השיעור שלפנינו הוא שיעור נספח לסדרת מגילת אסתר, ועניינו סוד הגלגולים שבמגילה: מרדכי שהוא גלגולו של יעקב אבינו, המן שהוא גלגולו של עשיו ושל הנחש הקדמוני, ואסתר שהיא גלגולה של חווה. נעבור על הרמזים והמקבילות, ונראה כיצד כל סיפור המגילה הוא תיקון של חטא אדם הראשון ושל מאבק יעקב ועשיו.
בסוף מפלתו של המן נאמר:
וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ
בצד הפסוק מצוין במסורה: ב' במסורה. המסורה בתנ"ך, ובעיקר בתנ"כים הישנים, מציינת כמה פעמים מופיע ביטוי מסוים בכל המקרא. "ב' במסורה" פירושו שהביטוי מופיע פעמיים. והמקום השני הוא אצל יעקב אבינו: "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה". וידוע שכל מקום שהמסורה מציינת שהדבר מופיע במקום נוסף, דורשים קשר בין השניים. בעל הטורים חזק בזה מאוד, והרבה מפירושיו מבוססים על המסורה: מילה זו כתובה גם במקום אחר, ומכאן הוא מסביר את הקשר ביניהם.
ומה הקשר כאן? בזכות מיטתו השלמה של יעקב ניצל כל אותו הדור, ובזכותה נפל המן. חז"ל אומרים שמיטתו של יעקב הייתה שלמה, קדושה, בלי שום פגם. בזכות "ויתחזק ישראל" - ישראל מתחזק והמן נופל. ובזה רמוז גם מדוע נקראו הימים האלה "פורים": מיטה בארמית נקראת "פוריא". לומר לך שעל עסקי מיטה התחילה מפלתו של המן, במיטתו הקדושה של יעקב, ובמיטה גם הסתיימה מפלתו. לכן נקראו הימים על שם ה"פוריא".
הגלגול רמוז בדברי הקדוש ברוך הוא ליעקב:
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ
שימו לב: "אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי" - סופי תיבות מרדכי. אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב: אני שמרתיך בכל אשר תלך, וגם כשתצא מן העולם - "והשיבותיך אל האדמה הזאת", אתה תחזור בגלגול. וגם אז "לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" - גם בגלגולך כמרדכי אשמור עליך.
וכן רמוז בפסוק נוסף:
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל
"יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם" - סופי תיבות מרדכי. כלומר: בגלגול הבא לא תיקרא עוד יעקב, אלא מרדכי. ומדוע? "כי שרית עם אנשים" - בלשון רבים, שניים: גם עשיו וגם המן. על עשיו נאמר "איש יודע ציד איש שדה", ועל המן נאמר "איש צר ואויב המן הרע הזה". שרית עם שניהם, "ותוכל" - ויכולת גם לעשיו וגם להמן.
על יעקב אבינו נאמר שלא מת, והוא נקרא "איש תם" - תם בהיפוך אותיות הוא מת. וכן מצאנו אצל מרדכי, שהוא נשמתו של יעקב: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים". "מתהלך" בא לרמז שאצל מרדכי בחינת ה"מת" - "הלך", הלכה ממנו בחינת המיתה, כי מרדכי הוא גלגולו של יעקב. וגם אצל יעקב מצאנו לשון הליכה: "ויעקב הלך לדרכו", וזה בגימטריה פתחיה - הוא מרדכי. ועוד: יעקב לא שלט בו המוות, וכעת גם מרדכי בגלגולו הוא סימן לחיים, ומציל את כל העם ממוות לחיים.
אצל יעקב כתוב: "ויקם בלילה ההוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק, ויקחם ויעבירם את הנחל". יעקב עובר נחל, וגם מרדכי: "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר". חז"ל דורשים מה זה "ויעבור" - שעבר ארקמא דמיא, עבר את הנהר, כמו שהיה אצל יעקב.
יעקב מכין מנחה לעשיו: "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו", ועל ידי כך ניצל מן הסכנה. זה בא לרמז על הגלגול הבא שלו במרדכי, שגם אז מה הציל אותנו? קומץ המנחה. הגמרא במסכת מגילה מספרת שהמן בא לקחת את מרדכי כדי להרכיבו על הסוס, וראה אותו מלמד את תלמידיו ומראה בידו כיצד הכהן קומץ את המנחה: איך מלמעלה ואיך מלמטה עם האצבע הקטנה, עד שנשארת בידו כמות של קומץ בלבד. שאל אותם המן: במה אתם עוסקים? אמרו לו: בזמן שבית המקדש קיים, מי שמנדב קומץ מנחה מתכפר לו, ואנו לומדים עכשיו הלכות מנחה. אמר להם המן: בא קומץ המנחה שלכם ודחה עשרת אלפים כיכרי כסף שלי.
