למשוקץ הזה, לעשיו? השפלת את הקדושה בפני הטומאה. לכן עכשיו בא יעקב, כשהוא מגולגל במרדכי, ומתאמץ לתקן זאת, ואדרבה, להשפיל את הטומאה לפני הקדושה. וזה לעומת זה: הפגם היה השפלת הקדושה בפני הטומאה והתרפסותה לפניה, וכעת ההפך הגמור, הקדושה רומסת את הטומאה. ולכן בכל הזדמנות שיכול מרדכי לרמוס את עשיו, את המן, הוא עושה זאת, כי זה התיקון על מה שהשפיל אז את עצמו לפניו.
בזוי בן בזוי
מקבילות נוספות אנו רואים. על הפסוק "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו" אומר המדרש: בזוי בן בזוי. אצל עשיו כתוב "ויבז עשו את הבכרה", ואצל המן כתוב "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו". ואגב, אלה שני הביטויים היחידים בכל התנ"ך, אין עוד "ויבז" בתנ"ך אלא שני מקומות אלה, אצל האב ואצל האב שוב בגלגולו, עשיו ואחר כך המן. וזה רמוז במלאכי, "בוזי שמי", שעולה בגימטריה המן עשיו.
"יש לי רב" לעומת "יש לי כל"
עשיו ויעקב נפגשים, ויעקב נותן לעשיו מנחה כדי להרגיעו. בתחילה עשיו מסרב, לא באמת אלא מטעמי נימוס, ואומר לו "יש לי רב אחי יהי לך אשר לך". יעקב מפציר בו: "קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל". וכבר עמדו חז"ל על כך: עשיו מתבטא "יש לי רב", הרבה, אך עדיין לא הכול, ויש עוד הרבה שאיפות להתקדם הלאה, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אבל יעקב מסתפק במה שיש לו ואומר "יש לי כל", לא חסר לי כלום, יש לי הכול.
ואת אותם מטבעות לשון ממש אנו מוצאים גם אצל המן ואצל מרדכי. על המן כתוב "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו", רב, היינו יש לי הרבה אבל עדיין לא הכול. ולעומתו מרדכי "דבר שלום לכל זרעו", אצל מרדכי יש בחינה של כל.
וכן טבעו של עשיו. כיצד הרגיע יעקב את עשיו? פיזר את המנחה כדי שתיראה מרובה, "עדר עדר לבדו", וכשהסתכל עשיו מלוא עיניו ראה כמויות אדירות, ופסיכולוגית הצליח יעקב לעבוד עליו. מדוע? כי עשיו הוא אחד שיש לו הרבה, אבל כמה שתביא עוד, כך ייטב לו. וכזה היה גם המן: עם כל מה שהיה לו אמר "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". למה איננו שווה לו? כי באמת יש לו הרבה, אבל זה לא מספיק, הוא רוצה הכול. הרי כולם משתחווים לו, כל העולם כולו חוץ מיהודי אחד, ובכל זאת: לא שווה לי, אם אין לי את היהודי הזה זה לא שווה לי.
ואגב, יש בכך עומק נוסף הקשור למה שאמרנו קודם. הרי מרדכי קנה את המן לעבד, ואם המן מכור כעבד למרדכי, הרי כל מה שקנה עבד קנה רבו. נמצא שכל נכס נוסף שקונה המן, מרדכי הוא המתעשר. ולכן אומר המן בצדק "וכל זה איננו שוה לי", באמת אין לי כלום, אין זה שווה מאומה כל עוד אני רואה את מרדכי, כי מרדכי היהודי מזכיר לי כל הזמן שאני עבדו, ואם אמשיך לקנות נכסים אני רק מעשיר אותו.
למה לא די היה למלוך במרדכי לבדו
לפי זה הסברנו גם מדוע רוצה המן להרוג את כל היהודים. הסתבכת עם מרדכי, חסל את מרדכי בלבד! אלא "כי הגידו לו את עם מרדכי": אמרו לו, אינך יודע, היהודים כולם קרובים זה לזה. שהרי הגמרא אומרת, מי הוא זה שאין לו יורשים ו"קרוב אין לו"? אומרים חז"ל, זה הגר, ירושת הגר. אבל אין דבר כזה שיהודי מת ואין לו יורשים, אין מצב כזה. מדוע? כי גם אם אין לו אחים ובני דודים ולא כלום, כולנו קשורים דרך יעקב אבינו, ואני קרוב שלך. והיהודים כולם קשורים, וקרוב שלך פירושו גם יורש אותך. אם כן, אם אהרוג את מרדכי, ממילא אהפוך להיות עבד ליורשיו. אהרוג את קרוביו, יש לו קרובים אחרים, ועוד ועוד. בקיצור, כל עוד נשאר יהודי אחד בעולם, לא יצאתי מן העבדות הזאת, וכדי להיפטר ממנה צריך להרוג את כל היהודים שבתבל. ולכן "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי", עם כזה שכולם קרובים בו, ואם כולם קרובים אין ברירה אלא להרוג את כולם.