בפעם הקודמת נאלץ יעקב לתת מנחה לעשיו, ואילו הפעם המנחה היא זו שמגינה עלינו - בזכות קומץ המנחה ניצלנו מידיו של עשיו. וזה רמוז בפסוק "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו": ראשית "בידו", כמו שהמדרש אומר שהראה את קומץ המנחה בידו. ועוד, "מן הבא" - אותיות המן. "מן הבא בידו" - על ידי שקומץ המנחה בידו, ניצלנו מגזירתו של המן.
עשיו היה צבוע גדול. כתוב עליו שהיה שואל את אביו: אבא, איך מעשרים את התבן? איך מעשרים את המלח? והמידה הזאת ממשיכה גם בגלגולו כהמן. במדרש נאמר: "בשפתיו ינכר שונא" - מדבריו של אדם ניכר אם אוהבך או שונאך. שכן מצינו בהמן הרשע שהיה מדבר עם מרדכי בפה ולבבו שונאו. כלפי מרדכי נחמד מאוד, מדבר בלשון חלקלקות, ובלב שונא אותו, שנאמר "וימלא המן על מרדכי חימה". וכן "ויאמר עשיו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". המדרש יוצר מקבילה בין המן לעשיו: שניהם כלפי חוץ כביכול אוהבים, ובלב - מתי כבר אוכל לרצוח את היהודי הזה.
על פי זה נבין מדוע נענש אותו הדור דווקא על ידי המן שהוא עשיו. הגמרא במסכת מגילה מספרת ששאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. אמרו לו: אם כן, משוא פנים יש בדבר - הרי אם השתחוו לצלם מגיע להם עונש, ואיך ניצלו? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים.
כלומר, הם השתחוו לצלם אך לא קיבלוהו עליהם כאלוה, אלא רק כלפי חוץ, מחשש שנבוכדנצר יוריד את ראשם. זה לא בא מתוך הפנימיות שלהם ומאמונה בעבודה זרה. לפיכך גם הקדוש ברוך הוא נפרע מהם על ידי מי שכל כולו אינו אלא לפנים - המן הצבוע, שכל הנהגתו חיצונית. וכמו שנאמר על עשיו: "יכרסמנה חזיר מיער" - אומר המדרש שזה עשיו, שפושט את טלפיו ואומר טהור אני, שהרי טלפי החזיר סדוקות, אבל בקרבו ישים אורבו - בקרבו אינו מעלה גרה. כך גם כאן: אתם עשיתם רק לפנים, יבוא אותו אחד שכל הנהגתו רק לפנים, והוא ייפרע מכם.
עד כאן ראינו את עיקרי הדברים בעניין מרדכי כגלגול יעקב והמן כגלגול עשיו. כעת נראה שהמן הוא גם גלגולו של הנחש. הנחש הקדמוני שפיתה את חווה היה בדמות ובתבנית אדם, והוא חוזר ומתגלגל בעשיו ובהמן. ואסתר היא גלגולה של חווה אמנו.
הנחש פיתה את חווה לאכילה אסורה מעץ הדעת, ועל ידי זה הביא מיתה לעולם. כך גם המן זומם להביא מיתה לעם ישראל על ידי אכילה - שיאכלו מאכלות אסורות במשתה של אחשוורוש. ומה עשתה אז חווה? "ענבים סחטה לו" לאדם הראשון, שנאמר "ענבמו ענבי רוש" - ורוש הוא לשון מרירות, כמו "רוש ולענה". חווה החטיאה את אדם בענבים, וכאן שוב בא הנחש ורוצה להחטיא אותנו במשתה היין, בענבים, כאותו חטא קדמון. ורמז יש בדבר: "ענבי רוש" - רוש הן האותיות האחרונות של אחשוורוש.
וכן מתקיים בנחש שהוא המן "הוא ישופך ראש": גם הוא נקרא ראש, ואת ראשו תלו על העץ, ועליו נאמר "אבל וחפוי ראש", ובסוף כתוב "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו". הראש חוזר כאן שוב ושוב: אותם ענבי רוש שנתת לנו לשתות וגרמת בהם מיתה לכל העולם - ישובו על ראשך, בראשך תשלם על כך.
וגם חווה צריכה תיקון. היא החטיאה את אדם הראשון במשתה היין וגרמה מיתה על ידי הנחש. כעת חוזרת חווה בגלגול כאסתר ומתקנת: על ידי משתה היין היא מזמינה את הנחש עצמו, את המן, ומורידה את ראשו - כורתת את ראש הנחש בזה שהיא גורמת למפלתו. והדבר רמוז בפסוק בירמיה: "וקח את הכוס מיד השם והשקה את כל הגויים אשר שלחני השם אליהם" - "וְקַח אֶת הַכּוֹס מִיַּד הַשֵּׁם וְהִשְׁקִיתָה", סופי תיבות הדסה. לומר לך שהדסה היא אסתר, והיא זו שהשקתה את המן את כוס התרעלה.
ועוד רמז בענבים: האותיות ע' נ' ב' מ' הן האותיות הבאות אחרי אותיות שמו של הסטרא אחרא, סמ"א-ל: אחרי ס' באה ע', אחרי מ' באה נ', אחרי א' באה ב', ואחרי ל' באה מ'. הרי לך אותיות "ענבם". רמז לכך שעל ידי הענבים הללו יונק כוחו של אותו רשע. ולעומתו יעקב ומרדכי: מרדכי ניסה למנוע את ישראל מללכת למשתה היין, כמו שאומר המדרש. ויעקב עצמו הוא אותיות "יקב" ו"עין", ועין בגימטריה יין - יעקב כנגד היין המשומר בענביו. יעקב הוא איש היין שבקדושה: אל תתגאלו ביינם של המן ושל אחשוורוש, יין שיש בו כישלון, יינו של הסטרא אחרא, מאותם ענבים שסחטה חווה. אל תיקחו מן היין הזה - אך הם לא שמעו לו ובאו לידי כישלון.
הייתה אכילה אסורה, וכיצד מתקנים אכילה אסורה? בתענית. ולכן אסתר אומרת: אצום שלושה ימים, ולא רק אני אלא כולם יצומו בעדי, חלף האכילה המקולקלת שהייתה אז. באותה אכילה הביאה חווה מיתה לעולם, ובצום הזה מביאה אסתר חיים לעולם - על ידי התענית ניצלו כולם.
ולכן היא אומרת דווקא "וְצוּמוּ עָלַי". לכאורה למה עלי? הרי אתם נהניתם מסעודתו של אותו רשע ואתם השתחוויתם לצלם. אלא שאסתר אומרת: לי יש כאן תיקון פרטי. אני הבאתי מיתה לעולם בגלגול הקודם כחווה, ולכן אני צריכה שגם אתם תצומו עלי, שכן אני גרמתי לזה. ומוסיפה: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" - כשם שאבדתי ואיבדתי את מעלתי הראשונה אז על ידי האכילה האסורה, כך אני אובדת עכשיו בכניסתי אל אחשוורוש ברצון.
בגלגול הקודם, כיצד הצליח הנחש לפתות את חווה? הוא דחף אותה על העץ כדי להראות לה שאין סכנה בנגיעה: הנה, את לא מתה. ובזה גרם מיתה לה ולכל הדורות. וכעת, בגלגול הנוכחי, "והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה" - אומרים חז"ל שבא מלאך ודחף את המן על מיטת אסתר, וגרם בזה מיתה להמן ולבניו. הנחש דחף את חווה וגרם מיתה לכל הדורות, ובא המלאך גבריאל ודוחף את המן וגורם מיתה להמן ולבניו. המלך נכנס, רואה אותו נופל על המיטה, ומצווה לתלותו על העץ.
ועוד: כתוב שהנחש בא על חווה והטיל בה זוהמה, וחז"ל דורשים זאת ממה שנאמר "הנחש השיאני" - מלשון נישואין. וכעת בדיוק בזה חושדים בנחש שהוא המן: "והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה... הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" - אתה רוצה לחזור על מה שהיה בגלגול הקודם, שהנחש בא על חווה והטיל בה זוהמה? עכשיו שוב הנחש על אסתר שהיא גלגולה של חווה?
"הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו". ומדוע פני המן חפו? כמו בגלגול הקודם, שנאמר לנחש "על גחונך תלך", ופניו חופים את הקרקע. ומובא במדרש שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה גרמת לבריות שיהיו מהלכי גחונים על מתיהם - שאדם ההולך אחר המת הולך כפוף ופניו כלפי מטה - אף אתה על גחונך תלך. ולכן המן נדחף אל ביתו "אבל וחפוי ראש": מי גרם אבלות לעולם? אתה, הנחש. לכן תהיה אבל וחפוי ראש, מידה כנגד מידה: אבל - על שהביא מיתה ואבלות לעולם, וחפוי ראש - שיהיה ראשו חופה את האדמה, כנחש ההולך על גחונו.