ההתנגדות לבית המקדש
עשיו כידוע התנגד לעבודת בית המקדש. כשמכר ליעקב את הבכורה נאמר "ויבז עשו את הבכרה". מדוע? שאל אותו מה טיבה של בכורה זו, ואמר לו יעקב: עבודת בית המקדש. אמר לו: "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה", עבודת בית המקדש מסוכנת היא. אלה שנשאו את הארון, כתוב עליהם שהיה הארון מכלה בהם. מי שנכנס שתוי יין למקדש חייב מיתה, וכן פרוע ראש, ולעשיו הרי קשה שלא להיות פרוע ראש, שהוא שעיר. אמר: איני הולך למות על ידי עבודה, איני רוצה בעבודת בית המקדש, קח את הבכורה הזאת ותן לי רק נזיד עדשים.
ואגב, עשיו התגלגל גם בטיטוס: עשיו מאס בעבודת בית המקדש, ובגלגול הבא, כטיטוס, הוא לוקח זאת שלב אחד הלאה ומחריב את בית המקדש. והמן ממשיך באותה דרך שסלל עשיו. כתוב שהמן ובנו שמשי, ודבר זה מפורש בכתובים, שלחו איגרות כדי לבטל את בניין בית המקדש. אחת הסיבות שרצה להשמיד את היהודים הייתה כדי שלא ייבנה בית המקדש, שהרי אם ייבנה בית המקדש ויוקם בית הבחירה, יש אז מצווה למחות את זכר עמלק, יהיה מלך וימחה את זכר עמלק. לכן ניסה המן לעכב את בניין בית המקדש, כשם שבגלגול הקודם, כעשיו, מאס בו.
אבל שימו לב, רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום: לא זו בלבד שלא הצליח לעכב את בניין בית המקדש, אלא שההשגחה העליונה גלגלה שממונו של המן סייע לבניין בית המקדש. כתוב במדרש: תנא, לשלושה חלקים נחלק ממונו של המן, שליש למרדכי ואסתר, שליש לעמלי תורה, ראו איזו זכות יש לו, ושליש לבניין בית המקדש. רשע יכין וצדיק ילבש.
בזכות תפילת יעקב
עשיו אמר בליבו "יקרבו ימי אבל אבי", אך שימו לב, הדבר נשאר בליבו. בגלגולו כהמן הוא מתקדם שלב נוסף, ומוציא את התוכנית לפועל בגזירת שמד על כל היהודים. ובזכות מה ניצלנו? בזכות תפילתו של יעקב, שהתפלל "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים". "הצילני נא מיד" ראשי תיבות המן. ועוד, "מיד" בגימטריה נ"ד. שאלו כל ילד שמכין את הפיקות למגילה כמה פעמים מוזכר המן במגילה, ויאמר לכם נ"ד פעמים. וכן עשרת בני המן, ודאי לא ספרתם, ספרו ותמצאו שיש שם נ"ד אותיות. וזהו "מיד", בגימטריה נ"ד: הצילני מידו של מי? של המן. ועוד, "מיד" אותיות מדי, ששם שמו אותו לשר על מדי. ו"פן יבוא והכני אם על בנים", כיצד נאמר בגזירת המן? "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", הרי "אם על בנים" ממש. ואנו זכינו להצלה, "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", "וממנה" אותיות מהמן: עת צרה היא ליעקב, שהוא מרדכי גלגולו של יעקב, וממנה, ומהמן, יוושע.
לסיכום: כל המגילה נקראת אחרת כשיודעים מי עומד מאחורי הדמויות. מרדכי הוא גלגול יעקב והמן הוא גלגול עשיו, ומכאן שנאת המן הבוערת, ומכאן גם עמידתו של מרדכי שאינה כורעת ואינה משתחווה: תיקון לכ"ב ההשתחוויות ולקריאת "אדוני" לעשיו, שבהן הושפלה הקדושה בפני הטומאה. ראינו את הזעקה שכנגד הזעקה, את השק שלבש יעקב ולבש מרדכי, את המכירה בכיכר לחם שחוזרת בשטר העבדות החקוק על הירך, את סוד הירך שבקדושה מול ירך דטומאה של הנחש, את הנפילה בסעודה בשני הגלגולים, ואת "יש לי רב" של עשיו והמן מול "יש לי כל" של יעקב ומרדכי. וכנגד עשיו והמן שמאסו בבית המקדש וביקשו לעכב את בניינו, סיבבה ההשגחה שממונו של המן הוא שסייע לבניינו. והצלתנו באה בזכות תפילת יעקב "הצילני נא מיד אחי", שעת צרה היא ליעקב וממנה, ומהמן, יוושע.