אסתר נקראת הדסה. אומרים חז"ל: מה הדס ריחו מתוק וטעמו מר, כך הייתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן. ריחם של ההדסים נפלא, אך טעמם מר. אסתר הייתה מרה להמן, מפני שהמן הוא הנחש שהחטיא אותה, ומתוקה למרדכי שהוא יעקב, שכן יעקב הוא גלגולו של אדם הראשון, וכעת שוב מתגלגלת אשתו עמו - ענבי הגפן בענבי הגפן.
ולפי זה מובן היכן נרמז שמו של המן בתורה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". ועכשיו הרמז מובן להפליא: מי החטיא? המן, שהוא הנחש. ולכן שמו רמוז דווקא בחטאו של הנחש.
שימו לב: בחטאו של אדם הראשון נזכרו כל החושים - שמיעה, ראייה, טעם ומישוש. יש רק חוש אחד שלא הוזכר, הוא חוש הריח. נאמר "טוב העץ למאכל", "תאווה לעיניים", "נחמד להשכיל" - אך לא נאמר שריחו נהדר. לא דיברה על הריח כלל. יוצא שבחטא אדם הראשון חוש הריח לא נפגם, שהרי לא הייתה הנאת ריח בעץ הדעת. ולכן הריח הוא הדבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף - שהרי הגוף כמו שהזכרנו בא מחטא אדם הראשון, ולפני כן היה הגוף מזוכך. נמצא שחוש הריח אינו שייך לגוף אלא הנאת הנשמה.
ולכן הריח היה מתוק למרדכי, כי הריח לא נפגם. ומרדכי עצמו רמוז בתורה בעניין הריח: "ואתה קח לך בשמים ראש" - אומרים חז"ל "בשמים ראש" זה "מור דרור", והתרגום מתרגם "מירא דכיא", אותיות מרדכי. הרי שמרדכי רמוז דווקא בעניין הריח, במור דרור ובמיני הבשמים, כי מרדכי הוא בחינת הריח שלא נפגם.
ולכן גם "ויזעק זעקה גדולה ומרה". הכלל הוא שהקול יפה לבשמים: כששוחקים את הבשמים אומרים "הדק היטב, היטב הדק", שהדיבור תוך כדי השחיקה יפה לבשמים. מרדכי הוא בחינת בשמים, ולכן מה יפה אצלו? קולו - "השמיעיני את קולך", והוא זועק זעקה גדולה ומרה. ואילו הטעם היה מר להמן, כפי שאמרנו אצל הדסה, כי המן הוא הנחש שפיתה את חווה לחוש בחוש הטעם ולאכול מעץ הדעת, ולכן טעמו מר.
ולכן סובב מסובב הסיבות שהפור של המן ייפול דווקא בחודש אדר. מובא בכתבי האריז"ל שהחודשים מכוונים כנגד החושים, וחודש אדר מכוון כנגד חוש הריח. משום כך לא הצליחה גזירתו של המן: החודש הזה, חודש הריח, הוא החודש שלא נפגם כל כך בחטא אדם הראשון. תבוא אסתר שהיא חווה ותתקן את מה שהתקלקל אז, ומכוחו של מרדכי שהוא בחינת "בשמים ראש", ודווקא בחודש אדר שהוא בחינת ריח מתוקן.
ראינו שכל מהלך המגילה הוא חזרה ותיקון של שני מאבקים קדומים: מאבק יעקב ועשיו, ומעשה הנחש וחווה. מרדכי הוא גלגולו של יעקב - "מיטתו שלמה", ובזכותה נפל המן על המיטה ונקראו הימים "פורים" על שם הפוריא. המן הוא עשיו הצבוע שכל כולו "לפנים", ולכן נפרע דווקא הוא מדור שהשתחווה לצלם לפנים בלבד. והוא גם הנחש הקדמוני, שהחטיא בענבים ובאכילה אסורה, וכנגדו אסתר שהיא חווה מתקנת: במקום האכילה - תענית, במקום משתה הענבים שהמית - משתה יין שבו נופל ראש הנחש. ומעל הכל עומד חוש הריח, החוש שלא נפגם בחטא: מרדכי שהוא "מירא דכיא", והדסה שריחה מתוק, וחודש אדר שהוא חודש הריח - ובו נתבטלה הגזירה ונהפך היגון לשמחה.